ארי גולדוואג בקליפ ווקאלי מעולה - i'm imperfect

הקליפ עצמו ערוך בצורה מקצועית ומעניינת לצפיה [אני לכשעצמי מגלה מצפיה לצפיה נקודות חדשות שלא שמתי לב אליהן בצפיה ראשונה, כהבעות פנים שונות ועוד]. בהשוואה לרוב הפקות הקליפים בתעשייה בעת האחרונה, זהו בהחלט קליפ השווה צפייה.

אולם אם אדרש לומר איזו מילה על השיר עצמו, אממ... [אני מוכרח לומר משהו גם על השיר?... ובכן,] שמעתי לחנים מושלמים יותר המורכבים ממילים גבוהות יותר ומכילים מסרים עמוקים יותר.

טוב, הוא כבר אמר שהוא לא מושלם... לא???

זו רק דעתי, ובהחלט אשמח לשמוע את דעתכם (כן, כן, אתם העשרות שצפיתם באשכול זה אך לא הגבתם. יש בידכם ברירה בבחירה אם להגיב על הקליפ של ארי, או שמא להגיב דוקא על התפיסה הקרטזיאנית של רנה. אך להגיב אתם מוכרחים...).

אכן תיארתי לעצמי שאם אכן אימרה זו נערצת עליך ביותר, הרי שכשמדובר באדם כמוך, ההערצה למשפט פילוסופי זה אינה נובעת רק מכך שהוא 'נשמע' משפט מחוכם (...) או משלב משחק מילים כמו גם יְפֵה מרקם, אלא נובעת מהכרה אמיתית באידאה העמוקה, העומדת בבסיס משפט זה ומעניקה לה את חוזקה.

נדמה לי כי בכדי לאמת את הדיאגנוזה הזו אודותיך איני זקוק לדיאלקטיקה, משום שאם אכן אימרה זו מקובלת עליך, הרי נתון זה עצמו מוכיח בוודאות שקבלת האימרה על-ידך נובעת מהכרה פנימית ואמיתית במחשבה המופשטת הבסיסית העומדת מאחוריו.

ההסבר לכך פשוט: אחד הכללים המפורסמים ביותר של המתודה שלו, הוא הכלל האומר כי יקבל רק את אותן הסברות הנראות לו כ"ברורות ומובחנות" (clara et distincta) באמיתותן. ב"ברורות ומובחנות", מתכוון דקארט לאותו סוג של ברירות-עצמית (Self evidence) המאפיינת את המשפטים הפשוטים ביותר של המתמטיקה ושל תורת ההגיון, משפטים אשר כל אדם - לאחר שהצליח לבודדם בתוך שכלו - יכול להיווכח באמיתותם מכוח "אורה הטבעי" של התבונה. דקארט תיאר את המשפטים האלה כבלתי מוטלים בספק. כלומר, לא זו בלבד שקשה מאד להטיל בהם ספק, אלא שמבחינתם הפנימית הדבר בלתי-אפשרי לחלוטין.

מובן אם-כן שאם אכן קיבלת את התפיסה הקרטזיאנית (שכפי הנזכר לעיל הוצגה לראשונה על-ידי דקארט ב'מאמר על המתודה' חלק האופטיקה, וכונתה כך על שמו הלטיני של דקארט – רנאטוס קרטזיוס), יש בידינו וודאות מלאה כי אכן נוכחת באמיתותה, והיא היא שהביאה אותך לקבלה (ולא קיבלת אותה רק משום שהיא 'נשמעת טוב' וכיו"ב), שהרי היסוד העומד בבסיס תפיסה זו גורס כי יש לקבל רק את הסברות הנראות כ"ברורות ומובחנות"...

באשר לדבריך אודות תרגום לעברית: אכן, לאחר שספרו 'הגיונות' ראה אור ב-1641, הוא זכה לביקורות שונות של הוגי התקופה. דקארט כתב תשובות לשש מהביקורות, ובמהדורה שיצאה לאור כשנה לאחר מכן הוא כלל גם את הביקורות והתשובות להם. ואמנם כן, במהדורה העברית של הספר [כולל המהדורה האחרונה שתורגמה מצרפתית על-ידי דורי מנור וראתה אור לפני כעשור. אגב, לשם האמת ההיסטורית, המהדורה הצרפתית עצמה מהווה מהדורה מתורגמת של הספר שנכתב במקור בלטינית, אם-כי מהדורה מאושרת, שכן התרגום הצרפתי אושר על-ידי דקארט עצמו], הושמט חלק זה, והספר תורגם והודפס כשהוא חסר ביקורות ותשובות, וחבל. אני לכשעצמי קראתי בעבר תימצות מפרק זה, אולם מובן שאין הדבר דומה לקריאת הפרק בלשונו העשירה של דקארט.

משום-כך, שמחתי מאד להתבשר כי אכן עובדים על תרגום חלק זה לעברית, ואשמח להתעדכן על ידך מעת לעת במהלך עבודת התרגום [באישי, באישי. לא נלאה יותר את חברי הפורום הנכבדים...].

אם כבר הזכרת את התרגום לעברית, מעניינת מאד דבריו של דורי מנור ב'הערת המתרגם'. כשניגש לתרגום הספר הוא נתקל בבעיה חמורה: השפה העברית, להיותה שפה שמית, לא קיימת בה נטיית הווה של הפועל הצרפתי "être" (שמשמעותו להיות). במלא חריפות הבעיה הוא נתקל כאשר ניגש לתרגם את אותה הנוסחה הקרטזיאנית הידועה (שבעצם, במבט לאחור, הזכרתה היא שהובילה להתכתבות זו...) המנוסחת בצרפתית: "Je pense, donc je suis", ואותה נאלץ לתרגם כך: "אני חושב ועל כן אני הווה"... מסיבה זו הציע מנור בהערת המתרגם הסכם בלתי חתום בינו לבין הקורא, וניסח זאת כך: "אתה, הקורא, ואני, המתרגם, שנינו אמונים על תרבות המערב, אף ששפתנו עברית. לאוזניך ולאוזני גונב דבר קיומו של הפועל être, או To be או sein, ושנינו יודעים שלא ניתן להטותו בשפתנו. אסמוך אני על ידיעתך זו, סמוך אתה על ידיעתי אני את ידיעתך זו, ויחד נעקוף במידת האפשר את טבעה השמי של העברית. יחד ננסה ללכוד, בכלים הנתונים בידינו, את מושג ההוויה המוכר לנו משפות אחרות – אך מבלי להעלותו על שפתינו". כמה גאוני...

אוי, שוב חרגתי מהקונטקסט. מקבל אני עלי דין משמעתי, שלא לחרוג יותר בתגובתי, בכדי שהפורום יישאר לסביבה ידידותי (...), ומקווה שמנהלי הפורום לא יחסמו אותי...

רגע, אני צריך גם לומר איזו מילה באשר לקליפ של ארי?... טוב, בכדי שהתגובה לא תהפוך לאיגרת, נשאיר זאת לפעם אחרת...