חשיבות הדיוק בלשון חכמים

ירוחם,

אם יש לך הבחנה מקורית על דרך לימוד הגמרא את המשנה, אזי בבקשה, אם יש לך פנאי לכך, פתח אשכול על הנושא, הסבר את דעתך, והבא דוגמאות מתאימות מהגמרא.

הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא. רבי יוסי אומר לא יצא.

מאי טעמא דברי יוסי? משום דכתיב שמע - השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך. ותנא קמא סבר: שמע - בכל לשון שאתה שומע. ורבי יוסי תרתי שמע מינה.

הגמרא משתדלת לברר את סברות כל התנאים, בין תנא קמא בין תנא בתרא.
 

ירוחם,

מה שכתבת הוא יוצא מן הכלל שאיננו מלמד על הכלל. מכל מקום, המשנה מסודרת על פי סדר החכמים בזמן, כאשר המשנה הראשונה הינה הקדומה ביותר, כלומר הראשונה, ועל-כן נקראת תנא קמא.

תוקן על ידי מם80 ב- 03/08/2014 19:02:59

ירוחם,

יפה כתבת. הגמרא שואלת מאי טעמא דתנא קמא כאשר שמו סתום וזו בד"כ משנת רבי מאיר בשם רבי עקיבא בשם חכמים, ואם יש תנא שחלוק עליו הרי ששמו מוזכר במשנה והגמרא שואלת מאי טעמא דרבי .....

תוקן על ידי מם80 ב- 03/08/2014 16:58:18

לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה. קוצר ואורך הינם מושגים יחסיים התלויים ביכולת התלמידים לקבל את השמועה, לשמש את רבותיהם כדי להבין את טעמיה, ולהבין דברים מדעתם.

רבי מאיר סופר וחכם (גיטין סז.). סופר - לרבי מאיר היה זכרון גדול לקבל את השמועה. וחכם - שרבי מאיר היה חריף שבדורו וחבריו לא ירדו לסוף דעתו. כתב רב שרירא גאון: רבי מאיר קיבל את דרך לימודו (ללמד את המשנה לתלמידיו) מרבי עקיבא ורבי עקיבא קיבלה מרבותיו. וכתב: רבי בחר לו בהלכותיו את דרך למודו של רבי מאיר, שהיתה דרכו של רבי עקיבא, מפני שראה רבי שהיא קצרה וקל ללמד, דבריו חוברו יפה, כל נושא בענין הדומה לו, תלמודו היה מדויק יותר מכל התנאם, בלי דברים מיותרים, כל מלה מלמדת נקודה חיונית, בלי הגזמה מיותרת, לא חסר כלום, חוץ מכמה מקרים בודדים, בכל מלה ומלה כלולים דברים גדולים ונפלאים.

רבי יהודה חכם לכשירצה. פירש רש"י: כשהיה רוצה להיות מתון ומתיישב בדבריו היה חכם. פירש הערוך: לכשיפתח שפתיו הוא ראש המדברים. כלומר כשהרצה דבריו, אחרי שסדרם בחכמה ובתבונה, דבריו היו מתקבלים, כי יכלו לעמוד על סוף דעתו, ועל-כן קבעו הלכה כמותו.

רבי מאיר ורבי יהודה מצייגים שתי דרכים בלימוד תורה:
א. לקבל את השמועה ולחדד את הדברים בלשון קצרה ולסמוך על התלמידים שיבינו דברים מדעתם.
ב. לברר את השמועה ולהסביר את הדברים כך שיהיו ברורים ומובנים לכל.

בכללות הדרך הראשונה מצויה יותר אצל התנאים מאשר אצל האמוראים, ואצל האמוראים יותר מאשר אצל הראשונים, ואצל הראשונים יותר מאשר אצל האחרונים. הסיבה לכך הינה התמעטות הלבבות, כי כשהלבבות מתמעטים הדרך השניה נדרשת יותר.

לדוגמא, הרמב"ם פסק הלכה בדרך הראשונה ביחס לערוך השלחן שפסק הלכה בדרך השניה והסביר מה מקורותיו ואת פסיקותיו. לפיכך, כשלומדים רמב"ם נדרש לדייק  בלימוד דבריו כדי להבין כראוי את פסיקותיו. אחת על כמה וכמה, כאשר לומדים דברי תנאים ואמוראים. וכשלומדים ערוך השלחן, או אחרונים אחרים, חשוב יותר ללמוד את המקורות שהביא ולהבין את הסבריו ופחות נדרש לדקדק במילותיו.
  
 

ירוחם,

רב הונא ורב חסדא דנו האם לקום מלפני גניבא כי הוא תלמיד חכם או שמא לא לקום מלפניו כי הוא בעל מחלוקת (פלגא) ותלמידי חכמים צריכים להרבות שלום בעולם. ואמרו לו שדיברו ברוחות, לרמז לו שאין רוח הבריות נוחה ממנו.

אין פוחתין לפאה מששים, אף על פי שאמרו אין לפאה שיעור ואף על גב דרב ושמואל דאמרי תרויהו (חולין קלז:) פאה מששים, מפרקינן לא קשיא כאן בארץ כאן בחוצה לארץ, בארץ אין לה שיעור בחוצה לארץ בששים, מאי טעמה בארץ אין לה שיעור משום דכתב לא תכלה פאת שדך והויא לה דאוריתא ולא כתיב בה שיעורא, ובחוצה לארץ מדרבנן היא וכיון דמדרבנן היא אוקמוה רבנן מששים (ספר הלכות גדולות סימן ג, הלכות פאה).

אין פוחתין לפאה מששים, הן בארץ והן בחוצה לארץ (כפתור ופרח, פרק נב).

אע"פ שאמרו הפאה אין לה שיעור התם בא"י הכא בחו"ל ונראה שנתנו בה חכמים שיעור שלא תהא פאת חו"ל קלה בעיניהם והשוו מידותיה דפאת א"י וחו"ל בששים ושיעור ששים בא"י מדרבנן ופאת חו"ל ושיעורה הכל מדרבנן (רדב"ז, הלכות מתנות עניים, פרק א, הלכה יד).

מאחר שבחו"ל חכמים נתנו לפאה שיעור, הרי שבדין שיעור הפאה אחד מששים שייך לעניים, ולפיכך נאמר בגמרא לשון להניח פאה ולא לשון לתת פאה. ד"א שנו בלשון להניח פאה להזכיר את מצוות לא תכלה פאת שדך, כי פאה בחו"ל מדברי סופרים, אולם מדאורייתא המצוה רק בא"י.

בא"י שמלכתחלה לא היה לפאה שיעור, ודי היה בשיבולת אחת כדי לפטור את השדה מפאה, שנו בלשון לתת פאה להדגיש שמצות פאה הינה מצוות מתן צדקה לעניים, כשנאמר לעני ולגר תעזוב אותם.
 
הרמב"ם השווה את שני התלמודים והשתמש הן בלשון להניח פאה והן בלשון לתת פאה.