בס"ד
ההמשך נכתב בצורה מוקצנת במכוון – מצפה לתשובות עניניות.
פסח עבר והנה מתחילות עונות האבל. בעצם אנחנו לא בדיוק מבינים מדוע ולמה, ולכן מתרבים המאמרים שמנסים לשכנע אותנו מדוע עלינו להרגיש תחושת אבל בימים אלו, ואם אנחנו לא מרגישים, סימן שאנחנו פגומים. אם אנחנו פגומים מוטל עלינו שנתאבל על פגמינו או לפחות שנתנהג באבלות ואולי אולי אחרי המעשים יימשכו הלבבות.
בגמרא במסכת יבמות מסופר שתלמידי רבי עקיבא מתו בין פסח לעצרת מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. בגמרא לא מוזכרים כלל מנהגי אבלות בתקופה זו. אין כאן המקום להכנס להשתלשלות מנהגי האבלות והתפתחותם, אולם ניתן לראות את התוספות מדור לדור. למען ההגינות צריך לציין שעם החמרת מנהגי האבלות, היתה גם נטיה לקצר את משכם.
וכאן השייגעץ שואל, האם זה סביר להתאבל אלפים שנה על אנשים שמתו, תהי גדולתם כאשר תהיה ותהיה הסבה למיתתם אשר תהיה? הרי על מת רגיל, שלפי הגדרת הגמרא ביבמות מג ע"ב, זו אבלות חדשה, אסור להתאבל יותר משלושים יום, ואבלות אב ואם נמשכת לכל היותר שנים עשר חודש, וכאן מצפים מכלל ישראל שימשיך להתאבל אחרי אלפים שנה מעל לחודש. והנה באים לנו כל המסבירנים, ומסבירים לנו שהחטא שבגללו מתו תלמידי ר' עקיבא, טרם תוקן, ואנחנו מתאבלים כדי שנזכור לתקן אותו. האם אנחנו אכן מתקנים את זה? ואם נניח שנתקן אותו נוכל לצאת במחול? הרי ברור שימצאו לנו ק"ן טעמים אחרים כדי להמשיך להתאבל. ובזמננו זכינו גם לדיונים רבים האם מותר להאזין למוזיקה בימים אלו.
הגענו בשעה טובה לחג השבועות, וניתן לנוח קצת מהאבל עד שבעה עשר בתמוז. אמנם באמצע היה לנו את כ' סיוון, אך בניגוד להגיון המתאבל הרגיל, הוא כמעט נעלם מלוח השנה שלנו, ואכן קיימת התהיה מדוע לא התחלנו את שלושת השבועות מט' תמוז (תענית כח ע"ב). הגענו לשלושת השבועות, ושוב אין צורך להאריך בהתפשטות המנהגים והתארכות התקופות לעומת הנאמר בגמרא. מעניין רק שאף אחד אינו ממעט במשא ובמתן.
ושוב, על מה בדיוק אנחנו מתאבלים, וכבר כתבתי על זה ב http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?whichpage=4&topic_id=2969026&forum_id=1364
בני אדם אינם אוהבים להיות בדכאון, והם מתחילים להקל באבל, ושוב אנחנו מקבלים מאמרים שמסבירים עד כמה רע לנו ועד כמה חסר לנו ועוד ועוד. אכן?
הגענו לשיא האבל בתשעה באב. אבל אי אפשר לסיים כזו עונה בבת אחת עם צאת הצום, הוסיפו לנו עוד לילה וחצי יום של איסור בשר ויין ותספורת, כדי שלא נתפרק מיידית.
גם המחמירים הגדולים ביותר מודעים לכך שבני אדם צריכים להתחתן ולנוח קצת, ונתנו לנו שלושה שבועות עד ראש חודש אלול. בראש חודש אלול עלינו לחזור לאווירת כובד ראש עד אבל. אמנם כמה גישות חדשות הפכו את אלול לזמן שבו המלך בשדה, אך עיון במנהגים קדומים יותר מראה שנהגו להתענות ולהסתגף. תשובה תמיד היתה כרוכה בצער וביגון, כמבואר ברבנו יונה, ובסיגופים כמבואר בחסידי אשכנז. אפילו ביום טוב של ראש השנה, שבגמרא הוא נמנה כאחד מהימים שמרבים בהם בסעודה, היו חכמים שהמליצו להתענות בו.
יום כיפור הסתיים, והלכנו לאכול בשמחה את לחמנו. האם מותר לחגוג את סוכות בלי אימת הדין? באו חכמים ולמדונו שאמנם גזר דין נחתם ביום כיפור אך מסירת הפתקים היא בהושענא רבא, וכל סוכות כלול עדיין בימי הדין. כשנשאל אחד מחכמי הדורות האחרונים, מדוע בגמרא לא הוזכר שימי סוכות הם עדיין במסגרת ימי הדין? הוא ענה שבזמנם, אילו היו מודעים לכך, אנשים לא היו יכולים לשמוח בשמחת החג, אבל בדורות האחרונים, שכבר אינם מתרגשים כ"כ מאימת הדין, ניתן היה לגלות שגם סוכות הוא יום דין.
סוכות עבר, חגגנו כשברקע הדין שטרם הוכרע, וכמובן עם כל המגבלות המתחדשות חדשים לבקרים, אסור לטייל ואסור לעשות שמחת בית השואבה ברחובה של עיר, וכעת עלינו לדאוג שמא חטאנו מתוך שמחת החג ועלינו להתענות בה"ב. ומבה"ב לשובב"ים, וחוזר חלילה.
