היום הולך ומתקרב. עבור הילדים שבינינו, אין כמוהו. לאסוף עצים, לבנות מדורות, ואז, בהגיע השעה הגדולה, מדליקים את האש.
כל אחד והאש שלו.
את הקטעים הבאים אפשר היה לקרוא ביתד נאמן (טו באייר תשע"ד), בחתימתו של הרב דוד ברוורמן, שלפי הדברים עוסק בקירוב רחוקים.
"ליל ל"ג בעומר תשע"א. סיימתי הרצאה בחולון. עברתי ליד כיכר מלאה במדורות סמוך לתחנה המרכזית. לשונות האש עלו עד לב השמים. מאות צעירים קיפצו ליד המדורות בליווי מוזיקה לועזית אפריקנית, ולא בדיוק לצלילי השיר "בר יוחאי נמשחת אשריך".
...
המספר מתאר שיחה קצרה עם החוגגים, את נסיונו לברר לכבוד מה המדורות, וקבלת התשובה: נצחונו של בר כוכבא. והוא מביע כאב:
"על רבי שמעון בר יוחאי שמעתם? יודעם אתם משהו על ספר הזוהר הקדוש?... עיני הצטעפו בדמעות על בחורי ישראל, תינוקות שנשבו ואינם יודעים דבר אודות נשמתם.
הכאב העצום לווני ימים רבים. מה יודעים הצעירים הללו? נשמות טהורות אלו, עצמנו ובשרנו הם, ואפילו את השם רשב"י לא שמעו!
עד כאן ציטוט.
אפשר להביע התנגדות לפטרנליזם (=אני יודע והם לא), או לאכסניה (רק בלי פוליטיקה) אבל לטעמי אי אפשר שלא להזדהות עם הכאב האמיתי של מי שיודע שיש אלוקים ויש תורה - כאב על אלו שאינם יודעים. איך אפשר שלא להצטרף לקריאה הזו לאיכפתיות, שלא לתמוך ברצון להועיל וללמד.
ללמד תורה לרבים, לאלו שאינם יודעים, לאלו שהם תינוקות שנשבו בחברה שמונעת מהם את האמת ואת הדרך לאמת, ואת קנית כלי החשיבה שמאפשרים לזהות את האמת.
את המסורת, את התורה.
הבעיה שלי, ולא רק שלי, היא מה בדיוק כוללת התורה שרוצים ללמד – ומי מייצג אותה.
גם אני יכול לכתוב באותה צורה. הנה.
"ליל ל"ג בעומר תשע"ד...
בבני ברק, במירון, בכל מקום בישראל, אפשר לראות מדורות... רבבות יהודים מקפצים ליד המדורות ושרים: "בר יוחאי נמשחת אשריך".
...
המספר יתאר שיחה קצרה אופיינית עם החוגגים, את נסיונו לברר לכבוד מה המדורות, וקבלת התשובה: יום מתן תורת הקבלה לעם ישראל, היום שבו רשב"י יצא מן המערה וקיבל את הקבלה.
ואז המספר, אני, מביע כאב:
"על רבי שמעון בר יוחאי שמעתם או סיפורים ואגדות עם שמעתם? שיודעים אתם משהו על ספר הזוהר? מתי חובר, היכן חובר? מה הוא מכיל?
האם אתם יודעים שהקבלה, מהזוהר אל האר"י, מכילה מינות – אמירות על אלוקים כאילו הוא מתחלק לחלקים. ופורנוגרפיה – תיאורים שכתובים בארמית ונקראים בדרך כלל רק בידי יהודים יראי שמים שאינם שמים לב למה שהם מוציאים בפיהם וזה נראה להם קדוש בתכלית.
... עיני מהצטעפת בדמעות על בחורי ישראל וזקניו, תינוקות שנשבו כולם, שאינם יודעים דבר אודות נשמתם.
הכאב העצום מלווני ימים רבים, משנה לשנה.
מה יודעים הצעירים – והקשישים הללו? והילדים, תינוקות של בית רבן? נשמות טהורות אלו, עצמנו ובשרנו הם, והם מאמינים שרשב"י של הזוהר הוא אותו רשב"י של המשנה והתלמוד!
***
כולנו נאמנים למסורת שניתנה לנו בסיני. אבל חלקנו, אולי רובנו, מאמינים שגם הזוהר הוא חלק מהמסורת, עם האמירות שהן מינות על אלוקים, עם הפרשנות התיאורגית של המצוות (=כביכול הן נועדו כדי לתקן פגמים באלוהות שנשברה, או להוריד שפע לעולם דרך חלקי האלוהות כמו במערכת צינורות). אין מודעות לשאלות הפילוסופיות החמורות שמראות שאלו הן אמונות בלתי אפשריות, שהן סותרות את האמונה בא-ל אחד ויחיד, שהן מנוגדות למקרא ולחז"ל. אין מודעות לביקורת ההיסטורית שמראה שמדובר בזיוף מלפני כמה מאות שנים. ויש הרבה סתימת פיות נגד מי שמעז להעלות את השאלות, וכל שכן להסיק את המסקנות.
יש בודדים שאינם מוכנים להשלים. והם חיים לעצמם, יודעים שמסביב מלאה הארץ מינות, ומשתדלים להציל את נפשם. לפעמים הם מתייאשים וחושבים שאין שום ערך לתורה כי אלו הם מייצגיה. מעטים עוד יותר מגיעים לכאן, לפורום שלנו.
והרוב? הרוב מאמינים שזה קדוש. שרצון ה' הוא שבני אדם ירקדו מסביב לקבר, שידליקו סביבו משואות. שאדם גדול מסוגל לספר כיצד זחל במעלה הר אלי קבר וגופו רעד מרוב קדושה. אני מאמין לו שזה מה שחש. אני רק סבור שהוא לקה במידה גדושה של אמונת הבל שגרמה לו להרגיש כך.
ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יהיה עם התינוקות שנשבו?
מדי שנה בשנה, ביום איד של תינוקות יהודים שנשבו, אני שואל את עצמי מה אפשר לעשות. איך אפשר להסביר, ללמד, להרחיק מטעויות וממינות. ואין לי תשובה. אין לי תשובה.
ומספר הנופלים בפח הולך וגדל. אותם חילונים שרוצים ללמוד תורה, מה מלמדים אותם? איזו יהדות מעניקים להם? נכון שמעניקים להם את היהדות של התורה ושל חז"ל, של תורה ודרך ארץ, של שבת ושל אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך. אבל גם יהדות שסוגדת לקברים, שמאמינה שהסוד העמוק ביותר של התורה הוא שאלוהים יצר מעצמו מערכת מפורקת ומקולקלת שצריך לתקן, שהדרך הנכונה לתאר את הקלקול הזה היא ללמוד קבלה ולדבר על זיווגים עליונים...
וזו תכלית האדם.
דווקא הטובים שבהם, המסורים לעבודת ה', רוקדים ושרים הכי חזק. והלהבות עולות עד לב השמים.
האם רק אני מרגיש שהיהדות נשרפת? שהם שורפים את התורה (זה לא ביטוי שהמצאתי. גם בגמרא אמרו שכותבי קמיעות כשורפי תורה).
אני רוצה לסיים בדבר טוב. אז אני מצטט מן ההיסטוריה כדי לנסות להפיק תקוה.
בימי בית שני לא היו רק יהודים של חז"ל. היו איסיים, היו צדוקים (שהיו מחמירים גדולים). היו יהודים-נוצרים שהאמינו שאותו האיש הוא המשיח והוא עתיד לקום לתחיה, או שהוא עדיין חי למרות שהוא מת.
הם נשכחו. רק החוקרים מכירים את שמם ומעשיהם.
מערכת של סיבות מורכבות שמרה על עם ישראל. אחד הגורמים היה המחוייבות העתיקה למונותיאיזם, לזה שיש אלוקים אחד. לתורה, שצריך ללמוד תורה, והתורה מלמדת את האדם לחשוב, לבדוק מקורות, לזהות סתירות. להבדיל בין אמת לשקר.
וכולנו לומדים את התורה, את הגמרא, את כללי החשיבה והעיון.
יש סיכוי.
אם האש בולטת למרחוק, זה בגלל שכעת יש חושך. לאחר התפרצות להבת הרגש, מגיע הזמן להתבונן ולחשוב. וללמוד. אם מי שיכול ילמד, ואם מי שיכול יכתוב, יש סיכוי שמנהיגי המאמינים האלו, שליבם סוף סוף לשמים, יוכלו גם להקשיב ולחזור בתשובה. וכל שכן ההמון.
אמן.
אז אני פונה לכל חברי, לכל מי שרוצה לחשוב, לכל מי שרוצה ללמוד, לכל מי שיאמר: עד כאן, אפילו יהושע בן נון יאמר לי שזה מה שה' רוצה, לא אקבל ממנו. אפילו נביא אומר לך לעבוד עבודה זרה, הוא חייב מיתה ואסור לשמוע לו. (שוב, אלו שתי דוגמאות לדברי חכמים, האחת מן הגמרא, השניה גם נפסקה ברמב"ם).
התרופה לבורות ולהבל אינה מכות ואינה עונשים, לא עלבונות ולא ציניות. רק להסביר וללמד בתקוה שיש מי שמוכן להקשיב.
דברים היוצאים מהלב נכנסים ללב. לא עלינו המלאכה לגמור, ואין אנו בני חורין להיבטל ממנה.
אני מעונין להתקדם לכיוון אחר מהמשא ומתן כאן האם לא היו דורות שהאמינו בע"ז של ירבעם בן נבט עד שקמו נביאי ישראל וביערו אותה. האם לאדם מן השורה [מימוני של אז] היה גם היה רשות לקום ולזעוק: כולכם עובדי עבודה זרה, לא ה' ציווה אתכם כזאת?
נשלח ב-1/6/2014 12:28
הרב מיימוני היקר,
אחל בהתנצלות על איחור תשובתי. דבריך כתמיד דורשים לימוד והעמקה ולא נכון שיקבלו תשובה כלאחר יד. אתחיל במה שאני מסכים. אני מסכים שלמילים יש משמעות שאל"כ מה לנו בויכוח האם פלוני התכוון לכך או אחרת. אני גם מסכים שקיימת אחריות של הדובר או הכותב על מה שאמר או כתב. ואתה יודע מה, גם יש אחריות כזו על מה שלא נאמר או נכתב.
אפתח בהערה על ראשית דבריך. אין בכוונתי להציל את האר"י ממשהו. בסופו של יום, אלה ההולכים (או כמו רובם החושבים שהם הולכים) בדרכיו לא צריכים אותי שאציל מישהו ואלה החושבים אותו למין לא אני זה שישנה את דעתם.
אני רוצה להתמקד בשני נושאים עקרוניים העולים מדבריך. הראשון הוא אופי השיח בעקרונות ותכני האמונה והשני והוא המרכזי יותר, הוא אופי המיסטיקה כתחום יצירה אנושית ובהמשך האם ניתן להשתמש בעקרונות מיימונידיים או רציונליסטיים/הרמנוייטים על מנת לפרשה, לנתחה, או לבקרה.
לא לחינם הבחנתי בין פילוסופיה והלכה לבין הדיון בעקרונות ותכני אמונה. כאשר אני מדבר על דיון אמוני, אני מדגיש שאני מתכוון לדיון כזה הנערך על ידי אנשים מאמינים או הרואים עצמם כמאמינים ולא דיון הנעשה על ידי אקדמאים המתייחסים לעניין באופן פרשני או פילוסופי. על כל פנים, תחומי הפילוסופיה וההלכה מאופיינים על ידי זה ששיקול דעת ונימוקים משפיעים על התוצאה. לדוגמא, ניתן להראות לי שעמדה מסויימת שגוייה או סתירתית. כמובן שבהלכה ניתן להתיר או לאסור בשונה ממה שחשבתי וזאת לאור נימוקים או מידע חדש. השיח האמוני הוא שונה כי קיים בידוד בין הדיון המושגי לבין האמונה הדתית כמצב קוגניטיבי-רגשי. בהחלט ייתכן מצב בוא "אפסיד" בויכוח בנושאים אלה מבלי שהדבר ישפיע בהכרח על אמונתי. לדוגמא, נניח שפלוני מוכיח לי שמשה בדה התורה מליבו (אינני נכנס לאופי של הוכחה כזו אלא רק שאין לי מה להשיב לנימוקיו) האם כתוצאה מזה אפרוש? או שאומר לעצמי שטיעונים באים וטיעונים הולכים ונצח ישראל לא יישקר? או דוגמא אחרת: שנמצא במדבר יהודה מכתב מרבי עקיבא לאשתו המתאר איך הוא המציא את מדרש ההלכה כהלצה של פורים רב והדברים יצאו משליטה. האם זה יישנה את אמונותינו? טיעון הולך וטיעון בא.
הטיעון הראשון אם כן אומר שזה לא נכון להלביש על השיח האמוני את מלבושי הרציונליזם הפילוסופי או השיקול ההלכתי. במקרי קיצון התורה מדברת על עבודה זרה וחכמים קבעו גדרים לדבר – אבל זה מתייחס למעשה ולא לדיבור. אם פלוני אומר שהוא מאמין בשמש כאל יחיד – אוט ער געזוגט. אני לא חושב שהדברים נופלים בגדר של ע"ז. אם המסקנה מבודדת מהטיעון אז זה לא באמת דיון רציונלי.
מכאן אני רוצה לעבור לנושא השני והוא האופי של מיסטיקה והיחס שלה לביטויים הטקסטואליים של מיסטיקנים. אביא את המשל הבעייתי הבא. נניח שכתרגיל אני צריך לתאר המילים את הטעם של גלידת וניל למי שלא טעם גלידה או וניל או סוכר מימיו. אוי יא ברוך. איך עושים זאת? אני מודה שעד כדי כך אין לי כשרון לשוני שאני לא יכול אפילו להעלות על הדעת איך יראה תיאור כזה. או דוגמא גרועה אחרת היא תיאור נוף לעיוור מלידה. האם מיסטיקה (יהודית או אחרת) היא בראש ובראשונה טקסט ורעיון או בראש ובראשונה חוויה? אם זה הראשון, הרי שהמיסטיקה פתוחה לדיון, נתוח וביקורת בכלים שיש לנו לטפל ברעיונות וטקסטים וכמדומני שכך רואה הרב מיימוני את הקבלה – כבראש ובראשונה טקסט משמעותי המכיל רעיונות משמעותיים. ככזה הוא מבקרו בכלים שלו. אבל אם מיסטיקה היא בראש ובראשונה חוויה והטקסטים נועדו להיות מובנים למי ששותף לחוויה אז אנחנו בבעיה פרשנית. לצורך השלמת הדוגמא, טקסט העוסק בטעמה של גלידת וניל יובן אחרת על ידי מי שטעם מימיו גלידת וניל ואחרת (או לא יובן כלל) על ידי מי שאינו יודע על זה כלל (כדלעיל).
המיסטיקנים כתבו בעיקרו זל"ז ולא לציבור הרחב (וגם על גישת חב"ד לנושאים אלה יש מה לומר ואיני בטוח שהיא סותרת את דברי כאן ואכמ"ל). למרות חרם דר"ג אנחנו פותחים את המעטפה ומפשפשים בדואר לא לנו, חושבים שאנחנו מבינים ופוסקים שיפוטים. האם מי שאינו שותף לחוויה יכול להבין את הטקסטים הללו וכ"ש האם הוא יכול לפרשם במנותק מהחוויה? אני לא בטוח. תהא דעתינו על הבעש"ט אשר תהא, מדגימה סוגיה זו אופי הגיוס שלו של תלמידיו הבכירים (ר' יעקב יוסף מפולנאה, המגיד הגדול, ועוד ועוד). רובם היו תלמידי חכמים משמעותיים בזכות עצמם וידעו דבר או שניים הן בנגלה והן בקבלה בטרם הכירו את הבעש"ט. אף אחד מהם לא מתאר איזה חידוש גדול או רעיון נשגב או תפיסה מגובשת שקנו אותו. ברור שהיה כאן אירוע חווייתי טרנספורמטיבי שלא יכלו לתארו במילים. ממילא אין לנו אף טקסט המתאר טרנספורמציה כזו.
סבורני שבבואו לנסח את חוויותיו במילים, נדון המיסטיקן לכשלון ידוע מראש. מה אם כן יישמור את החבילה יחד? דבר ראשון ההלכה במשמעותה העקרונית (וזה המבדיל המשמעותי בין החסידות ומאמיני הש"ץ). בהנתן המורכבות של האמונה הדתית בכלל וזו המיסטית בפרט, הצביעו רוב הפוסקים ברגליים ומנעו עצמם מלקבוע מסמרות בנושאים אלה.
לסיכום, לא באתי להגן על האר"י או על המיסטיקה כתחום יצירה אנושי ויהודי. אני אפילו לא יודע כיצד תראה הגנה כזו. באתי רק לשאול על מוצקות הטיעון של אלה הבוחרים לבקרה אותה בכלים רציונליסטיים.
תוקן על ידי yerubaal ב- 01/06/2014 12:30:12
תוקן על ידי yerubaal ב- 01/06/2014 12:32:38
נשלח ב-1/6/2014 12:26
הרב מיימוני,
קודם כל, בהחלט יש לי רצון "להציל" את האר"י, ואת ההולכים בדרכו (כהגר"א, רמח"ל ועוד), מאשמת מינות. כמובן שעלי לשים לב שהפרשנות שאני מעניק לדבריו עומדת בקריטריונים מסוימים (לא מוגדרים בעליל) של יושר.
שנית, מי שטען שכל דברי האר"י הם משל, זה לא אני אלא הגר"א והרמח"ל. הם ודאי הבינו בנושא יותר ממני ואמרו כך - להשערתי - בדיוק מהסיבה שאנו עוסקים בה: כי פשט דבריו אינו יכול להתקבל וכ"ש להיאמר ע"י אדם מאמין באמונת הייחוד.
שלישית, לדעתי עלינו לצאת לרגע מהנושא ששמו "מה האר"י חשב" ולשאול האם לחומר הגלם הזה שנקרא "כתבי האר"י" יש פרשנות שאינה סותרת את אמונת הייחוד, והיה אם כן, ניתן לקבל את הדברים ולא להאשים את עם ישראל ואת גדולי ישראל (שקיבלו את הדברים) במינות. האשמה שעשית בתחילת האשכול, לדעתי ללא הצדקה מספקת.
נשלח ב-30/5/2014 13:19
חזק ואמץ
הבה ונבחן במה אנו מסכימים ובמה לא.
א. האר"י מציע תיאור גדוש סמלים לגבי מה שקורה בתהליך הבריאה, של השתלשלות שמתחילה באינסוף ומגיעה עד סוף אדם קדמון ובסוף לעולם שלנו.
ב. השאלה היא איך יש להבין את התיאורים שלו. האם הם אמורים להיות תיאור של אלוהים עצמו או של התגלויות שלו.
ג. לשונו שציטטתי מעידה כי הוא מבין ש"אינסוף" והישים שלאחריו נמצאים באותו רצף.
ד. מועלית הטענה שאין מדובר במרחב פיזי. הבהרתי כי הבעיה אינה שמדובר בתיאור פיזי. גם האר"י וגם הרח"ו מכריזים שמדובר במשהו שאינו פיזי. אבל הם טוענים שהתיאור הסמלי הזה מקביל למציאות ברובד זה או אחר. וזו הבעיה. השתייכות האינסוף הבורא והמשך הספירות לאותו רצף באותה רמה (שוב, ראה את הציטוט לעיל), וכן הכנסת ריבוי לתוך האלוהות.
ה. טענת שהספירות אינן אלוהים עצמו. בלשון האר"י עצמו, ממה שמוכר לי, לא כתוב במפורש כך או כך ובזאת נחלקו המפרשים שלו. הודית כי אלו שיטענו שהספירות הן אלוהים עצמו נכשלים במינות. גם הסכמת שאם באמת האר"י סבר שהאינסוף והאדם הקדמון נמצאים באותה רמת מציאות, גם זוהי מינות.
ו. טענת שיש לפרש את דברי האר"י אחרת. אולם דומה שההנמקה שלך היתה שזה "בלתי סביר" שהאר"י יסבור את הדברים כפשט דבריו. אני מבין את הקושי, אבל איני מרגיש מחוייב "להציל" את האר"י מאשמת מינות. לדעתי, זו הבעיה היסודית של הקבלה - ובמיוחד שלו. ושל הרח"ו אפילו יותר מכך.
נראה שהיה כדאי להביא את נימוקיך לפרשנות שלך לאר"י. מדוע לא לפרש כפשוטם של סמלים. הבנתי מדבריך שהנימוקים שלך הם מהסוג הבא: יש לטעון לזכותו של האר"י כי ודאי לא היה רוצה לומר את הדברים שאני מייחס לו. ולכן גם אם אמר אותם, צריך לפרשם מחדש. בעיני זה נימוק שאינו מספיק ואילו הייתי מקבלו, הייתי חושד בעצמי בחוסר יושר אינטלקטואלי. אבל יתכן שזה עצמו תלוי בהנחת יסוד מוקדמת לגבי אישיותם של האר"י והרח"ו ומה שמעניין אותם.
מסתבר שצריך עוד ציטוטים ועוד מקורות שבהן נוכל כל אחד להצדיק את עמדותיו.
לדעתי, הבעיה שהצבעתי עליה אצל האר"י והצלחתי למצוא ציטוט התומך בה (כי אתה מסכים שלפי הפירוש שלי הדברים חמורים, ורק אתה טוען שלא זה הפירוש הנכון. אך האם פשטות הלשון אינה כפי שקראתי?). לדעתי יש עוד בעיות רבות ושונות אצלו ואצל תלמידו הרח"ו. אבל כפי שכתבתי לך באישי, עלי לסדר לעצמי את הדברים כדי שאוכל להציעם.
טענה אחת שאני יכול לציין כאן ועכשו היא שהדברים שכותב הרח"ו בשם חזיונותיו של האר"י מתארים מציאות, ישים ברמת מציאות כלשהי. לדעתי הדברים הם - סליחה על הביטוי - לא אמיתיים. אין כזה דבר. (אבל תשאל: איך אני יודע).
אשמח על עיון נוסף כדי להבהיר את הדברים. סוף סוף מדובר בטעות יסודית, שלי - או של עם ישראל, או לפחות של ההולכים בזו הדרך. (וסליחה על היומרה).
א. אמת, על פי סגנון הפרשנות שהצעתי, האר"י מרבה מאוד להשתמש בשפה סימבולית, עמוסת וגדושת פרטים. עדיין איני רואה בזה סיבה לפסול את הפרשנות הזו. מקסימום ניתן לומר שאת דברי האר"י היה אפשר לומר (ויתכן שגם אמרו) בצורה פשוטה יותר. ואולי לא. אולי ריבוי הסמלים מעיד על ירידה לפרטים בהבנה הפילוסופית שלו, שאחרים לא הגיעו לעומקה, וניתן לעשות מאמץ ולבאר את כל המוטיבים הסיבוליים בהם הוא משתמש. זו כמובן השערה בלבד, ומבחינתי אם נאמר ששפת האר"י אכן מוזרה, זה יתקבל על הדעת.
ב. כתבת את השורות הבאות: "הסיפור שמספר האר"י אינו באמת אומר את המסר שלך. לא רק מהטעמים שכתבתי לעיל, אלא בגלל שיש כאן אי הבנה לגבי אלוהות. מציאותו של אלוהים אינה שוללת מציאות נפרדת של עולם בלתי תלוי, במובן שהוא עצמאי ויש בו בחירה חופשית. השאלה איך יתכן עולם מחוץ או "מחוץ" לאלוהים יוצאת מהנחת יסוד פנתאיסטית, ש"אין עוד מלבדו" במובן האונטולוגי. (בלשון פשוטה: שלא תיתכן מציאות אם יש אלוהים אלא אם כן היא בו) - וזו כמובן פרשנות מוטה של המקור "אין עוד מלבדו" ששוללת כשפים ואלילים. הנחת יסוד זו - היא מינות! זו ייחוס מציאות כזו לאלוהים שניתנת להבנה אנושית. לשון אחר, אם אתה מאמץ את הרעיון הפנתאיסטי, אבל מעביר אותו למישור אחר, שגם בו יש מרחב, נניח מרחב לוגי, או יותר מזה, איזה שהוא מרחב המקביל לפיזיקלי אבל עדיין לא פיזיקלי, עדיין התיימרת לומר דברים על אלוקים, לראות אותו או את מציאותו ואת העולם שלנו ומציאותו כעומדים באותה רמה. והיא היא הפנתאיזם. והיא היא המינות."
אני מצטער לקבוע שלא הבנת את דבריי. אולי באשמתי. אנסה שוב. לא כתבתי שיש "סתירה" בין מציאותו של אלוהים למציאותו של העולם, כי במובן מסוים הם עומדים על מישור משותף. הבנה כזו יכולה להיות קרובה לכפירה. מה שכן כתבתי הוא שמציאותו של אלוהים ומושלמותו הופכים את הבריאה ל"מיותרת". אין לה שום תפקיד, אין לה שום מטרה, אין שום דבר שהבריאה יכולה להשיג ואלוהים לא יכול להשיג בלעדיה. אז הבריאה "מיותרת". זה מה שכתבתי. האם גם זה כפירה לדעתך? האם לא ברור מאליו, לשיטתך, שאלוהים אינו מנוע מהשגת כל מטרה? מה, אם כן, התועלת בבריאה? איזו מטרה יכולה הבריאה להשיג שאלוהים אינו יכול? איזה תפקיד יכול להיות לה בתחום כלשהו? אפשר לומר, ואני לא הראשון שמציע אפשרות כזו, שאכן, אין כל תפקיד לבריאה ולנבראים בשום תחום אפשרי. האם אתה מוכן לאמץ מסקנה זו? במידה ותאמץ אותה, האם יש לבריאה, ולך כאדם, ערך כלשהו? שוב, אין סתירה בין אלוהים לבריאה כי הבריאה אינה עומדת בשום מישור משותף עם אלוהים, אבל גם אין שום מטרה לבריאה, שום תפקיד ושום ערך. בכדי לפתור בעיה זו, מציע האר"י, על פי הפרשנות שהבאתי, פתרון מעניין. הוא טוען שאלוהים החליט שיש מטרות אותן הוא אינו מעוניין להשיג בעצמו (יש לך בעיה עם אמירה כזו?), אלא מעוניין שהנבראים ישיגו. יש תפקיד אותו הוא מעניק לנבראים, ומכאן הערך האינסופי שלהם.
ג. לגבי הסבירות. לעיל כתבת שמסקנה מהסוג אליה הגעת מביאה אותך לרצון לחבוט ראשך בקיר ולהרביץ לעצמך. בעיני, כל מסקנה שזו משמעותה, היא בלתי סבירה. מבחינה לוגית זה לא פוגם בסבירות, אבל אני לא מוכן לקבל שזו המציאות. מבחינתי זה בדיוק כמו פרדוקס לוגי שאי אפשר לקבל את מסקנתו. אפשר להאריך בנושא, ולהסביר יותר, אבל אני מעדיף לא לסטות מהנושא העיקרי עליו כתבתי.
נשלח ב-29/5/2014 08:04
ירובעל
כתבת דברים נפלאים וחכמים. וראוי מאד לעיין בהם. השאלה היא עם איזה חלק יש להסכים ואם ההסכמה הזו "תציל" את האר"י ואת ההולכים בדרכו מבעית המינות, כפי שהאשמתי.
הבה נתבונן יחד.
כתבת קודם כל:
כעת צריך לחלק בין מה שניתן לקרוא לו עניין פילוסופי-אקדמי לבין מה שניתן לכנותו עניין הלכתי לבין מה שניתן לכנותו עניין אמוני. אלה שלושה תחומים שונים. הראשון ביסודו הוא תחום של פרשנות וניתוח של מקורות – למה התכוון רח"ו או הרש"ז או מחברי הזוהר או הרמב"ם או הרמב"ן. מדוע סברו כמו שסברו? האם היו בדבריהם סתירות? ועוד. המאפיין את התחום הוא ששיטות המחקר יחסית יציבות ושתוצאותיו לא מוכתבות מראש.
נכון מאד!
יש לשאול: למה התכוון האר"י. ובכלל, האם ניתן לדעת למה התכוון. האם ניתן לגשת לטקסט כלשהו ולסבור שאנו מבינים אותו כהבנת מחברו. השאלות האלו שייכות לתחום מחקר שנקרא "הרמנויטיקה". אלא שכאן יש בעייתיות מיוחדת, כי המחבר עצמו מזהיר שאין להבין את דבריו "כפשוטם".
ובכן, יקירי, אני סבור שגם אם יש מקום להקשות על פרשנותי, כפי שהקשה חזק ואמץ בתבונה ובזהירות רבה, עדיין ניתן לחלץ מתוך הטקסט הבנות שאותן ניתן לסווג מבחינה פילוסופית. וראה לעיל שהבנות אלו משתייכות לתחום של אמונות שיש להן הגדרה בהלכה. ובזה אני עובר לנושא השני ולדבריך עליו - על הלכה.
כתבת
אחד המאפיינים היפים בעיני של הפסיקה היא דגש את הצד המעשי לגליסטי והרבה פחות על מה מאמין פלוני. יש בזה הרבה הגיון אם תחשבו על זה, כי ב"ד לא יכול לדעת מה פלוני באמת מאמין (בקושי אנחנו יודעים זאת על עצמנו).
הקפדתי להביא מדברי הרמב"ם ולציין שדברי נאמרים לפי הגדרתו למינות. אני מסכים שבהלכה יש צד "לגליסטי" - אני מבין שכוונתך שההלכה היא פורמלית, מנוסחת בחוקים, עם המיגבלות ההכרחיות שיש למערכת חוקית שהיא מנוסחת במילים. אני גם מסכים שאין אדם יודע מה בליבו של חברו.
אבל צריך להיזהר עם הכללים האלו. אין אנו יודעים מה בלב החבר עד שידבר. ואז אנו הולכים אחרי דבריו.
האם אין אנו מנהלים שיחות? האם אין אנו מצליחים, במידה מסויימת, לדבר זה עם זה, לשאול שאלות זה את זה, לענות ולפעמים אפילו ללמוד זה מזה? כאן ובכל מקום?
נכון שאפילו על השימוש שלנו במילים יש לשאול אם אנו מצליחים להבין זה את זה. אבל דווקא בהלכה ובתלמוד אתה יכול לראות שאנו כן נשענים על השימוש המילולי הרגיל.
הנה דוגמא. הנודר בעצמו יכול לפרש את דבריו שהתכוון לעצם שהוא מחזיק אצלו. אבל עד שיטען כן, אין אנו טוענים לו שהתכוון לכך. וכן בנודר באשתו ואומר שהתכוון לקודמת. אפילו אם התכוון לדבר המותר, יש לנזוף בו ולחנכו לא לעשות כן. ("הרי עצמי קרבן" ואמר "לא נדרתי אלא בעצם שהנחתי לי להיות נודר בו", "קונם אשתי נהנית לי ואמר לא נדרתי אלא באשתי הראשונה שגירשתי" ... מלמדין אותן כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. נדרים כ א משנה).
האם אמירות על גילויים אלוהיים אינן בכלל זה?
הגישה הזו שאני מציג, לתבוע מאדם לשאת באחריות על ניסוחיו, נכונה גם בתחום ההרמנויטיקה וגם בתחום ההלכה. אשר על כן, אין זה נכון שההלכה מתעלמת מתכני אמונה או שאדם יכול לומר כל אוסף מילים שירצה ולצפות שיפרשו אותו כל פעם מחדש.
ואם יש אדם שאינו מודע למשתמש מדבריו, על אחת כמה וכמה שיש להסביר לו וליידע אותו שהוא טועה. ואם זה בתחום האלוהות, נושא כה רגיש, בוודאי שעל מי שיכול לעשות זאת.
וזה בדיוק מה שאני מנסה לעשות כאן!
עוד כתבת
נניח שפלוני מאמין שהא-ל הוא ככה וככה. – אז מה? מהיכן נובע שאופי אמונתו של פלוני מחוייבת או מחייבת? בהלכה יש שיטה/ות. בפילוסופיה יש שיטה (או שיטות – לא משנה לצורך העניין). בדיון על אמונות יש במקרה הטוב ניסוח מעניין או מעורר מחשבה.
אני מתפלא על דבריך אלו. ממש. אדם חכם כירובעל יכתוב כן? ראשית, אמונות יכולות להיות נכונות או לא נכונות. כמובן, לא כל דבר אפשר לברר. אבל כל משפט בעל תוכן (משמעותי) הוא, מטבעו, נכון או לא נכון. אז כל אמונה נבדקת לאור התאמתה או אי התאמתה למציאות. זו גם ההגדרה לאמתיות של משפטים, באותו תחום של הפילוסופיה החשוב כל כך שנקרא "לוגיקה".
וכנכתב לעיל, הדיון או הבירור אם מה שפלוני חושב ואומר שהוא חושב אם דבריו של פלוני אמיתיים או לא, זו לא רק שאלה של ידיעה בעלמא אלא יכולה בהחלט להיות שאלה הלכתית. כפי שהאומר שה' בעל גוף הריהו מין. וכמסתבר לי לא נהרגנו אבל נשתדל להסביר לו במה הוא טועה. כך גם כאן.
סיימת בכתבך:
הרי מיימוני (כך אני חושב) לא יוצא נגד הפסיקה. אם הוא טוען טענה אקדמית אז אני לא חושב שהפורום עם כל הכבוד מסוגל לברר סוגיה זו. זה משאיר את הטענה האמונית שכך מיימוני מאמין. מי אנחנו שנגיד לרב מיימוני במה להאמין? אם בשטיבלעך לא איכפת ובבי"ד לא איכפת ולשוויגער לא איכפת אז למה שיהיה איכפת לנו. אלה טוענים שהציונים כופרים ואלה שהחסידים ואלה שהליטאים. נו אז עוד מישהו טוען על עוד מישהו שהוא כופר.. זה בהחלט חלק מהמסורת שלנו.
ובכן, יקירי, אם הפסיקה של זמננו מתירה להכריז על אמונה בדברי האר"י אז מיימוני - הלא זה אני בניקי כאן - יוצא גם יוצא נגדה. ואם בשטיבלעך לא אכפת (סביר) ואם בבית הדין לא אכפת (נורא מאד) אז זה גרוע שבעתיים.
נכון שהמסורת שלנו גדושה בחילופי ציונים של כפירה, אם כי פחות מאשר הנצרות, כי אצלנו ההלכה היא עיקר, עד שאמונות נדחקות הצידה. אבל זו הנקודה. יש זמן ומקום שבו יש לומר: די. טועים. הבה נתקן.
נשלח ב-29/5/2014 07:50
שחור_כתום כתב:
"מאידך גיסא, צריך לאפשר לבני אנוש בחירה חופשית, ואם הנוכחות של הקב"ה תהיה גלויה לעין-בטלה הבחירה"אז איך קרה שבני ישראל חטאו חטאים חמורים גם בתקופה של נוכחות גלויה לעין כשאלוהים נגלה אליהם בהר סיני ? בשעת מתן תורה עצמו מסתבר שאכן בטלה הבחירה."אני אמרתי אלוהים אתם ובני עליון כולכם".אבל אט אט לאחר ארבעים יום צץ בטבע האנושי יצר המרידה,"יודע ריבונו ומתכוון למרוד בו"-ועשו עגל."אכן כאדם תמותון".מה דעתך?
תוקן על ידי שחור_כתום ב- 28/05/2014 18:04:19
מה משמעות של תורה אם אין יצר הרע? הלא חז"ל עצמם אמרו שלא ניתנה תורה למלאכי השרת כי אין בהם יצר הרע.
תוך ארבעים יום היצר הרע חוזר בכזו עוצמה?
נשלח ב-29/5/2014 07:17
חזק ואמץ
כמה מתבקש לי לומר: חזק ואמץ!
כל מה שכתבת הוא נפלא - ועדיין לצערי, למיעוט הבנתי, פשוט לא נכון.
הדימוי לדברי מיכי הוא מעניין, אבל לא רלוונטי.
(איני יודע באיזה הקשר אומר מיכי את הדברים. אבל וטו שלנו, מייסד הפורום, הביא כמדומה לראשונה את הסיפור היפה על המרצה מערכים ששמע טענות נגד וענה בסוף בשלווה: זה בסדר, באלוהים הזה גם אני לא מאמין...).
השאלה היא אם זה רלוונטי לכאן.
קרא בבקשה שוב את הקטע המצוטט, וראה אם הפרשנות שלך הולמת אותו.
לפי דבריך, האר"י רצה בסך הכל לענות לשאלה פילוסופית. היאך מושלמות אלוהית משאירה מקום לבריאה. והתשובה שלו היתה סמלית.
ועל זה מתבקש לשאול שאלה שכנגד: בשביל שאלה כזו ותשובה כזו צריך את כל המיתוס הזה, שנראה כל כולו אלילי?
אנו מגיעים כאן לנושא נוסף שנוגע לקבלה ולקבלת האר"י במיוחד. הצורך בסמלים, בסמליות. אם המסר הוא מסר פילוסופי, מושגי, מה לי ולכל החזיונות שראה האר"י (לדעתי כמובן בדמיונו המוזן מעיונו בטקסטים מיסטיים מכל הדורות, כמו ספר יצירה, חזיונות מהתנ"ך להבדיל, ספר שיעור קומה, תורת הספירות שמתחילה בבהיר ומתפתחת עד הזוהר, וכמובן השפעות נאופלטוניסטיות, על האצלה ואורות). המקובלים הראשונים לא התיימרו לומר יותר מאשר את המסר הנאופלטוניסטי, ובחרו בלשון סמלית, בלי לפתח את המיתוס המורכב של האר"י, ומשם יצא לנו העגל הזה, אם תרשה לי משחק מילים.
חרגתי קצת מן הענין, אבל השתדלתי להצביע על דבר עקרוני. והוא: עומס הסמלים אצל האר"י אינו מאפשר והאר"י עצמו (וגם מפרשיו) אינם מאפשרים ואינם מרשים לומר: השלך את הסמלים והישאר עם מציאות שאינה בת תירגום מילולי. הרי המסר הזה כבר היה קיים לפניו ובמילים. למה להוסיף דמיונות וסמלים?
זה עדיין לא הכל.
הסיפור שמספר האר"י אינו באמת אומר את המסר שלך. לא רק מהטעמים שכתבתי לעיל, אלא בגלל שיש כאן אי הבנה לגבי אלוהות. מציאותו של אלוהים אינה שוללת מציאות נפרדת של עולם בלתי תלוי, במובן שהוא עצמאי ויש בו בחירה חופשית. השאלה איך יתכן עולם מחוץ או "מחוץ" לאלוהים יוצאת מהנחת יסוד פנתאיסטית, ש"אין עוד מלבדו" במובן האונטולוגי. (בלשון פשוטה: שלא תיתכן מציאות אם יש אלוהים אלא אם כן היא בו) - וזו כמובן פרשנות מוטה של המקור "אין עוד מלבדו" ששוללת כשפים ואלילים.
הנחת יסוד זו - היא מינות! זו ייחוס מציאות כזו לאלוהים שניתנת להבנה אנושית.
לשון אחר, אם אתה מאמץ את הרעיון הפנתאיסטי, אבל מעביר אותו למישור אחר, שגם בו יש מרחב, נניח מרחב לוגי, או יותר מזה, איזה שהוא מרחב המקביל לפיזיקלי אבל עדיין לא פיזיקלי, עדיין התיימרת לומר דברים על אלוקים, לראות אותו או את מציאותו ואת העולם שלנו ומציאותו כעומדים באותה רמה. והיא היא הפנתאיזם. והיא היא המינות.
בנקודה זו נכשלים המקובלים לדורותיהם, מפני שאין להם רגישות (או מודעות) פילוסופית די הצורך. או שהיתה להם והם כבשו אותה בכוח מתוך אמונתם במסר של האר"י שהוא שמימי ונבואי.
יש עוד בעיות עם המיתוס של האר"י. ובהן אני מקוה לדון או כאן או במקום אחר (וכבר רמזתי עליהן: הסמליות המורכבת והמיותרת, שהופכת את מה שאנו מקבלים מה' - צדק, חסד - מאמירות על מה שאנו מקבלים לאמירות עליו כאילו יש בו מהויות שונות הניתנות לתימרון. מין חוקיות פנים אלוהית. ואף זו מינות היא.
בהתחשב בכל זאת, הנסיון שלך להציל את האר"י על ידי פרשנות כמו פילוסופית, ועוד לטעון שזה "הפשט" בדבריו הוא אולי אצילי וגדוש רצון טוב לסנגר, אבל נסיון מטעה. לא כל אמירה ניתן להציל על פי איזה "עקרון חסד" פרשני.
*** עוד הערה אחרונה: טענת ש"בלתי סביר" לטעון שעם ישראל ייכשלו במינות. ואני שואל: מדוע לא? הרי אנו רואים שכן?
אפשר לטעון שעם ישראל לא היו רוצים מינות. שאפילו האר"י ובוודאי הרח"ו לפי דבריו ואחריו מקובלים רבים הקפידו לסייג את כל אמירותיהם בטענה ש"זה לא באמת כך" ובוודאי "לא גשמי" ולכן אין כאן מינות.
והם לדעתי האמינו שאם הם משלבים שתי טענות סותרות כאלו אזי יצאו ידי חובת ההצהרה האמונית.
ולא היא.
אמונה, במובן הלוגי, אינה מעשה שאפשר לבצע. אמונה היא דבר שיש להבין. השימוש בהצהרות מסייגות תוך כדי אי ויתור על האמונות הסותרות יכול להעיד על חוסר הבנה לוגית, אבל אין הוא מציל מאמונה בטקסט המקביל והשגוי. ויש שגיאות שהן מינות.
עכשו לענין הציטוטים. מה דעתך לפתוח את שער העיגולים, דרוש אדם קדמון, בפרק הראשון. זה ספר שנחשב יחסית קל מבין כתבי האר"י. אז הנה
הקדמה אחת כוללת מן האין סוף עד זעיר אנפין
דע כי תחילת הכל היה כל המציאות אור פשוט, ונקרא אי"ן סו"ף, ולא היה שם שום חלל ושום אויר פנוי, אלא הכל היה אור האין סוף.
[כאן אני מדלג על הכוונה בבריאה, שמעוררת דיון מסוג אחר).
ואז צמצם עצמו באמצע האור שלו, בנקודת המרכז אמצעית שבו ושם צמצם עצמו אל הצדדים והסביבות, ונשאר חלל בנתיים, וזה היה צמצום הראשון של המאציל העליון.
עד כאן ציטוט.
המשך המיתוס מוכר (אני מקוה שתסלח לי שאני משתמש במילה "מיתוס"). אחר כך "המשיך אור דרך קו אחד" והאור היה בצורת אדם וכו' וכו'.
עכשו תוכל לטעון, כפי שטענו כאן, שאותו האור ואותן הצורות שלבש האור הן "רק צורות התגלות" ואינן מהותיות. לכן הן אינן כשלעצמן אלוהות אלא רק "עולמות אלוהיים".
את הנושא הזה לא למדתי דיו, ורק זכור לי, דווקא מדברים שעלו בפורום כאן ובמקומות אחרים, שזוהי בדיוק מחלוקת, שנקראת "עצמות או כלים", על טיבם האונטולוגי (=המדוייק מבחינה פילוסופית מבחינת המציאות שלהם). למאן דאמר "עצמות" נראה שמדובר בו עצמו כביכול.
אבל
גם אם לא תרצה להגיע לשם, איך תפרנס את האמירה שאותו אינסוף, בחינה שאי אפשר לומר עליה מאומה, עדיין תופסת "חלל" וזקוקה "להצטמצם".
זו גישה פנתאיסטית, כך מכנים אותה בפילוסופיה. ופנתאיזם הוא מינות.
הרב מיימוני הנכבד, משום מה יש לי הרגשה שאתאר אותה במילים הבאות: אתה אוחז בפרשנות מסוימת (פשטית, אפשר לומר) של דברי האר"י, ואתה קובע שזו מינות. אם אני מפרש את האר"י בצורה אחרת (סבירה, ולא כדרוש שנראה תלוש מהכוונה המקורית), הקביעה - גם שלך - תהיה שזו לא מינות. בדומה לזה כתב בעבר הרב מיכי, על כאלו שמגיעים אליו כשהם אוחזים בכל מיני עמדות בנושאי אמונה, ומסתבכים עימהן, ומרגישים כופרים. אך אני, כך בערך טען הרב מיכי, אומר להם שההבנה שלי את מושגי האמונה, או את מידת הוודאות שלהם, היא שונה, ולכן גם אתם לפי ה"הסתבכות" כעת אינכם כופרים. אך הם מתעקשים לאחוז באותה אמונה בלתי אפשרית, וממשיכים להתהלך בתחושת "כופר", במקום לאמץ אמונות סבירות יותר. בקצרה, האר"י שאתה מתאר הוא אכן קרוב למינות. אך הבנתך באר"י היא מאוד מסויימת. תן דעתך לכך שהמסקנה אליה הגעת - שכל מאמיני הקבלה, והלוריינים בפרט, הינם מינים - היא בלתי סבירה לחלוטין, כפי שגם אתה כתבת לעיל. האם אין זה אומר שכנראה יש פרשנות אחרת לדברי האר"י, המתקבלת על הדעת ועל אמונת הייחוד כפי שאתה מבין אותה?
וכעת לדבריך על הצמצום. אתה מבין את דברי האר"י ככאלו המדברים על מקום פיזי, ולכן אתה מפרש את דבריו שאם האל תפס מקום, והיה צריך לפנות מקום כדי לתת גם לבריאה ולנבראים להתקיים, הרי שזו הגשמה, וממילא מינות. ובמחילה מכבוד תורתך, הבנה זו אינה פשטית אלא שטחית, ואבאר: המושג "מקום" במובנו הפשוט הוא מקום פיזי, שטח מסוים. לצד המובן הפשוט הזה יש למושג הזה מובנים נוספים. לדוגמא: נניח שלעצכ"ח יש מנהל נמרץ ומוצלח, המנהל את הפורום על הצד היותר טוב ביעילות מדהימה לשביעות רצון כולם. כעת מבקש אחד הגולשים להיות גם הוא מנהל. התשובה שלנו אליו תהיה "בניהול הפורום אין מקום עבורך". כלומר, כשמדברים על מקום זה יכול לבוא גם במשמעות מושאלת של תפקיד, ייעוד והשגת מטרות. זה מה שנקרא להפוך את דברי האר"י ל"משל" שיש לו "נמשל", כפי שהדריכו הגר"א והרמח"ל. כעת אנסה להבין את התוכן הכללי של המושג "צמצום" על פי הבנה זו (ויתכן שהיא לא נכונה, ואני לא מצטט אותה בשם אף אחד, אבל כדוגמא היא מצוינת). האל קיים, נצחי טוב ומושלם. בזה אני ואתה מאמינים. מפאת מושלמותו הוא יכול לעשות הכל בצורה הטובה ביותר. במצב כזה, כל "בריאה" אין לה "מקום". הרי זה ברור. שאלתי פעם מישהו את השאלה הבאה: תאר לעצמך שאתה פוגש אדם שלא שמע מימיו על הרעיון שקוראים לו "אלוהים", ואתה מתאר לו את משמעות המושג (נצחי, טוב, מושלם וכדומה), ואחרי כל התיאור הזה אתה מספר לו שאותו אלוהים ברא את העולם ואפילו רוצה שבני האדם יתנהגו בו בצורה מסוימת (אתה מאמין בזה!). "תגיד לי", הוא יאמר לך, "אתה השתגעת?! האלוהים עליו דיברת לא יכול לעשות הכל-הכל-הכל לבד?! בשביל מה לו לברוא עולם?". וזו שאלה מצוינת, שעם כל הכבוד, אף אחד - עד כמה שידוע לי - לא ממש הצליח להשיב עליה תשובה מספקת. ואז בא האר"י ומדבר על הבעיה הזו, ואומר שקיומו של אלוהים אינו מאפשר "מקום" (במובן של "תפקיד/תועלת כלשהי") לבריאה. ושים לב, האר"י לא ממש פתר את הבעיה, הוא רק הגדיר אותה וצבע אותה בצבעים אחרים. מתאר לנו האר"י שמכיון שאין "מקום" (כנ"ל) לבריאה, מה עשה אלוהים? צמצם את עצמו, כלומר השאיר תחומים מסוימים שהוא אינו מטפל בהם - כפי שהוא יכול לטפל - ואת ה"מקום" הזה העניק לבריאה. הנה מושג הצמצום על רגל אחת, בלי לפגוע כי הוא זה באמונת הייחוד הטהורה שלך. ומה הרווחנו מדברי האר"י הללו? מבחינתי, הרווח הגדול הוא הערך האינסופי שגילינו לבריאה, ובעיקר לנו בעלי הבחירה. אתה, מיימוני, ואני, חזקואמץ, יש לנו תפקיד גדול, תפקיד שאלוהים לא רוצה לעשות בעצמו, ובמקומו הוא העמיד אותנו שנחתור, נתאמץ ונגיע למטרה המיוחלת. לאחר הבנה זו, האם ניתן לזלזל באדם, באשר הוא אדם? האם ניתן לדבר על מחיקה של תכונה כלשהי באישיות שלנו? הרי אין ספק שכפי שהעמיד אותנו אלוהים זו הצורה הטובה ביותר שבה יש לנו את היכולת להשיג את אותה מטרה נעלה שהוא החליט שלא לבצע בעצמו אלא להטיל עלינו להשיג במקומו!
באותו קו ניתן להמשיך ולהסביר את רמזי מהרח"ו על ה"תרומה" שאנו נותנים לאלוהים בפעולותינו הטובות. לא היכרתי את מהרח"ו, אבל אני בטוח שהוא לא היה טיפש, ועל פי הקו שהצגתי המשמעות הפכה להיות ברורה ביותר. לאחר שאלוהים מנע מעצמו להשיג מטרות מסוימות בעצמו, והעניק לנו את התפקיד הנשגב והגדול הזה, הרי שאנו - ואני נזהר בלשוני - בעצם עובדים במקומו, ואם אנחנו לא נשיג את המטרה, והרי גם הוא החליט שלא להשיג אותה בעצמו, המטרה לא תושג. והוא רוצה שהיא תושג (בכך שהוא רוצה שהיא תושג גם אתה מאמין). הנה ה"תרומה" שלנו לאלוהים שאין בה צל צילה של מינות.
אתה שואל האם האר"י התכוון לזה. אינני יכול לדעת. אבל להשערתי - ואגב, גם לדעת הגר"א והרמח"ל - כל תורת הקבלה, ובפרט תורת האר"י, היא משל. משל שעלינו לפרש. האם הצלחנו לפרש בהתאם לכוונה המקורית של האר,י? אולי כן ואולי לא. אבל באותה מידה כבר אין סיבה לקבוע את הקביעה השערורייתית - גם לדעתך, למרות שכבר הורגלת אליה - שכל המאמינים בקבלה הם מינים.
נשלח ב-28/5/2014 18:04
אפריםבן כתב:
"מאידך גיסא, צריך לאפשר לבני אנוש בחירה חופשית, ואם הנוכחות של הקב"ה תהיה גלויה לעין-בטלה הבחירה"
אז איך קרה שבני ישראל חטאו חטאים חמורים גם בתקופה של נוכחות גלויה לעין כשאלוהים נגלה אליהם בהר סיני ?
בשעת מתן תורה עצמו מסתבר שאכן בטלה הבחירה."אני אמרתי אלוהים אתם ובני עליון כולכם".אבל אט אט לאחר ארבעים יום צץ בטבע האנושי יצר המרידה,"יודע ריבונו ומתכוון למרוד בו"-ועשו עגל."אכן כאדם תמותון". מה דעתך?
תוקן על ידי שחור_כתום ב- 28/05/2014 18:04:19
נשלח ב-28/5/2014 14:13
שלישישי
אלו שאלות מצויינות הראויות להישאל וראויות לתשובה.
אבל דברי כאן נועדו למי שיודע או לפחות מאמין בזה.
איך להוכיח שזה כך, אשמור זאת ברשותך לאשכול אחר (ויש כמדומה רבים, אם כי יש גם הטוענים שמעולם לא הוכחתי זאת כראוי...).
]זה נכון, אבל השאלה לאן אתה רוצה להמשיך. אנו יודעים שיש ה'. אנו יודעים שהוא אוהב צדקה ומשפט, שהוא רחמן, שהוא אוהב אותנו.
תוכל להסביר איך יודעים ? איך הגעת למסקנה שאתה יודע ואיך בדקת זאת ?
נשלח ב-27/5/2014 23:56
לגבי ההמשך, ממש איני מצליח להבין איך דבריך עונים על דברי. אשאל ברשותך: האם ברור לך מה היתה שאלתי? מה היתה הכוונה בייחוס "מינות" לכתבי האר"י? האם הטיעון שלי מדוייק? האם יש בו פרכות? התרצה לפרט?
אתה ענית לי, עד כמה שהבנתי, בנושא אחר לגמרי ולכן אין שם תשובה למה שכתבתי. פשוט איני רואה קשר. כמובן, אולי זה מפני שאני איני מספיק מבין/כשרוני/משקיע או שאני עייף בגלל שעת הלילה. אתה מוזמן לבדוק ולענות.
נשלח ב-27/5/2014 23:54
שחור כתום
תודה על מאמציך להבהיר את שיטתך. אמנם חוששני שיש הרבה נקודות של חוסר הסכמה או חוסר בהירות.
אנסה להתייחס שלב שלב.
כתבת, כנראה הקדמה להמשך
1. נתחיל מזה שהקב"ה אינו נתפס בשכל אנושי כלל וכלל, "החקר אלוה תמצא? אם עד תכלית שדי תמצא?"
זה נכון, אבל השאלה לאן אתה רוצה להמשיך. אנו יודעים שיש ה'. אנו יודעים שהוא אוהב צדקה ומשפט, שהוא רחמן, שהוא אוהב אותנו. איך להבין את המילים האלו? כבר הפניתי אותך לאשכול שלי. אפשר לומר שאלו תארי פעולה.
שנית, האם יש שכל לא אנושי? נכון שפעם האמינו בכך. אבל "שכל" הוא פשוט הכלי (אם יש כזה כלי) שלנו לחשיבה: להשתמש במושגים ולקשור אותם יחד בטענות וטיעונים (משפטים שיש ביניהם קשר לוגי). יש להאריך הרבה בדיון הזה אבל זה יקח הרבה מקום וזמן.... אני חושש שדבריך ייאמרו מתוך הנחות יסוד תמימות שמאפיינות את הגישה הפילוסופית מימי אריסטו. היום אנו יודעים יותר ומשתמשים במילים ביתר דייקנות. אולי לא יהיה צורך בהערה זו.
2. אבל הרי הוא ברא את העולם ואותנו, ויש כאן ברואים שהוא "צריך" להתייחס אליהם. זה מחייב גילוי מצידו ברמה כל שהיא.
אני משער שכוונתך שכאן אנו כבר יודעים על ה' משהו. שהוא ברא אותנו. אולי כוונתך שהוא גם משגיח עלינו ולכן יודע מה איתנו. כל זה נכון וכל זה מתבאר כאמור בסעיף הקודם כתואר פעולה שאינו מגלה מאומה על מהותו. ושוב, אפילו לייחס לו "מהות" אפשר שזו טעות לוגית (כמו לשאול מה הצבע של המספר 11).
3 מאידך גיסא, צריך לאפשר לבני אנוש בחירה חופשית, ואם הנוכחות של הקב"ה תהיה גלויה לעין-בטלה הבחירה.
אלו דברים מוזרים מאד בעיני. ראשית, מדוע שידיעה כלשהי תמנע בחירה חופשית. ואיך אתה מבין מהי אותה בחירה חופשית. האם הבחירה היא תמיד במצב של אי ידיעה? או במצב של מאבק פנימי בנפש? האם אין בחירה בין אפשרויות שאינן מהסוג הזה, נניח אם לחבר או לנגן מוזיקה כזו או אחרת.
שנית, כתבת שנוכחות ה' יכולה להיות גלויה אבל, כך אני מבין מדבריך, ה' בחר בכונה להעלים את הנוכחות הזו. האמנם? וכיצד נוצרת העלמה זו?
וכיצד היא לא נעלמת וממי?
יש כאן דגם מסויים של הכרת "נוכחות" ה' ויש לברר היטב על הוא מתבסס. לכל הפחות שים לב שמה שכתבת כאן כהנחת יסוד להמשך (אני משער) בעצם טעון הבהרות רבות ולכן הוא נשען על הנחות יסוד.
העדר הכרת נוכחות השם דרוש לבחירה חופשית? האמנם? כבר העיר לך אפרים בן על זה ואני מצטרף אליו.
