| נשלח ב-4/7/2014 14:43 |
 |
| |
בטקס חליצה - מותר לשקר?
האם התירו חכמים את האיסור מן התורה לשקר, לטובת מצוות חליצה?
כשמגיע הרגע בו צריך היבם לדקלם: "לא חפצתי לקחתה".
נניח שהיבם מאוהב ביבמתו, והיא מחזירה לו אהבה.
הוא צולל פנימה למעמקי נפשו ואינו מסוגל לומר זאת. הוא היה קם וצועק: "חפצתי, ואפילו חפצתי מאוד לקחתה! וגם היא חפצה בי! ואתם כופים אותי לשקר!"
{{{ ואולי מתנין בי"ד לעקור דבר מן התורה בקום ועשה לדורות(!!!) כמו הראשונים שחלקו על הר"ן (בסוגיא של האומרת טמאה אני לך נדרים צ:) }}}}}
|
|
|
|
| נשלח ב-9/7/2014 22:50 |
|
| |
חזק מה כל כך טבעי ואנושי במוטציה המופרכת הזאת?
|
|
|
|
| נשלח ב-9/7/2014 22:00 |
|
| |
כי אני מכיר אישה בת שמונים שהיא בודדה ועצובה כבר ארבעים שנה. ויכלה לחיות בטוב ובנעימים עם גיסה שהיה היחיד שהתאים לה. (הוא נפטר לפני כמה חודשים גם כן בודד כמוה)
|
|
|
|
| נשלח ב-9/7/2014 21:11 |
|
| |
| פתיאמי כתב: |  | | מטריף אותי הקטע הזה שבית דין "מייעצים" לך, ובמשך הדורות - זה הופך לנורמה, ואחר כך לאופציה היחידה. |
|
זו "האופציה היחידה" אך ורק אם אתה מעוניין לקבל על עצמך את סמכותם של אלו שחושבים שזו האופציה היחידה. [ובמדינת ישראל גם מבחינה חוקית, וזו בעיה אחרת].
אבל מעניין, למה זה מטריף אותך? האם תהליך כזה אינו אנושי וטבעי לגמרי?
|
|
|
|
| נשלח ב-9/7/2014 19:07 |
|
| |
ר' מיכי, מה זה משנה אם אין איסור כזה? הייתכן שחז"ל יורו לשקר? השקר הוא מאוס כשלעצמו, גם בגלל הפסוק שהבאת.
ולגבי השאלה "איך הם באמת מורים לשקר" מה שכתבת היא הנותנת, כיון שהבעייתיות בשקר היא לא 'איסור' -גזירת מלך בלא טעם, אלא רעיון ערכי, א"כ כשיש לנו ערכים גבוהים יותר בסולם הערכים כמו "מפני השלום" וכדו' -חז"ל מורים לשקר, וה"ה הכא כיון שחשו לאבא שאול דעובר על אשת-אח דאו' -ערך איסור עריות מבטל את ערך האמת.
נדב, מה הקשר?! גם אם אין משמעות לאמירה, עדיין יש להרחיק מדבר שקר.
וכל השאר: מי דיבר על טעמי המצוות??
|
|
|
|
| נשלח ב-6/7/2014 08:04 |
|
| |
נדב וכולם
על ניתוח המושג של "רצון" לרמותיו כתבתי לעיל.
ואני כותב עוד בתשובה לשאלה אם יש בזיון בטכס החליצה -
בוודאי שמטרתו המקורית היא לבזות את היבם. כתבתי בעבר הרחוק שלדעתי הייבום נועד להעניק בית לאלמנה צעירה שאין לה ילדים כי אין לה לאן לחזור. אם יש לה ילדים, היא נשארת בבית המשפחה/השבט שאליו הגיעה עם נישואיה לבעל שעכשו מת. אם אין לה, לאן תחזור ומי יקח אותה. יתכן שאביה או אחיה יקבלו אותה בחזרה אבל זה לא הכרחי. ובעולם שבו אין חיים אינדיבידואליים, העולם שבו ניתנה תורה, ובו לאשה אין פרנסה (מלבד כמעט רק זנות), זו תקנה סוציאלית של התורה בכסות של שמירת שם המת.
חז"ל פירשו שייבום נעשה רק לאשה אחת מבין נשות המת ואני חושד שזו פרשנות שלהם כדי למעט בפגיעה באיסור אשת אח, לאחר שהצורך הסוציאלי הצטמצם בימיהם. (ואיני יודע אם זה פירוש שנעשה מתוך מודעות לשינוי או שהאמינו שזו מטרת התורה). וגם זה כתבתי אז.
וממילא הטכס נועד במקורו לגנות, כפי שהובא כאן גם מהרמב"ם ודלא כדברי הרש"ר הירש.
אמנם דבריו נאמרו על מנת להקל על תחושתנו לנוכח טכס שהוא כמוכח כאן פוגע במי שבסך הכל מבצע את הראוי לו: לא לכפות נישואין על אשה אלמנה שהתורה השאירה תלויה בו.
ודבריו בהחלט ייתכנו. ניתן הרי לפרש את הטכס כמכוון לא כלפי הגבר שחולצים את נעלו אלא כלפי הרעיון של גבר שמזלזל. ובכך מקיימים גם את המסורת וגם נזהרים מפגיעה באדם יקר שמציית לדברי חכמים. והאם לא מצינו כעין זה?
רק מה, זו פרשנות יוצרת משמעות, שאינה כמסתבר הכוונה המקורית, הפשט ההיסטורי, בתקנת חליצה שבתורה. אבל כיון שאנו מאמינים שהתורה ניתנה לנו מה', קורא כל הדורות, אי אפשר שלא תהיה משמעות בדברים מעבר למה שהם יפים לשעה אחת בלבד בהיסטוריה. וזה כלל גדול בכל התורה כולה. (רק שמי שצריך לחלץ את המשמעות המחודשת הם אנו, תלמידי החכמים, שלנו ניתנה התורה כפקדון).
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-6/7/2014 07:46 |
|
| |
אדם_ה1 <בית הדין הרבני לא נותן לייבם?> מתקנות הרבנות הראשית משנת תש"י: תחוקה לישראל עפ"י התורה ח"ג, עמ' 169, תקנה מס' 3: גוזרים על תושבי ארץ-ישראל, ועל אלה שיעלו ויתישבו מעתה והלאה, לאסור עליהם מצות יבום לגמרי. וחייבים לחלוץ, וחייבים במזונות יבמתם, כפי מה שיפסקו עליו בי"ד עד שיפטרו את יבמתם בחליצה. איסור זה אפשר להתירו רק במסיבות מיוחדות, ועפ"י החלטת המועצה המורחבת בחתימת הרבנים הראשיים לישראל. וראה שו"ת יביע אומר חלק ח - אבן העזר סימן כו אות ב:
ומעתה יש לתמוה על מה שכתבו הרבנים הראשיים לישראל, לגזור על כל תושבי ארץ ישראל "לאסור" עליהם לגמרי מצות יבום, ונוראות נפלאתי ובמיוחד על הגרב"צ עוזיאל, שאיך מלאם לבם לצאת נגד גדולי הפוסקים, ומרן הקדוש אשר קבלנו הוראותיו ככל אשר יאמר כי הוא זה, וכל קדושים שעמו, ולאסור לקיים מצות יבום, ואמינא ולא מסתפינא שאין כל תוקף להסכמתם, ואדרבה מצוה לעודד ולחזק את ידם של הבאים לקיים מצות יבום, והם ספרדים ומבני עדות המזרח. ואין לי ספק שאהבתו של הראש"ל הגרב"צ עוזיאל לאחד את האומה גרמה לו לקלקל את השורה, כי אין זו תקנה אלא קלקלה. [וראה בס' הצבי ישראל (משואה לדור עמוד פ"ו) שכ', בישיבה אחת של מועצת הרבנות הראשית, הציע הגרב"צ עוזיאל ז"ל לוותר על השחיטה הספרדית בירושלים, ולאחד את כל השחיטות, ושגם הספרדים יקבלו עליהם מנהגי האשכנזים, וזאת מרוב חשקו לאחד את כל האומה, ואז עמד הגרצ"פ פראנק, ואמר, אף אם הרבנים הספרדים יסכימו לבטל שחיטתם, אקום אני ואארגן שחיטה ספרדית בירושלים, כי על כל עדה להחזיק ולנהוג כמנהג אבותיה, ובמנהגיה המקובלים מדורי דורות. ע"ש]. וראיתי מ"ש בשו"ת משפטי עוזיאל (חאה"ע סי' פג), שאפי' אם השואלים הם מארץ ישראל שהיא אתרא דמרן, מסתברא שחלה עליהם הוראת הרמ"א שמצות חליצה קודמת, ואפי' שניהם רוצים ביבום אין מניחים אותם ליבם, כי לכ"ע לא הותרה מצות יבום אלא כשמכוונים לשם מצוה, ובלא זה יש איסור כרת של אשת אח עליהם. ולכן מצוה ליעצם לחלוץ כמצות הרמ"א. ע"כ. ונראה שזהו טעמו שנתן יד לתקנה חדשה הנ"ל. ובמחכ"ת אין דבריו אלו אלא דברי תימה, דאנן קי"ל כרבנן דאמרי יבמה יבא עליה, מכל מקום, ואפי' מכוין ג"כ לשם נוי מקיים המצוה, וכ"כ המאירי (יבמות לט ב) וז"ל, זה שביארנו שמצות יבום קודמת, לא סוף דבר שמכוין ביבום לשם מצוה, אלא אפילו אם נתכוון בה לשם נוי או לשם ממון, שנא' יבמה יבא עליה, מכל מקום. וכ"כ המרדכי (פרק החולץ סי' לא) וז"ל: וראיתי בתשובת גאון, שכתב, שיבם שרוצה ליבם אפילו לשם נוי או לשם ממון הרשות בידו, דקי"ל כרבנן שחזרו לומר יבמה יבא עליה, מכל מקום. עכ"ל...
תוקן על ידי נישטאיך ב- 06/07/2014 07:47:42
|
|
|
|
|
| נשלח ב-6/7/2014 01:52 |
|
| |
נאך א ברכה פון אידיש קינד
|
|
|
|
| נשלח ב-6/7/2014 01:08 |
|
| |
חסדא, שכיוונתי לדעתך? דומני שאני זה שאמור לברך את הברכה הזאת, לא? 
|
|
|
|
| נשלח ב-5/7/2014 23:13 |
|
| |
מטריף אותי הקטע הזה שבית דין "מייעצים" לך, ובמשך הדורות - זה הופך לנורמה, ואחר כך לאופציה היחידה.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/7/2014 22:52 |
|
| |
מוסיף על דברי אליקים
הא דמלך לא חולץ אף שמוחל הוא משום שגנאי הוא לו ואינו יכול למחול על כבודו. סנהדרין פ"ב מ"ב
"החליצה היא מחמת זרות אותן הפעולות לפי מנהגי אותם הזמנים, ושמא ימנע מעצמו אותה הזרות וייבם" (רמב"ם מו"נ ג מ"ט תרגום קאפח, שבעצמו מוסיף כי המלה הערבית בה השתמש הרמב"ם שהוא תרגם "זרות" ניתן לתרגמה גם כ"גנות", והדבר ברור מן ההקשר.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/7/2014 22:10 |
|
| |
מיימוני
אם כדברי הרש"ר הירש, למה יריקה שהיא פעולה מבזה? ולמה חליצת סנדל שהיא גם כן פעולה מבזה? ומה פירוש שהיבם שחלץ איננו מתקדם בעולם? ובפרט בימינו שאי -היבום הוא לכתחילה?
|
|
|
|
| נשלח ב-5/7/2014 22:07 |
|
| |
מיכי ,
 אכן אף אחד לא עלה על זה מלבדך ,ויפה לך ,ברוך שכונת,
|
|
|
|
| נשלח ב-5/7/2014 21:27 |
|
| |
פתיאמי, התכוונתי שלא מועילה האמירה. לגבי החליצה יש לדון, אבל דומני שכן. סו"ס הוא עשה זאת, ובוודאי שזה לא נחשב כאונס (ואולי גם באונס הוי כנתקע ביבימתו?...).
חסדא, למה זה שוא"ת? הרי מתירים אותה להינשא בלי חליצה, והנישואין הם קו"ע. ועוד כתב הט"ז שבמקום שהתורה כתבה להדיא חכמים לא יכולים לאסור, ונראה שקו"ח שהם לא יכולים להתיר.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/7/2014 18:32 |
|
| |
שתי הערות קטנות להעתקה הארוכה.
ראשית, די לקרוא את הקטע המודגש. אבל אם הוא לא ברור, העתקתי גם את ההקשר.
שנית, תודה לפרוייקט השו"ת. מה הייתי עושה בלעדיהם. כמה תורה הם מפיצים בישראל.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-4/7/2014 18:31 |
|
| |
יש כאן כמה נידונים, ואני חוזר על דברים שנאמרו לפני אבל מוסיף משלי.
א. האם זה שקר לומר "לא חפצתי"?
יש שימושים שונים למילה "רצון". יש רצון פנימי, כפי שאנו מכנים אותו. האהבה והחשק לאשה נכללים בין הרצונות האלו והם כמובן שימשו נושא לסיפורים רבים, מיוון ועד הוליווד, ויש קצת כאלו גם בתנ"ך (אמנון ותמר) ובגמרא, אם כי דומה שאצלנו הם לא מובאים לשבח (מלבד אולי בשיר השירים).
אבל זה לא סוג הרצון היחיד.
אם כופים עלי לעשות דבר מה, ואני מבין שזה חשוב, ועשיתי מה שנכפיתי לעשות, האם זה לא היה רצון שלי?
יעויין בסוגיה של "תליוהו ויהיב" ו"תליוהו וזבין". כלומר מי שאנסוהו לתת מתנה או למכור. לפחות במקרה השני, שאדם מקבל תמורה לנתינתו על מה שחביב עליו ואינו רוצה לתתו באמת, בכל זאת הקנין חל. זה נקרא "רצון" במידה מספקת לקנין.
אפשר לומר שגם שם ניתן לשאול את השאלה הזו. אבל אפשר גם לומר שיש כאן רמות של רצון, ומקורות שונים שבהם מתעורר הרצון. אבל כולם עדיין "רצון" הם ולכן היבם, שמציית לבית הדין ומעדיף את החליצה, עדיין יכול להשתמש במילים "לא חפצתי" כלומר לא רציתי, במובן של "לא רציתי לעשות מה שחכמים רצו שלא אעשה".
ב. האם אין בזיון בחליצה ובמיוחד למי שנאלץ לעשותה נגד רצונו לייבם?
כפי שכתב נדב, החליצה החלה בתור עונש של בזיון לחולץ (כלומר הנחלץ) אבל מאז היא התפתחה. יש אצל הרב הירש נסיון יפה להתחמק מן המסקנה הזו.
אני מנסה להעתיק.
רש"ר הירש פרשת כי תצא
ההחלטה שהייבום הוא אסור או בלתי רצוי (פסוק ח) נמסרה לשיקול דעתם ולתיווכם של הזקנים וחכמי התורה ועל יסוד שיקול דעתם של חכמי התורה אנחנו מקיימים דרך כלל מצות חליצה.
בפסוק ח נאמר שהזקנים קוראים ליבם ומדברים אליו; אולם ההלכה מורה (יבמות קא ע"ב), שלא בכל מקרה הם משדלים אותו לקיים את הייבום הנדרש על ידי האלמנה, אלא יש שהם מייעצים לו להימנע מן הייבום ולקיים חליצה, וזה הוא אפוא פירוש "ודברו אליו" שבפסוק ח: הם דנים במקרה ונותנים את העצה המתאימה לנסיבות. יתר על כן, ההלכה בפירושה מדגימה דוקא את האפשרות האחרונה - של עצה להימנע מייבום: "ודברו אליו, מלמד שמשיאין לו עצה ההוגנת לו, שאם היה הוא ילד והיא זקנה, הוא זקן והיא ילדה, אומרים לו, מה לך אצל ילדה, מה לך אצל זקנה, כלך אצל שכמותך ואל תכניס קטטה לתוך ביתך". נמצא שהתערבות הזקנים מודגמת כאן דוקא על פי אותו צד של הברירה שהוא מנוגד למקרה שבתחילת הפרשה. אולם אם נבדוק בעיון את לשון הכתוב, נמצא שפסוק ח אכן עוסק באפשרות המנוגדת לזו שבפסוק ז. כי המבנה של "ועמד ואמר" מורה שתשובת היבם איננה בניגוד לכוונת הזקנים ש"דברו אליו", אלא זו התוצאה שהם נתכוונו וציפו לה בדבריהם. הם דיברו אליו וכתוצאה מכך הוא עמד ואמר: "לא חפצתי לקחתה". נמצא שמדובר כאן במקרה - וכך נתבאר גם בספרי - שלמרות הבדל הגיל שביניהם הוא "עמד ואמר שישאנה", ורק בעקבות עצתם המנוגדת הוא "עמד ואמר לא חפצתי לקחתה". אי אפשר לומר שהם "דברו אליו" ברוח הפסוקים הקודמים ושידלו אותו לייבם, אלא שדבריהם נפלו על אוזן ערלה, שכן אילו היתה זו כוונת הכתוב, היה אומר בלא ספק: "והיה אם לא ישמע אליהם ועמד ואמר". אלא כך יש לפרש את האמור כאן: התורה פותחת כאן במצות חליצה וכדרכה הנמרצת הרי היא מדלגת על האפשרות האחרת וכדוגמה לחליצה היא מעדיפה לנקוט מקרה שהחליצה נעשית בו על דעת הזקנים וכתוצאה מעצתם. אולם אפילו נניח ש"וקראו לו - ודברו אליו" ממשיך את האמור לפניו, עדיין עלינו לפרש ש"ועמד ואמר" הוא רק תוצאה של עצתם ועדיין מדובר כאן במקרה שדעת הזקנים היתה נוחה מן ההחלטה לחלוץ ולא לייבם.
רק מנקודת מבט זו יש להבין את מעשה החליצה. סבורים בדרך כלל שהחליצה היא ביטוי של נזיפה ובוז, שהאלמנה מטיחה כלפי היבם המואס בה. אולם כל רוח המצוה איננה מאפשרת את התפיסה הזאת. שהרי החליצה היא מצוה לא פחות מהייבום, וחכמים (יבמות לט ע"ב) דנו בשאלה אם מצות ייבום קודמת או מצות חליצה קודמת. וכבר רמזנו לעיל למקרים הרבים הכלולים בסעיפים ג וד, שבהם מצוה לחלוץ ולא לייבם ורק חליצה - ולא ייבום - מותרת או רצויה. במקרים אלה החולץ מקיים את רצון ה' לא פחות מהמייבם במקרים אחרים. ואי אפשר שהתורה תעניש אותו ותשים אותו לבוז על שציית ומילא את חובתו. אף אין הוא סביל בכל מעשה החליצה, אלא הוא "חולץ ליבמתו"; הוא, במלוא רצונו החופשי, מביא את האלמנה לידי כך שתחלוץ את נעלו ותעשה ותאמר את כל הכתוב כאן בהמשך. מעשה החליצה הוא שלו, הוא גורם לאלמנה לחלוץ את נעלו, להטיל רוק על הארץ ולומר: "ככה יעשה לאיש", או: ככה ראוי היה לעשות לאיש שאיננו חפץ לבנות את בית אחיו, וראוי היה ששמו ייקרא בישראל "בית חלוץ הנעל". על ידי כך הוא מבטא שלא מחוסר רצון לגמול חסד עם אחיו המת ולא מתוך אדישות כלפי בית אחיו הוא נמנע מלשאת את אלמנתו. האח שאיננו מוכן לבנות את בית אחיו, במקום שההלכה והנסיבות מאפשרות זאת, הוא עצמו ראוי להיות "מחוסר נעל", נטול מעמד והתקדמות; וראוי היה שיהיה לבוז וביתו ייקרא "בית חלוץ הנעל", ביתו של מחוסר המעמד וההתקדמות. זו היא אפוא משמעות מעשה החליצה: הוא בא לנקות את היבם לעיני הרבים ולהסיר מעליו כל חשד של חוסר אהבה ואחוה, והוא מבטא את הרוח של גמילות חסד ואחוה פעילה שהיא שורש הקשר שבין משפחות ישראל:
זו כמובן פרשנות יוצרת.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
|
