קיום טעמי המצוות במקומן של המצוות ? (אפי' כולנו חכמים...)

1.      כבר בגמ' (בשלהי עירובין כמדומני|) יש דיון אם קאי על פסח או על תפילין

2.      כשם שלגבי מלאכות חוה"מ חידשו בראשונים שרבנן נתנו צורה לדאורייתא ייתכן שגם בנידון זה. ומקרי דאורייתא.  אבל כל זמן שאלא נתנו פורמלית צורה יש לזה ערך?

3.      ההוכחה ממלחמת מדיין תמוהה מאוד  (שם יש ק"ו – ואינו בגדר עונש, שאז אין עונשין מן הדין)

לכן אמינא דעיקר מצוות יציאת מצרים להזכיר מקרא (דברים טז, א - ג) דלמען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים, פשטא דקרא מיירי בחודש האביב, ועשית פסח, ולא תאכל עליו חמץ כו', כי בחפזון יצאת כו' למען תזכור את יום צאתך כו', וכמו דצריך להזכיר מעשה עמלק, ומקיים בפעם אחת לא תשכח דקרא, או דלמען תזכור היינו ע"י מצות תפילין וימים טובים שבהם אנו זוכרים יציאת מצרים, ולכך לא כתיב בלשון צווי, והא דקרי לה הגמרא (ברכות יד, א) דאורייתא, היינו דיש תקנות חכמים שאין זה רק משום משמרת, וכמו נטילת ידים וכי"ב, ויש שהוא משום ענינים שנתחדשו אחרי מתן תורה, כמו קריאת מגילה וכי"ב, ויש ענינים שהם להפקת רצון הבורא, אף כי לא הטיל ולא הכביד בתורת חובה, בכ"ז כאשר ראו ראשי הכנסיה כי זהו הפקת רצון הבורא לאופן היותר נרצה התחייבו בזה, וזה אל תבוז כי זקנה אמך כו' (משלי כג, כב; ברכות נד, א) והנה באשר אנו רואין שהבורא יתברך הגיד בתורתו שלתכלית זה יצאו בחיפזון, ומפני זה צוה בפסח ובשאר מצות למען תזכר כו' כל ימי חייך, תקנו אבותינו לזכור בפה מלא יציאת מצרים בכל יום, ולהודות לו על זה, וזהו השלמת רצון הבורא יתברך [ועל כיו"ב אמרו בירושלמי (עיין סוטה פ"ה ה"ב) דלא מחוור] לכן מקרי דאורייתא, והחמירו בספיקו כאשר החמירו בספק דדברי קבלה לפי שיטת האחרונים [ועיין תוספות ב"ק דף פ"ט ע"ב סד"ה לא מפסיד ואין כו'].

האור שמח מחלק במצוות דרבנן, יש תקנות שהן משום משמרת כמו נטילת ידיים, יש מצוות שהן מחודשות אחר זמן תורה כמו מתן מגילה, ויש מצוות דרבנן שהם להפקת רצון הבורא. מהיכן האור שמח לקח את הרעיון המפתיע הזה? הוא הביא ראיה מהירושלמי שלא הבנתי והביא גם מעין ראיה מתוספות בבבא קמא, אולם נראה שעומד מאחורי הרעיון קטע מספר חסידים (מרגליות) סימן קנג:

יש חסיד שלבו דולק אחר רצון בוראו ואינו מרבה מע"ט כחסיד החכם מפני שקיבל מרבו ומה שחבירו לא הרבה לפי שלא קיבל מרב ואלו הי' יודע הי' מקיים לפי שאמרו לעולם יהא אדם ערום ביראה. והנה מי שלא למד שאין לבו כספוג לקבל הלימוד ואפי' קבל הרי זה לבו סתום פעמים ומפוזר שאין יכול להבין ולדעת ומצינו בתורה שכל מי שיכול להבין אף על פי שלא נצטווה נענש עלי' על שלא שם על לבו שנאמר (במדבר ל"א י"ד) ויקצוף משה על פקודי החיל שרי אלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה ויאמר אליהם החייתם כל נקבה ולמה לא ענו לו ולמה לא צוית לנו והלא לא אמרת לנו להמית הנשים אלא שידע משה שהיו חכמים ובקיאים לדון קל וחומר מה כנענים שכתוב בהם לא תחי' כל נשמה (דברים כ' ט"ז) למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות וגומ' (שם שם י"ח) וכתיב כי יסיר את בנך מאחרי (שם ז' ד') שמא יחטיאך להבא אלו שכבר חטאו והחטיאו לא כ"ש שהי' לכם לדון ק"ו .. בלעם.

הרעיון במבט ראשון נראה מאוד מחודש ומפתיע, אך אם מכירים את הרמב"ן על ועשית הישר והטוב ועל קדושים תהיו ושבתון, הוא כבר פחות מפתיע.

לפי הסבר זה הקושיה שהתחלנו בה אינה קשה, כי מדאורייתא ממש המצווה היא בליל פסח בלבד, ואילו המצווה במשך השנה היא מעין דאורייתא. יתירה מזו האור שמח מדגיש שהפסוק למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, נאמר בסוף פרשת ראה על פסח: לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:  

תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 06/12/2016 09:26:05