גדר ציפייה למשיח ובביאור דברי הגראי"ל

גדר ציפייה למשיח ובביאור דברי הגראי"ל (מפורום בח"ח)

[רבים תמהים על מה שהתפרסם בשם הגראי"ל ואשכול סמוך שעסק בנושא איבד מזמן את הכיוון.

אז להעמיד דברים על דיוקם:]

א. קיי"ל שהמשיח עדיין עתיד להגיע ולא נאכל בימי חזקיהו כד' ר' הלל בסנהדרין צ"ט ע"א.

ב. ולפ"ז מלבד האמונה הבסיסית בביאת המשיח, צריכים לצפות ממש לביאתו בכל יום, וזה הוא החלק המעשי של האמונה, וביותר עומק - ביטוי לאמונה עמוקה אמיתית ומוחשית. 

ג. אופן זה של הבאה בחשבון של ביאת המשיח בכל צעד מהחיים ואמונה כנה ש"הנה הוא בא" כמעט ולא שייך בזמנינו ורק מיוחדים מגדולי ישראל כמו הח"ח קיימו את ד' הרמב"ם בחיוב הציפייה לגאולה בשלימות.

ד. ולכאורה המון בית ישראל שלא מקיימים זאת חסר להם באמונה בא' מי"ג עיקרים וכמ"ש הרמב"ם בפיהמ"ש סוף סנהדרין דהמפחית בערכו של עניין זה הר"ה בכלל כופר.

ה. והנה ר' הלל ס"ל בסנהדרין שם שמשיח נאכל בימי חזקיהו וכנ"ל והגאולה העתידית תהיה מאליה וכפירש"י שם.

ו. וסברא היא, וגם פשוט שר' הלל לא היה אפיקורס, שעיקר האמונה שמנה הרמב"ם הוא על עצם הנבואה שדיבר הנביא שיגאלו ישראל ע"י משיח ורק היעדר זה הוא כפירה ואפיקורסות. 

ז. אבל מי שמאמין לדוגמא, שבעשור זה בודאי לא יבוא המשיח, הנה אע"פ שהוא מגונה ועבר על אזהרת חז"ל בזה מ"מ אכתי אינו כופר שהרי מאמין במציאות המשיח ובמציאות הגאולה.

ח. והנה אנן דקיי"ל דלא כר' הלל ומאמינים כי המשיח עתיד לגאלנו במהרה בימינו, אע"פ שאין אנו מבטאים זאת באופן מוחשי וברור באורחות חיינו, מ"מ סגי במה שאנו מאמינים בעצם נבואת הנביאים על מציאות המשיח והגאולה. 

ט. וזה ביאור ד' הרמב"ם שלא הזכיר כלל עניין דבכל יום ויום. גם בפיהמ"ש הנ"ל לא הזכיר הרמב"ם ככופר אלא מי שכפר בד' הנביאים. 

ומעתה מבוארים ופשוטים דברי הגראי"ל שטיינמן שאמר שמכיוון שאין הדור מאמין בצורה מוחשית כ"כ בביאת המשיח מ"מ כיוון שמאמינים במציאות המשיח סגי בזה, ור' הלל שאמר אין משיח לישראל ודאי לא היה אפיקורס.

מב"ש,

אינני מתמצא בתחום הזה, אבל

ברור לי שאם ארצה לאמוד את אורך השנים על פי ההבנה הפשטנית והמילולית ביותר של " יעלו עשבים בלחייך " , הרי זה לפחות עניין של עשרות שנים. ואין כאן דחיה עקרונית כלל.

ואם אראה זאת כמשל בלבד, הרי שהוא יכול להתפרש לשני הגבולות הקיצוניים.

אפשרות קיצונית מצד אחד, רבי יוחנן האמין בכל יום שיבוא, אלא שכל רצונו להביע את התנגדותו התקיפה למשיחיותו של בר כוכבא ולהוציאה מגדר האפשר ע"י שימוש בדחייה מבחינת המקום והזמן גם ללא עיסוק מתיש בטיב אישיותו. כעין זאת כשרצו חז"ל להרחיק זמן ומקום אמרו " כאחד שאומר לחבירו עד שיחיו המתים או יבוא משיח" שכל הכוונה היא דחיית האפשרות המיידית ולא דחיה עקרונית.

אפשרות קיצונית מצד שני , שרבי יוחנן בן תורתא סבר כהלל, שאין משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה, והדחיה במשלו היא להרחיק כל תקוה לאישיות משיחית מבחינת הזמן והמקום אפילו אצל רבי עקיבא. ולדידו, דחייתו את בר כוכבא היא רק 
חלק מגישה כוללת יותר שלא רואה במשיח אישי עניין מחוייב באמונה.

אני דוחה את שתי הגישות הפרשניות הקיצוניות הנ,ל, ומאמין כי כוונתו היתה לדחיה פרטית נקודתית ולא עקרונית. כלומר שאף הוא האמין בביאת המשיח אלא שסבר שאין זה המקום ולא העת הנכונה. 

באותה מידה אני דוחה כל ניסיון לתת גדר זמן לאותו מרחק שבו רשאי אדם להרחיק את האמונה המיידית בביאת המשיח, גם לא בשימוש בלשונו הפשטנית והמשל שבו השתמש רבי יוחנן.

לכן, לדעתי הגישה האחראית ביותר בהבנת דברי רבי יוחנן הנ"ל כי שיטתו היא שאם כבר ישנה חובה הכרחית להאמין בביאת המשיח, הרי שאין שום חובה הכרחית להאמין בביאתו בכל יום, ורשאי אדם להאמין שיבוא המשיח בעת אחרת ובמקום אחר ממה שנדמה להמון, ללא קצבה שיעור וזמן מיוחד, אלא שיאמין בביאתו מתי שיהיה ודיו.

מב"ש
יש גבול לזמן הקרוב שעליו ניתן לומר שלא יבוא?

אמר לו רבי יוחנן בן תורתא, עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דויד לא בא. כלומר שאם לדעת חכם אין נראה שבעתיד הקרוב יבוא משיח ,בגלל איזה מאמר חז"ל או על פי אומדנו,  אין בזה כל כפירה באמונת ביאת המשיח, אף לסובר שהמדובר במשיח אישי ולא רעיון כללי של גאולה.