אמש הורשעו בבית המשפט כמה בכירים בעיריית ירושלים לשעבר באשמת קבלת טובות הנאה בעבור אישורי בניה. חלק מהמורשעים חרדים, הבכיר שבהם הוא ראש עיריית ירושלים לשעבר, אורי לופוליאנסקי. הוא לא הורשע בנטילת כסף לכיסו אך הורשע בכך ש"בחר לפעול בניגוד לאמות המידה הנדרשות בכלל, כמו גם אמות המידה הראויות על-פי השקפתו" ובכך ש"שיווה לנגד עיניו, כל העת, את המטרות הנעלות של עמותת 'יד שרה', ולמען מטרות נעלות אלו, בחר לחצות הגדרות ולשקוע בפלילים".
בפסק הדין מדגיש השופט כמה יקרה עמותת 'יד שרה' לנאשם, עד שהיא לדידו נשמת אפו, מאחר שהנאשם היה מודע לסכומים שהועברו לעמותה בגין תפקידיו הציבוריים, לפיכך הוא נמצא אשם.
אחת השאלות המאתגרות יותר בעקבות הפרשה הזו היא מה היא עמדת ההלכה או המוסר היהודי בשאלות כאלו. אין זה סוד שההתנהלות שלנו כציבור גדושה במרכיבים היסטוריים של התנהלות מול הפריץ. לא זו בלבד אלא שאנו מפקפקים באמביציה של איש הציבור למלא את תפקידו בלי תגמול נאות.
אחת התוצאות של גישה זו היא החיבה המפורסמת לרפואה פרטית. אי אפשר לשפוט אדם העומד בפני סכנת חיים על כך שאינו מפקיר עצמו בידי הרופא התורן אלא מנסה לקנות בכסף מלא שירות רפואה טוב יותר, 'וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ -יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ' (איוב ב, ד).
בשאלת השר"פ טמונה שאלה בסיסית יותר. טובת הציבור מול טובת היחיד. רפואה לעשירים על חשבון הציבור, ובעיקר השאלה של סכנת חיים מיידית מול סיאוב המערכת לאורך הזמן, תהליך שעלול לגרום נזק לאחרים בהמשך.
שאלת התגמול הנאות לנבחרי ציבור קלה יותר לבחינה משום שלא מדובר בסכנת חיים ומשום שקל יותר להבין מהו הנזק שיכול להיגרם מתגמולים שכאלו לאורך זמן.
גם אם האדם הפרטי מרגיש חובה מוסרית להכיר טובה לפקיד כלשהו... להמשך קריאה:
http://www.aguda-achat.org.il/articles/2496/
