הפרדת הדת מהמדינה

ניסיתי לבדוק אם היו אשכולות בנושא חשוב זה. לא מצאתי.

מה דעתם של חכמי הפורום?

_________________

מדינה, כל מדינה, יש לה הגיון קיום, הדורש מעשה מתאים הנחוץ לקיומה. בצרפתית 'רזון ד'אטרה' reason d'etre . בדרך כלל הגיון הקיום הזה אינו מתאים למה שמחשבה מוסרית אמורה לבטא.

המשפט הבא נדוש ונכון: כל שררה משחיתה את בעליה.
תפקיד איש הרוח להשמיע בתקיפות את קול המצפון, הוא חייב להיות בלתי תלוי, עומד מבחוץ, מוכיח בשער, אסור לו לקחת חלק בשררה, להיות חבר ממשלה.

מאז ומתמיד אנשי הדת מהווים מימסד שלטוני, ובאמת שואפים להיות בעלי השלטון עצמו. הם אינם מיצגים את קול המצפון או המוסר, אלא את תאוות השלטון. כאשר הם משיגים את רסן השלטון, אין מושחת ממנו. לכן, מבחינה ערכית, אין דבר טוב וחיוני לאנשי הדת מאשר הפרדת הדת מהמדינה.

אלו המכירים את התהליכים החברתיים והשלטוניים באירופה באלף וחמש מאות השנים האחרונות אינם צריכים להיות מופתעים כלל מדרישת ההפרדה הזו. היא חיונית לכל הצדדים. עבורינו, היהודים, היא חדשה כיוון שהשגנו את השלטון העצמאי רק לפני 67 שנים.

אחריות חברתית ואחריות שבין אדם לחברו, נובעת מחובה מוסרית שבין בני אדם ככאלה.
אני סבור כי אסור בשום פנים לאותה אחריות שתהיה מותנת באמונות וריטואלים דתיים. וכי מה, אדם שנפל אשאל אותו אם הוא שומר שבת קודם שאעזור לו לקום? האשאל אותו אם הוא יהודי? דרישה מן הזולת שיאמין באמונתי, יחזיק בדעותי, יעשה כמוני, דרישה זו היא תועבה ומולידה פשעים רבים. הנה לפני זמן כתב אלי אחד החברים כאן ושאל 'האם אתה בכלל יהודי?' משום שאינני מאמין בסגולותיו של הרבה שלו ואינני שותף לדעותיו. תודה לאל שאינו שולט בארץ.
אכן, הקנאות מוליכה לשנאה, ושתיהן מאפינות רבים מאד מאנשי הדת, כל דת, הן אינן מיוחדות לנו, והן עילות טובות וראויות לרבים מאד להתרחק מן מסגרות החיים הדתיים ואפילו לזנוח אותם לגמרי.
עודד

תוקן על ידי 932woland ב- 11/07/2014 15:35:45

לחזקואמץ

אורח החיים שלי הוא אורח חיים של כהן-נזיר, ואין לי עניין שכל האנושות תתנהג כמוני. (ממלכת כהנים)

אמנם חשוב לי שהמומרים יחזרו בהם ויהיו כהנים, אך אין זה מוטל עלי לדאוג לכך.

אני אומר שהכלל "מוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידים" חל על האברך עם המגזין בדיוק כמו שהוא חל החילוני המבלה בקולנוע בשבת.

כמובן שקולנוע עם מינימום איסורים צריך לבוא מלמטה, מביקוש של ה'עמך' ולא חס וחלילה מהרבנים.

פתיאמי

העלית שני נושאים.

א. מהו איסור קולנוע בשבת.

כפי שכתבת יש: מכירת כרטיסים (דרבנן), ועוד איסורים כמו מושב לצים, ששייכים בחול כבשבת (מסתבר שיש גם הרבה סרטים שיש בהם איסורי צניעות).

אבל מה עם הפעלת המקום על ידי כיבוי והדלקה של מערכות חשמליות? האם זה לא דאורייתא? נכון שהמבקר באולם אינו בהכרח עושה זאת אבל הוא שותף לעשייתם. ואי אפשר בלי הפעלה כזו.

אולי היה צריך להציע שבתי קולנוע יופעלו עם מינימום של חילול שבת?

ב. מה ההבדל בין מי שקורא במגזין רכילותי שבכל זאת נחשב חרדי למי שצופה בקולנוע.

אולי זה תלוי בסוג הסרט. יש סרטים טובים, אמנותיים, מעוררי מחשבה. למקסמן יש אשכול על סרטים מומלצים. זה בא לומר שיש סרטים שהם טובים ממגזינים רכילותיים.

אבל עדיין יש הבדל. בין השאר, מי שמעיין במגזין רכילותי חרדי סבור שהוא חי לפי התורה, וזה הנופש שלו מהעול השבועי. אם הוא קורא חדשות אדמורים, למשל, הוא סבור שיש בידיעות אלו מצוה. שמדובר באנשים גדולים וחשובים.

מה שאני בא לומר הוא שקריאת המגזינים האלו אינה נחשבת לדבר פסול, למרות שהיא ודאי בזבוז זמן על דברים טפלים.

מבחינה זו יש מן המשותף בכל בידור - גם בין הבידור החרדי לבידור החילוני. אבל ההבדלים חשובים יותר.

***
מכל הדברים האלו האם ניתן להוציא את ההמלצה הבאה: לנסות לקדם הקמת בתי בידור שיתבססו על מינימום של איסורים הלכתיים?

והמלצה מסוג זה נתונה במחלוקת הפוסקים: האם ראוי להקל על מי שאינו מסוגל לשמור שבת כראוי כך שכל מעשיו יהיו במינימום של איסור, או שיש לעזבו לנפשו, ויעשה מה שיעשה, כדי שלא יאמר: הרבנים עוזרים לי ומתירים לי, אלא שידע שהוא עושה דברים חמורים. ושמא ספק זה אינו אלא ביחיד ולא בציבור, או במי שידע את ההלכה ופרש ולא במי שלא זכה עדיין לדעתה?

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

פתיאמי,
אתה זקוק ל"דין ערבות" כדי לחוש ערבות כלפי כל בני העם היהודי?
התפיסה הפשוטה שלי אומרת לי שאם אורח החיים היהודי-דתי הוא הנכון והטוב, יש בי רצון לקרב את כולם אליו.
עקרונית, "כולם" - כולל הגויים, אלא שזה פחות דחוף מסיבה פשוטה: לכל אדם יש מעגלים - הוא עצמו, אשתו וילדיו, הוריו ואחיו, משפחה מורחבת, תושבי עיר/ארץ (?), מגזר, מגדר, לאום, אנושות וכו'. אחרי שכל העם היהודי יחיה חיים דתיים (זה כנראה יקח הרבה מאוד זמן), יגיע הזמן לקרב לכך את האנושות כולה. המטרה היא "ומלאה הארץ דעה את השם כמים לים מכסים", "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים".

הרב מיימוני

סרטים למשל בשבת - זה לכל היותר שטרי הדיוטות או מושב לצים, ואין הבדל משמעותי לדעתי בין חילוני ההולך לקולנוע בשבת לבין אברך חסידי המתרווח בכורסה אחרי סעודת ליל שבת עם הפיצוחים ומגזין "כל העולם קוקו".

(אלא מאי - מקח וממכר בקניית הכרטיסים? נו, אפשר לפתור את זה)

פתיאמי (וכולם)

אני מבין שהשאלות שהצגתי בנושא העקרוני "דת מדינה והפרדה" הצטמצמו ונותרה מהן שאלה אחת:

בהינתן שיש חוקים במדינת ישראל שכופים אורח חיים מתחשב במצוות על הציבור, גם זה שאינו מחוייב להן, האם ראוי או מותר לוותר עליהן כי זה נוגד את רעיון הערבות.

זו שאלה חשובה, ואפשר לדון רק בה. אבל עדיין אני מבקש להבליט שזו שאלה שמניחה הנחות ומתעלמת מאחרות. האם כל מה שמעניין אותנו הוא דין ערבות? תלוי כמובן איך מבינים את הרעיון הזה, ואולי בזה יש להתחיל.