למה אנחנו כאן? סתם כך, ללא סיבה?
זו שאלה שנשאלת הרבה. אולי הכי הרבה. היא באמת מטרידה.
השאלה כמובן, מניחה, כי הקיום אינו אקראי.
יש תפיסה, כביכול, הדת נותנת מענה לשאלה.
חשוב להבחין בין "משמעות" החיים, עניין שהדת (כמו כל אידיאה או מטרה) יכולה לספק לו מענה, לבין השאלה מה התכלית בכל הדבר הזה הנקרא עולם על כל המכלול.
אני מכיר שתי "תשובות".
תשובה אחת, אין מלך בלא עם.
תשובה זאת נותנת אמנם מענה לשאלת התכלית, לשמש כעם עבור המלך. ה' הוא המלך.
אך היא בעייתית מאד, הן פילוסופית, להעמיס צרכים על אלוהים ועוד כאלו הנובעים ממערכת מושגנו, אנתרופומורפיזם במיטבו, הן משום שזה הופך את אלוהים לעוד אחד המתחרה על המגרש הצפוף של האדמורים ושאר תאבי שררה והערצה.
תשובה שניה, נהמא דכיסופא. כביכול, אלוהים כה רוצה להיטיב עם יצורים, אך כיוון שהם עלולים חלילה להרגיש לא נוח, לכן לא הייתה ברירה והוא נאלץ לברוא את העולם על שלל אסונותיו.
פה טמון כשל שהייתי מגדירו כמעט טכני.
וכי תכונת נהמא דכיסופא אינה חלק מהבריאה? וכי אי אפשר היה לעשות ליצורים כלשהם טוב +הרגשה טובה בחבילה אחת?
וכמובן, יש גם בזה העמסת צורך על אלוהים, פלוס סיפוק הצורך באמצעים אנושיים, בסוד מדרך הטוב להיטיב.
שתי התשובות, פחות מתעסקות במדוע היה צריך לברוא את כל הגויים (מי סופר אותם בכלל) ואת כל האופרציה של הגלקסיות על כל המסתעף.
הדיון יוצא כאמור, מתוך נקודת מוצא שיש בורא לעולם והוא נתן תורה לעמו ישראל.
עדיין לא מצאתי בזה תשובה סבירה לשאלת השאלת למה אנחנו כאן? סתם כך, ללא סיבה?
סיבה אלוהית נסתרת, אינה מרגיעה מספיק והיא כלל לא נצרכת לדת. היא יכולה להסתפק במתכנן תבוני עם סיבה נסתרת.
