| נשלח ב-6/8/2014 17:28 |
 |
| |
אויבינו אוהבים את החיים ואנחנו את המוות
כך צוטטו ראשי חמאס.
הצהרה כזאת מבוססת על אמונה בעולם הבא, עולם שעדיף מעולמנו.
מדוע אנחנו אוהבים יותר את החיים?
אם העולם הזה דומה לפרוזדור והעולם הבא דומה לטרקלין, מדוע כדאי להתעכב בפרוזדור? וק"ו מדוע לעכב בפרוזדור מי שרק מתיסר או שכבר אין לו שום הכרה?
מדוע מאבד עצמו לדעת הוא איסור כ"כ חמור? הרי בסה"כ המתאבד העדיף עולם נצחי על פני עולם חולף?
לדעת הרמב"ם מי שנאמר בו יעבר ואל ייהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מאבד עצמו לדעת? מדוע, הרי הוא הראה מהו הערך האמיתי לגביו?
הרמב"ם בשמונה פרקים שמשה רבנו קרע את כל המחיצות ולא נותרה לו אלא מחיצה אחת, החומר, מדוע משה כ"כ התחנן להמשיך לחיות?
|
|
|
|
| נשלח ב-17/5/2018 12:13 |
|
| |
ת"ת
אני משער שגם באיסלאם אין קידוש המוות כמוות אלא תוך כדי פעולה חיובית מבחינה דתית
ברור שעקרונית אחין הבדל בנושא בין הדתות, ואם יש הבדל זה לכל היותר בגוונים
|
|
|
|
| נשלח ב-17/5/2018 11:12 |
|
| |
במחילה מרבי עקיבא אבל במצבו -שהוא ראה את המוות בצורה ברורה ומידית, ההצהרה הזו מאד יפה ומרשימה. אבל היא לא נאמרה בשיעור לפני תלמידיו
|
|
|
|
| נשלח ב-17/5/2018 11:08 |
|
| |
מיימוני יש"כ על הסיכום והחילוק, אכן כך , רבי עקיבא הביע תשוקה לאהבת ה' במדרגות הגבוהות ביותר, ולא למלחמה בלתי פוסקת עם האויב, כדרך אויבינו, שפשוט מלהיטים את דמיון מאמיניהם כמה טוב המוות, כמטרה בפני עצמה. עניין שמשון לדעתי הוא עניין לדיון ועיון נפרד בלי קשר לסוגיא זו, כפי שהבאת בדבריך.
תלמיד טועה, אתה טועה, עניין עמלק שהוא להרוג את האוייב זה בהחלט חלק משאיפה לגיטימית של עם, אבל לא ששאיפה העיקר למות , כמו הציטוט שבכותרת האשכול, חלק מתעמולת האויב, שהוא ינצח כי הוא לא מפחד מהמוות. אך גם עם ישראל כך, כשיש צורך, ולא כערך בפני עצמו, גם אוהב את החיים וגם מוכן למסור נפש, ע"ע רועי קליין הי"ד.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/5/2018 11:03 |
|
| |
שבעת העמים עמלק. היו אירועים חד פעמים לעמים מסוימים ולא כתורה של השמדת הלא מאמינים
.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/5/2018 10:28 |
|
| |
גם אם מסי"נ והריגת אנשים (כעמלק ועוד) בדר"כ הם אירועים נפרדים העקרון ברור ודומה לדאע"ש.
זו הדת. מי שלא נוח לו - יש דרכים לפרוש או לעוות שכבר נהיו כמעט דרכי המלך
|
|
|
|
| נשלח ב-17/5/2018 09:44 |
|
| |
| מיימוני כתב: |  |
ת"ט
ברוך השב!
אם באת להראות שיש אצלנו, במסורתנו, הערכה של מוות למען הדת, אכן מצאת דבר כזה. אך ראו נא את ההבדלים.
אפילו אצל רבי יוסף קארו, שמייחל, דרך המגיד שלו, למות על קידוש השם, אין כאן מוות דרך פגיעה באחרים.
מה שיש שם הוא המוכנות לתת את החיים למען האלוקים, כדי להוכיח אהבה.
|
|
מי שמתווה דרך לאחרים כאשר אין לו מושג על "לתת את החיים למען אלוהים"
(אין לו מושג על אלוהים), ברור שהוא פוגע וגורם נזק לאחרים.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/5/2018 08:49 |
|
| |
ת"ט
ברוך השב!
אם באת להראות שיש אצלנו, במסורתנו, הערכה של מוות למען הדת, אכן מצאת דבר כזה. אך ראו נא את ההבדלים.
אפילו אצל רבי יוסף קארו, שמייחל, דרך המגיד שלו, למות על קידוש השם, אין כאן מוות דרך פגיעה באחרים.
מה שיש שם הוא המוכנות לתת את החיים למען האלוקים, כדי להוכיח אהבה.
האם כל מי שמוכן למות למען אהבתו הוא מחבל מתאבד?
דומני שיש לנו רק דוגמא אחת של מי שמתאבד כדי לקחת איתו מה שיותר. זה כמובן שמשון.
(שופטים פרק טז )
(כג) וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ לִזְבֹּחַ זֶבַח גָּדוֹל לְדָגוֹן אֱלֹהֵיהֶם וּלְשִׂמְחָה וַיֹּאמְרוּ נָתַן אֱלֹהֵינוּ בְּיָדֵנוּ אֵת שִׁמְשׁוֹן אוֹיְבֵינוּ:
(כד) וַיִּרְאוּ אֹתוֹ הָעָם וַיְהַלְלוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי אָמְרוּ נָתַן אֱלֹהֵינוּ בְיָדֵנוּ אֶת אוֹיְבֵנוּ וְאֵת מַחֲרִיב אַרְצֵנוּ וַאֲשֶׁר הִרְבָּה אֶת חֲלָלֵינוּ:
(כה) וַיְהִי כי טוב כְּטוֹב לִבָּם וַיֹּאמְרוּ קִרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן וִישַׂחֶק לָנוּ וַיִּקְרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן מִבֵּית האסירים הָאֲסוּרִים וַיְצַחֵק לִפְנֵיהֶם וַיַּעֲמִידוּ אוֹתוֹ בֵּין הָעַמּוּדִים:
(כו) וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל הַנַּעַר הַמַּחֲזִיק בְּיָדוֹ הַנִּיחָה אוֹתִי והימשני וַהֲמִשֵׁנִי אֶת הָעַמֻּדִים אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם וְאֶשָּׁעֵן עֲלֵיהֶם:
(כז) וְהַבַּיִת מָלֵא הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְשָׁמָּה כֹּל סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וְעַל הַגָּג כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וְאִשָּׁה הָרֹאִים בִּשְׂחוֹק שִׁמְשׁוֹן:
(כח) וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל יְדֹוָד וַיֹּאמַר אֲ-דֹנָי יֱדֹוִד זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱ-לֹהִים וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים:
(כט) וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם וַיִּסָּמֵךְ עֲלֵיהֶם אֶחָד בִּימִינוֹ וְאֶחָד בִּשְׂמֹאלוֹ:
(ל) וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים וַיֵּט בְּכֹחַ וַיִּפֹּל הַבַּיִת עַל הַסְּרָנִים וְעַל כָּל הָעָם אֲשֶׁר בּוֹ וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו:
מה ההבדלים?
שמשון ממילא עמד למות בייסורים. מטרתו לא היתה קידוש שם שמים, לפי המסופר, אלא פשוט נקמה באויבים.
כמובן, לפי התפיסה המודרנית, שמשון היה מאד לא בסדר. הוא פגע בנשים וילדים. הוא ניהל מלחמות כל ימיו במקום לנסות להפיץ שלום ואהבה בין ישראל לפלשתים. (נכון שאישית הוא היה מוכן להתחתן עם נשים פלשתיות אבל זה לא היה כדי ליצור אחוה בין גזעית).
הרקע ההיסטורי והתרבותי הוא כמובן מלחמות היהודים והפלשתים. בצד הזה ניתן לשער שפלשתים הם אלו "שהתחילו" בנסיון לשעבד את עם ישראל. אבל זה מה שהיה פעם. האידיאל של שלום בין עמים מופיע אמנם בדברי הנביאים, אבל הוא לא היה נתפס בחיי יום, לא של שכנינו ואולי אפילו לא אצל רבים מהיהודים.
ועל כל פנים, יהיה קשה מאד לצייר את שמשון בתור מחבל מתאבד. ואולי אני צריך להיזהר. אולי נתתי כאן רעיון למישהו...
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-17/5/2018 07:45 |
|
| |
תלמידטועה
ברכות סא:
בשעה שהוציאו את ר' עקיבא להריגה זמן ק"ש היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו
|
|
|
|
| נשלח ב-17/5/2018 03:29 |
|
| |
| יהיאור כתב: | | מזמן מסקרן אותי החלוקה הזאת הנשמעת מפי פוליטיקאים משני צדדי המתרס. ישראל אוהבת חיים וחמאס/פלסטינאים אוהבים מוות. האם זו בכלל חלוקה שיש בה משהו מעבר לדמגוגיה שמשמשת את שני הצדדים, כאשר משום מה כרגע נוח לישראל לטעון שהם מקדשי החיים ולחמאס שהם לא מפחדים מהמוות?
האם לכל גבורה בקרב שיכולה להיות מוערכת בכל העולם- הערך הקרוי אומץ- אין אותו מאפיין של חוסר פחד מהמוות? האם זה בהכרח סותר את קדושת החיים?
יש מרטיריזם הוא במוצהר עבור מטרה שמיימית, כמו הרוגים עקד"ה במובן המקורי של לא לעבור על הדת, שהוא בחירה בעוה"ב על פני עוה"ז. דווקא השהידים של החמאס הם עבור מטרה פוליטית ארצית מוצהרת, לא עבור עוה"ב, אם כן האין זה קריאה לאומץ בלבד? האם סנטימנטים כמו טוב למות בעד ארצנו אינם שווים לזה?
למה כולם מסכימים שיש מקדשי החיים מול מקדשי המוות?
|
|
תקשיב לשיח של המוסלמים ותראה מהו שיח של מוות. הם מייחלים ומאחלים לעצמם למות כשהידים, אחד מראשיהם אמר שהוא מאוד מודאג שמא לא ימות כשהיד...
אצלינו זה אי פחד מהמוות, היינו, אם מגיעים למצב של מיתה למען אידיאל , זה לא לכתחילה, אבל לפעמים צריך לעשות זאת. וזה ההבדל.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/8/2014 11:15 |
|
| |
|
|
|
|
| נשלח ב-18/8/2014 23:18 |
|
| |
ת"ט
אני מנסה לפרש את כוונת השאלה:
האם הרמב"ם באמת האמין שיש שכל פועל ומתחברים אליו על ידי ידיעה, כלומר הפיכת יכולתנו לדעת (שכל בכוח) לידיעה בפועל (שכל בפועל)?
ובכן, כן.
כדי להבין איך אמונה כזו יכולה להתפתח ולהראות כאמת, צריך ללמוד כנראה היסטוריה של הפילוסופיה. אין בידי לסכם זאת בקצרה. לא כעת. אולי עודד וולאנד יסכים. ומן הסתם יש בויקי.
אציין כי אמונה זו נקלטה לתוך היהדות והשפיעה, לפעמים בעקיפין, על אמונות עד היום, גם בתוך הקבלה...
|
|
|
|
| נשלח ב-18/8/2014 20:05 |
|
| |
מימוני - "(איני מבין זאת, וממילא מדובר במיתוס)".
מה הועילו חכמים בתקנתם?
אותי מטריד יותר - האם באמת הר"מ התכוין להסבר זה הנראה חלול?
|
|
|
|
| נשלח ב-18/8/2014 09:37 |
|
| |
עודד וולאנד, ת"ט וכולם
איני זוכר מה כתבתי לעיל... אבל אנסה להסביר את הנושא הקשה פילוסופית (ודתית ופסיכולוגית לא כל שכן, ולמעשה - מדעית) של הישארות הנפש השכלית של הרמב"ם.
האדם בנוי ממספר שכבות. אחת מהן היא בתחום הידיעה. הידיעה אצלנו, כוונתי בעולם המודרני, היא תופעה מנטלית. איננו יודעים כיצד היא מתרחשת במוח. יש מחלוקת בין מלומדים אם היא רק ענין ביולוגי ופיזיקלי או שיש גם פן מנטלי-מטפיזי באיזוהי ישות שאינה גופנית, מודעות או נשמה. אולם בימי הרמב"ם, והחל מאריסטו (ולמעשה קודמיו) מוצגת השאלה איך תיתכן ידיעה מבחינה אונטולוגית (=המדע שאמור לעסוק בשאלה מה יש באמת במציאות). תשובתו של אריסטו היתה שידיעה היא ענין אונטולוגי. יש שכל פועל, שהוא יש שבתוכו (או שהוא) מכלול הידיעות כולן. כאשר אדם לומד איזה דבר, הוא מבצע תהליך אונטולוגי, שבו חלק מהישות שלו מזדהה או מתחבר לשכל הפועל (איני מבין זאת, וממילא מדובר במיתוס). כיון שכל הנפש האנושית הולכת לאיבוד עם המוות, הדבר היחיד שיכול לשרוד הוא אותו חלק שכבר הזדהה עם השכל הפועל (ואולי אף עשה זאת באותו רגע של המיתה).
יש להדגיש כי זו לא רק שיטת הרמב"ם (ואם זו שיטת הרמב"ם, זו הבנה איזוטרית שלו, כלומר כזו שרצה להסתיר, אם בכלל סבר כך). זו שיטתם של פילוסופים מוסלמים שהלכו בשיטת אריסטו.
בין פילוסופים אלו יש מחלוקת מה טיבה המדוייק של הישארות הנפש השכלית, של "קנית המושכלות". אלו מושכלות נדרשים לכך? האם צריך את ידיעת הא-ל או שדי בידיעה, נניח, ששתים ועוד שתים הן ארבע? שאלה קשה ומביכה שפילגה את עולם המחשבה היתה האם יש מקום לאינדיבידואציה (=התפרטות) בהישרדות כזו. אם אני אשרוד כי אדע שיש ה' (שמע ישראל ה' אחד) וכך גם וולאנד, למשל, אז האם נהיה בעצם אדם אחד, כי כל מה שנשאר מאיתנו הוא הידיעה הזו? למעשה, לפי השיטה הזו, אצל חלק ממייצגיה המוסלמים, אין דבר כזה אישיות פרטית בעולם שלאחר המוות. יש "הישארות נפש כללית". אין מקום לידיעה אצל מי שיישאר ממני שהייתי אי פעם מי שאני בעולם הזה מחוץ לאינטרנט ומי שהייתי באינטרנט. כמובן, זו לא בדיוק נחמה גדולה למי שרוצה לשרוד לאחר מותו...
כהמשך לדברי וולאנד (ואולי כתיקון לדבריו, שהיו קצרים למדי), אין זה חד משמעי שהרמב"ם סבר שאין הישארות נפש אינדיבידואלית. למעשה, אפשר להתווכח על השאלה הזו, והיו ויכוחים. אם וולאנד סבור שאין הישארות נפש פרטית אצל הרמב"ם, זו פרשנות אפשרית, אבל ודאי לא היחידה, ובוודאי לא היחידה שמפרשי הרמב"ם הלכו בה, לא בימי הבינים ולא בימינו.
כל הדיון הארוך הזה הוא תיאורטי לחלוטין וקשה למצוא בו ענין אלא מבחינת הסקרנות ההיסטורית (היו מריבות גדולות סביב הנושא הזה וברור למה. הדת במובנה השכיח זקוקה לעולם הבא כפי שכתב גם הפילוסוף הדגול קאנט, שזו דרישה "מוסרית").
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/8/2014 08:20 |
|
| |
עודד כתב - ההשגה העיונית שיש עליה מופתים היא השגת השכל הפועל באדם, והיא מטבעה אמתית. עם המוות 'חוזר' כביכול אותו שכל אמתי 'פרטי' אל מקורו. למשל, השגתו של האדם את משפט פיתגורס היא השגה אמתית ולכן היא, ההשגה, מתקיימת גם בשכל הפועל הכללי וכביכול 'חוזרת' למקומה. אין ב'חזרה' זו שום דבר אישי, לא נותר בה דבר האומר כי האני הפרטי הוא בעל השגה זו. כל יתר חלקי הנפש אובדים יחד עם הגוף.
אתה יכול להסביר את זה בצורה קצת יותר מוסברת ופחות אמורפית? מה זה השגה החוזרת למקומה?
|
|
|
|
| נשלח ב-17/8/2014 22:14 |
|
| |
מיימוני טועה, כמדומני, בהבנתו את דעת 'השארות הנפש' של הרמבם. ההשגה העיונית שיש עליה מופתים היא השגת השכל הפועל באדם, והיא מטבעה אמתית. עם המוות 'חוזר' כביכול אותו שכל אמתי 'פרטי' אל מקורו. למשל, השגתו של האדם את משפט פיתגורס היא השגה אמתית ולכן היא, ההשגה, מתקיימת גם בשכל הפועל הכללי וכביכול 'חוזרת' למקומה. אין ב'חזרה' זו שום דבר אישי, לא נותר בה דבר האומר כי האני הפרטי הוא בעל השגה זו. כל יתר חלקי הנפש אובדים יחד עם הגוף.
האמונה העממית בהישארות היא, לאמתו של דבר, בעיתית. ההנחה אומרת כי אחר המוות עוברת הנפש לעולם אחר שהוא עולם האמת, ה'טרקלין'. אבל בבא הזמן, עם תחית המתים, עתידה הנפש לחזור ולהתגלם מחדש בגופה היא ולחיות כאן, על הארץ. ובכן, אותו פרוזדור רב מרורים הוא הוא משאת לב המאמינים בעניין הזה, והם מקווים כי האלהים ידאג להפוך בעבורם את הפרוזדור הזה לטרקלין.
האמונות בדבר החיים שלאחר המות, משפט הצדק שיעשה, התחיה בעתיד, כל אלו יש להן תפקיד
מכוון
[להבדיל מתפקיד מכונן וקובע],
בעל ערך במה שהן מעודדות את האדם מאימת המות ונוטעות בו תקווה, ומשדלות אותו לחיות חיים ראויים מתוך אמונה כי יעשה עמו צדק. מעבר לתפקיד המכוון הזה אין התבונה יכולה לתת איזו ראיה וטעם להיתכנותן, משום שבענינים אלו היא עוברת את גבולות אפשרויותיה.
עודד
תוקן על ידי 932woland ב- 17/08/2014 22:15:54
|
|
|
|
|
|
