התורה ותרבות הצריכה

בספרו 'אנוש כחציר' מביא הרב מיכאל אברהם את המשל הבא:
ראובן ושמעון הלכו במדבר ולבשו בגדי ים כמסורת אבותיהם מימים ימימה. בהמשך הליכתם העפילו על ההרים והקור גבר. שמעון החליף את בגדי הים במעילים חכמים, ואילו ראובן המשיך ללכת גם בהרים בבגדי הים.
מי מהם שומר על מסורת אבותיו?
ראובן טוען שהוא הולך בבגדי האבות מימים ימימה.
ואילו שמעון טוען שראובן מחטיא לכוונת האבות, לא היתה כוונתם לקדש את בגדי הים אלא להדריך את בניהם ללכת בבגדים המתאימים לאקלים בו הם חיים.

הנמשל הוא שאלת דרכה של תורה בעולם המשתנה בו אנו חיים. מה הדרכת התורה ביחס לשינוי? במה צריך להחזיק כי הוא עקרוני גם היום, ומה צריך לשנות כי הוא נועד להשתנות בבא שינוי?

אני מעוניין לפתח את השאלה בהקשר של יחס התורה לתרבות הצריכה שהתפתחה בדורות האחרונים. (להרחבה בביאור המושג תרבות הצריכה ראו- ויקיפדיה, אקו-ויקי)
לדעתי פשוט לי שעמדת התורה היא נגד תרבות זו. התורה מדריכה לשמחה של כל אחד בחלקו, בפיתוח החלק הרוחני של האדם וצמצום המרדף החומרי.
לצערי, איך שאני רואה את המציאות, החברה הדתית לא מצליחה להחזיק עמדה מול השטף התרבותי הזה, ונשאבת גם היא לסגנון דתי של תרבות הצריכה.

אשמח לדעת את דעתכם. מה יחס התורה לתרבות הצריכה? מה לדעתכם המצב בנושא זה בציבור הדתי? מה ראוי לעשות? מה אפשר לעשות?

מקור יפה מצאתי בשו"ת משנה הלכות:

שו"ת משנה הלכות חלק יג סימן קעח

ג) ובדבר אשר ראית מנהג אפי' חרדים ביותר מהדרין מן המהדרין לפרסם בעתונים חרדים תאות אכילה וכל מיני מאכלים ומבקשים שיקנו כל מיני מאכלים שהם מלא טעם ואכלו ושתו והם כשרים אף למהדרין מן המהדרין והתענגו בתענוגי עוה"ז וטעם גן עדן וכיו"ב, והרי הוא איסור להתענג בתענוגים בכל השבוע. יפה העיר מאד וכבר כתבתי מזה כמה פעמים שהגם שהמאכל הוא כשר למהדרין מן המהדרין בתכלית ההידור אבל התאוה בעצמה היא טריפה ומקרא מפורש בתורה והאספסוף אשר בקרבה התאוו תאוה ועיין רש"י שם וחז"ל שהערב רב הכניסו תאות אכילה בבנ"י הכשרים, ובן סורר ומורה על תאות אכילה נהרג שסופו לבקש לימודו ואינו מוצא ועומד ומלסטם את הבריות ואכילתו בשר כשר ויין כשר בדוקא, וכל דברי חז"ל מלאים להזהר בתאות אכילה ועיין ס' בעה"נ להראב"ד ז"ל בסופו.

ועיין נוב"י בפאר הדור שהנוב"י ובית דינו עשו כמה תקנות להציבור ובין התקנות היתה תקנה שעשו להנחתומין שהתחילו לאפות עוגות טובות ומטעימות למכור בחוץ והיו לוקחין אותם ואסרו על כל הנחתומין מהיום ההוא והלאה מטעם כי זה הוא דבר המביא לידי רעבתנות ונטיה למותרות, ועכשיו צא וראה כמה דרגות ירדנו מאז אשר כהיום אפילו לא יעלה על הדעת שלא יאכלו ולא יאפו הנחתומין דברים כאלה והטעם שיבואו לידי רעבתנות, אלא אדרבה מפרסמין בעתונין חשובים בפרסומת כל מיני מאכלים ממאכלים שונים שהם רק בגדר רעבתנות ומותרות שעולה כסף הרבה והכל בהכשר מכל מיני בד"ץ למהדרין מן המהדרין ולך אכול בשמחה והתענג בתענוגים ברבורים ושליו ודגים בכל יום ויום עשה לך חגים בהיתר והכשר גמור, ולא יודעים ולא מודיעים שהתאוה והתענוג בעצם הוא טריפה ואסור לנו והוא מעשה בן סורר ומורה זולל וסובא ח"ו, ועיין ספרנו בית רחל דף מ"א.

ועיין רמב"ם פ"ה מה' דעות ה"א כשם שהחכם וכו' כך צריך שיהיה ניכר במעשיו במאכלו ובמשקהו וכו' כיצד ת"ח לא יהא גרגרן אלא אוכל מאכל הראוי להברות גופו ולא יאכל ממנו אכילה גסה ולא יהא רודף למלאות בטנו כאלו שמתמלאים ממאכל ומשתה עד שתיפח כריסם ועליהם מפורש בקבלה וזריתי פרש על פניכם אמרו חכמים אלו בני אדם שאוכלין ושותין ועושין כל ימיהם כחגים וכו' ושלחנות אלו הם שגינה הכתוב ואמר כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום ובגמ' ברכות מלי כרסי זני בישי וכו', אבל החכם אינו אוכל אלא מאכל אחד או שנים ואוכל ממנו כדי חייו והוא שאמר שלמה צדיק אוכל לשובע נפשו ע"כ ע"ש.

 וכבר אמרתי לאחד הגדולים בארצנו הקדושה שהעתונים החרדים צועקים על החילונים שמפרסמים תמונות של תועבות שזה בגדר מכשיל הרבים ואינן מרגישין שהם בעצמן אינם מנוקים שמפרסמין תאוות אלו והתאוות האלו גם כן באיסור הם והם הגורמים להתועבות והתאוות שלהם והרי אמרו ז"ל דזנין בישין הם הגורמין להני תאוות וא"כ הני עתונים שמפרסמין התענוגים במאכלים הם סרסורי דעבירה להני וכמאמר חז"ל מעשה באב שהאכילהו והשקהו להבן והעמידו בשוק של זונות מה יעשה הבן שלא יחטא ואילו לא האכילהו ואסר עליו האכילה לא היה עושה כן והרבה יש לכתוב וכבוד ה' הסתר דבר ויפה השתיקה.

מקס,
ציינת שהשיטה הכלכלית המודרנית נוגדת את התורה.
ואני שואל- מה יש לתורה להציע?

לדעתי הדגשת האידיאל של שמח בחלקו במקום המרדף אחרי הכסף הוא כבר התחלה. השאלה איך ממשיכים הלאה. כמו שאתה אומר צריך גם להתפרנס זה מזה ולא רק להתקמצן עד בלי די.
אולי למצוא דרכים לעודד השקעה בחברה במקום רק ברכוש הפרטי?