24 בספטמבר

פורסם ע"י מערכת 'שבת'

פיוט בלתי ידוע של ר' אלעזר הקליר שהתגלה לאחרונה שופך אור על התעלומה רבת השנים בדבר מקורו שלהפיוט "ונתנה תוקף"

הפיוט "ונתנה תוקף קדושת היום" הנאמר בראש השנה וביום הכיפורים הוא ללא ספק אחד השיאים המרטיטים ביותר בתפילות הימים הנוראים. הפיוט מביא לשיא את אימת הדין, למן תיאור המלאכים המבוהלים, דרך המחשת גזר הדין – "מי יחיה ומי ימות … מי יישלו ומי יתייסר" וכו', ועד לתיאור אפסות האדם ש"יסודו מעפר וסופו לעפר"; אך אין הוא מייאש: הוא פותח פתח ל"תשובה ותפילה וצדקה" ה"מעבירין את רוע הגזרה", ונחתם בתיאור מרהיב של כבוד ה' ושל מלאכיו המקדישים את שמו.

ההערצה הגדולה ל"ונתנה תוקף" ניזונה במרוצת הדורות גם מן הסיפור המפורסם, המופיע בספר "אור זרוע", שקשר בין "ונתנה תוקף" לבין קידוש השם של ר' אמנון ממגנצא. ייחוס הפיוט לדמותו האגדית של ר' אמנון ממגנצא, דמות שאין לנו כל מידע נוסף עליה, קבע ל"ונתנה תוקף" זמן ומקום: המקום – מגנצא שבגרמניה, והזמן – ודאי לא לפני סוף המאה העשירית או ראשית המאה האחת עשרה, שכן לפני תקופה זו לא ידוע לנו על קיומה של קהילה יהודית יוצרת במגנצא.

הפיוט "ונתנה תוקף" הוא "סילוק": פיוט שתפקידו להעביר לפסוק "קדוש, קדוש, קדוש" שבקדושה. הסילוק (מארמית, לשון עלייה ורוממות) חותם סדרת פיוטים המלווים את תפילת העמידה מתחילתה; הסדרה כולה, המאפיינת תפילות שאמרו בהן קדושה (בארץ ישראל בתקופת התלמוד והגאונים אמרו קדושה רק בחלק מתפילות השבתות והחגים), קרויה "קדושתא". הסילוק הוא נקודת שיא בקדושתא.

עוצמתו של הסילוק "ונתנה תוקף" גרמה לו להתחבב על קהילות ישראל, והמתפללים דחו מפניו את הסילוק המקורי שבקדושתא למוסף של היום הראשון של ראש השנה, "אופד מאז", פרי עטו של ר' אלעזר בירבי קליר ("הקלירי"); לימים נאמר הסילוק גם ביום השני של החג, יום שבו לא נהגו באשכנז לומר קדושתא כלל; ולא נתקררה דעת המתפללים, עד שלמרות ייעודו הברור לראש השנה, שבו "כל באי העולם עוברים לפניו כבני מרון" (משנה ר"ה א, ב), העבירוהו אפילו למוסף של יום הכיפורים ודחו מפניו גם את הסילוק שבקדושתא הקלירית "שושן עמק". בזמננו נתקבל הסילוק "ונתנה תוקף" אפילו אצל חלק מעדות המזרח; ולאחר הלחנתו בידי יאיר רוזנבלום לזכר אחד עשר בני בית השיטה שנפלו במלחמת יום כיפור הפך הפיוט לפופולרי גם מחוץ למגזר הדתי בישראל.

יעקב נתנאל בולג, עמידה, 2014

התכתבות עם הסילוק

לפני כמה עשרות שנים חלה תפנית בחקר הסילוק "ונתנה תוקף": הוא נתגלה בכתבי יד עתיקים שנשתמרו בגניזה הקהירית, ועלתה אפוא האפשרות שמדובר בפיוט ארצישראלי, הקדום במאות שנים לייסוד קהילות אשכנז בימי הביניים. אבל הגילוי לא היה חד־משמעי: גם כמה פיוטים אשכנזיים קדומים נמצאו בגניזה הקהירית, ואפשר היה להעלות על הדעת שאף סילוק זה הגיע מאשכנז סמוך לעת חיבורו והועתק בין כתבי הגניזה. גם תפוצתו המוגבלת של "ונתנה תוקף" בגניזה עשויה הייתה לחזק את הפקפוק במוצאו המזרחי.

פיוט בלתי ידוע שהתגלה לאחרונה עשוי להסיר את כל הספקות: בימים אלה ראה אור כרך של מהדורת פיוטי ר' אלעזר בירבי קליר לראש השנה (בהוצאת האיגוד העולמי למדעי היהדות, קרן הרב רוזן). אלעזר בירבי קליר, "הקליר" המפורסם, פעל בארץ ישראל בעיקר בסביבות ראשית המאה השביעית. והנה, בכרך זה נדפסת קדושתא בלתי ידועה שלו למוסף של ראש השנה, הפותחת "אדן חוג". על פי מחקרים עדכניים, היא אחת הקדושתאות הקדומות ביותר שיצאו מתחת ידו. בדיקת הסילוק שב"אדן חוג" (סילוק שנתגלה ושוחזר על ידי ד"ר מיכאל רנד, עמ' 271� בספר) מעלה ללא ספק שכאשר הקלירי חיבר אותו עמד לפניו הפיוט "ונתנה תוקף", והוא "מתכתב" עם סילוק זה, מעבד ומרחיב כמה קטעים מתוכו. בתיאור יום הדין אומר הקלירי:

כִּי בוֹ סְפָרִים נִפְרָסִים / וְכָל אֲטוּמִים לָאוֹר נֶחְפָּשִׂים

וְגִנְזֵי תַעֲלוּמוֹת שָׁם מִתְיַחֲסִים

כִּי יִדָּרֵשׁ סֵפֶר יְחָסִים / וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא דְּבָרִים הַנַּעֲשִׂים

עַד אֶחָד מֵהֶם לֹא נִכְסִים / טוֹבִים וְרָעִים דַּקִּים וְגָסִים

וְנוֹכַח אִישׁ מַעֲשָׂיו יָשִׂים / וְחוֹתַם יָדוֹ לְנֶגְדּוֹ יָשִׂים

זאת במקביל לתיאור שב"ונתנה תוקף":

וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת / וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת

וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא / וְחוֹתָם יַד כָּל אָדָם בּוֹ

בולט יותר קטע אחר, המרחיב את התיאור שב"ונתנה תוקף": "מִי יִחְיֶה / וּמִי יָמוּת // מִי בְקִצּוֹ / וּמִי לֹא בְקִצּוֹ":

זֶה יִתְיַחֵס וּלְחַיִּים יֵאָמַר / וְזֶה אַל יִתְיַחֵס כִּי קִצּוֹ נִגְמַר

זֶה בְּקִצּוֹ יִגְוַע וְיָמוּת / וְזֶה בְּלֹא קִצּוֹ בְּחֶטְאוֹ יָמוּת

הקלירי ממשיך ואומר:

זֶה בְּרַחַשׁ יַשְׁלִים נַפְשׁוֹ / וְזֶה חֻיַּב לְאַבֵּד בְּאִוֶּלֶת טִפְשׁוֹ

זֶה יְרֻגַּע מִבַּהַל מַגֵּפָה / וְזֶה חֻיַּב לָצֵאת נַפְשׁוֹ בִּנְזִיפָה

נראה שהוא מתייחס כאן למילים "מִי בָרַעַשׁ / וּמִי בַמַּגֵּפָה", שבנוסחים של "ונתנה תוקף" שלפנינו באות מאוחר יותר (בסדר הבאת הדברים ב"ונתנה תוקף" יש שינויים רבים בין כתבי היד). אבל השינוי העיקרי הוא שבמקום "רעש" גרס הקלירי "רחש", והבין זאת כמוות בדרך חיובית (בנחת, ואולי מתוך תפילה).

בין מוות לחיים

בנקודה זו משנה הקלירי את מילות הקבע, ובמקום להעמיד זה כנגד זה את הזכאי בדין כנגד החייב, הוא עובר – ושוב בעקבות "ונתנה תוקף" – לתאר את עונשיו השונים של הנידון למיתה; ולכן כנגד "זה" המתחייב בדין בא טור נוסף הפותח ב"כי" ועיקרו בנימוק לחיוב זה. העונשים השונים מבוססים על המשך הפיוט "ונתנה תוקף":

מִי בַמַּיִם / מִי בָאֵשׁ // מִי בַחֶרֶב / מִי בַחַיָּה

וכנגדם מפייט הקלירי:

זֶה יִסָּפֶה בְּתַכְשִׁיטֵי מִלְחָמָה / כִּי חֻיַּב לַחֶרֶב לְנֶגְדּוֹ מִלְחָמָה

זֶה בְּחַיָּה רָעָה יִטָּרֵף / כִּי חֻיַּב בְּבִצְעוֹ לֵעָשׂוֹת טֶרֶף

זֶה בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף בְּשָׂרוֹ / כִּי חֻיַּב בְּחִתּוּם יָד מוּסָרוֹ

זֶה בְּשִׁבֹּלֶת יִשָּׁטֵף / כִּי חֻיַּב בְּחֶטְאוֹ כְּאֶרֶז לְהִקָּטֵף

ארבע המיתות הללו הן כנגד ארבע מיתות בית דין: החרב היא ה"הרג"; האש – השרפה; מיתה במים היא מיתת חנק; ו"נתחייב אדם סקילה… חיה גוררתו" (ספרי זוטא לבמדבר לה, כב). אך נראה שהקלירי לא היה בוחר לרמוז לחנק באמצעות שיבולת (=שֶׁטֶף מים, מערבולת), ולסקילה על ידי חיה, אלמלא כתב את פיוטו על פי "ונתנה תוקף".

בנוסח של "ונתנה תוקף" במחזורים הנדפסים נוספות עוד כמה מיתות, אשר שתי האחרונות שבהן הן שוב מיתות בית דין:

מִי בָרָעָב / וּמִי בַצָּמָא / מִי בָרַעַשׁ / וּמִי בַמַּגֵּפָה / מִי בַחֲנִיקָה / וּמִי בַסְּקִילָה

אצל הקלירי איננו מוצאים התייחסות למיתות אלה, ומתברר שבנוסח של "ונתנה תוקף" בקטע גניזה קדום אכן חסרות כל המיתות הללו, ואין שם אלא ארבע המיתות שפייט הקלירי. נראה אפוא שלפני הקלירי עמד נוסח עתיק של "ונתנה תוקף", התואם בנקודה זו את נוסח קטע הגניזה.

בקטע הבא של "ונתנה תוקף" באים צמדים של אנשים שנכתבים לחיים, אך זה לחיים טובים וזה לחיי צער וכאב. וזה נוסח הקטע במחזורים הנדפסים:

מִי יָנוּחַ / וּמִי יָנוּעַ

מִי יִשָּׁקֵט / וּמִי יִטָּרֵף

מִי יִשָּׁלֵו / וּמִי יִתְיַסַּר

מִי יֵעָנִי / וּמִי יֵעָשֵׁר

מִי יִשָּׁפֵל / וּמִי יָרוּם

גם בפסקה זו רבים מאוד שינויי הנוסח בכתבי יד. הקלירי מפייט גם אותה, אך איננו מעמיד "זה" כנגד "זה", אלא ממשיך בפסק דין ונימוקו "כי", ומקדיש לכל אחד מהנידונים מחרוזת שלמה:

זֶה יַעֲשִׁיר מֵרוֹב כָּל הוֹן / כִּי שָׁוֶה (=ראוי) לְעֹשֶׁר וְכָבוֹד וְהוֹן

זֶה יַעֲנִי בְּחֹסֶר כֹּל / כִּי חֻיַּב בַּעֲמָלוֹ לְהִצְטָרֵךְ לַכֹּל

זֶה יִשְׁלַו בְּעֹצֶם תֻּמּוֹ / כִּי שָׁאֳנַן בְּטוֹבוֹת כָּל יוֹמוֹ

זֶה יְטֹרַף בְּנֶפֶשׁ מָרָה / כִּי חֻיַּב תַּעֲגוּם בְּחֵט אֲשֶׁר הָמְרָה

הקלירי מתייחס כאן רק לצלעיות "מי יעשיר ומי יעני / מי ישלַו ומי יטורף" (כנוסחן בכתבי יד). לאחר מכן הוא מוסיף עוד צלעית כללית אחת העוסקת שוב בנידונים למוות: "זֶה מִיתָה בִידֵי שָׁמַיִם / וְזֶה בְּפֶגַע בִּגְזֵירַת שָׁמַיִם", ובהמשך הוא ממשיך בסילוקו ללא זיקה נוספת אל "ונתנה תוקף".

העובדה שהקלירי משתמש בחיבורים שהיו לפניו ובונה עליהם את סילוקו עולה משימוש שהוא עושה גם בנוסח הקבע של ברכת הזיכרונות. כבר בתיאור יום הדין הוא אומר "וְזֶה יוֹם תְּחִלַּת מַעֲשִׂים / לְכָל אֲשֶׁר נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים", תוך שיבוץ לשון "זֶה הַיּוֹם תְּחִלַּת מַעֲשֶׂיךָ, זִכָּרוֹן לְיוֹם רִאשׁוֹן" שבתפילה; ואחרי הקטע המפורט הבנוי על "ונתנה תוקף" הוא מוסיף:

וְעַל הַמְּדִינוֹת בּוֹ יֵאָמֵר וְיִשָּׁמַע / 
אֵיזוֹ לָרָעָב אֵיזוֹ לַשֹּׂבַע

וְעוֹד יְלַבֵּן וְיִפְרוֹשׁ עַד הֲלוֹם / 
אֵיזוֹ לַחֶרֶב אֵיזוֹ לְשָׁלוֹם

וּבְרִיּוֹת בּוֹ יִפָּקֵדוּ / וְיַחַד עַל גָּדִישׁ יִשְׁקוֹדוּ

תוך ביסוס הדברים על הפסקה: "וְעַל הַמְּדִינוֹת בּוֹ יֵאָמֵר אֵיזוֹ לַחֶרֶב וְאֵיזוֹ לַשָּׁלוֹם, אֵיזוֹ לָרָעָב וְאֵיזוֹ לָשֹׂבַע, וּבְרִיּוֹת בּוֹ יִפָּקֵדוּ לְהַזְכִּירָם לְחַיִּים וְלַמָּוֶת".

פתרון חד משמעי

הקלירי עיבד אפוא את מקורותיו, השתמש בלשונותיהם ושילבם בפיוטו המחורז תוך הרחבתם. העובדה שאחד ממקורות אלה הוא "ונתנה תוקף" מסירה מעתה כל ספק בדבר מוצאו הארצישראלי הקדום. השימוש שעושה בו הקלירי בקדושתא קדומה שלו מאפשר לתארך אותו בוודאות כפיוט קדם־קלירי, ולא זו בלבד אלא כפיוט שהיה מוכר היטב לקהל המתפללים שלצורכם כתב הקלירי את פיוטו, שכן הוא ודאי צפה שהם ייהנו מזיהוי מילותיו בהקשר החדש.

כפי שכבר ציינו חוקרים, הופעת "ונתנה תוקף" בשני קטעי גניזה עתיקים בצד חלקי קדושתא של הפייטן הקדום יניי שפעל במאה השישית בארץ ישראל יש בה כדי לרמוז שגם קטע זה חובר בידי יניי, או לפחות בידי פייטן בן זמנו. חידת חיבורו של "ונתנה תוקף" נפתרה אפוא באופן חד־משמעי, ואין עוד ספק שהפיוט הנפלא לא נכתב באשכנז, והוא שייך לראשית תקופת הזוהר של היצירה הארצישראלית הקדומה.

ומה לגבי אגדת ר' אמנון ממגנצא? הקורא את הסיפור בספר "אור זרוע" יגלה שלא נאמר בו כלל שר' אמנון חיבר את הפיוט, אלא רק אמר בציבור את מילותיו: "ואח"כ אמר ונתנה תוקף: … ואמר אמת כי אתה הוא דיין ומוכיח וכו'", ולאחר מכן התגלה בחלום אל חכם אחר "ולימד לו את הפיוט ההוא" (אור זרוע, הלכות ר"ה, סימן רעו). בנוסף על כך, השם "אמנון" אינו ידוע בין יהודי גרמניה בימי הביניים, אך היה מצוי באותם ימים באיטליה. ייתכן אפוא – כפי שהציע אברהם פרנקל (ציון סז [תשס"ב], עמ' 125�) – שיהודי בן איטליה הוא שהביא את הסילוק למגנצא, כידוע לגבי פיוטים רבים נוספים, ועצמתו הגדולה של הפיוט "כבשה" את לבות האשכנזים וביצרה את מקומו הנכבד במחזוריהם.

בספר החדש, "ר' אלעזר בירבי קליר: פיוטים לראש השנה", יוכל המעיין למצוא, בצד הסילוק הקלירי שצוטט כאן, גם את הסילוק המקורי של הקדושתא "אופד מאז" שנדחה מפני "ונתנה תוקף" ועוד פיוטים רבים. חלק מהם מתפרסם בו לראשונה, אחרים מוכרים מתוך המחזורים, וכולם מלווים בפירוש מקיף ובבירורי גרסאות מדוקדקים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אלול תשע"ד, 24.9.2014