שמחות גדולות קטנות

שבוע טוב,
בחצי שנה האחרונה, בה חמש מחברותיי נישאו, ועוד אחת קרובה מאד נישאת שבוע הבא, נתקלתי בהרבה מבטים דואגים, מלאי אמפתיה ואינסוף ברכות ואיחולים לבקרוב אצלך. אין בי טיפת התמרמרות על כל המאחלים, הם כולם אנשים יקרים שבאמת רוצים בטובתי, כואבים את כאבי ומשתוקקים להשתתף בשמחתי. 
אחת התובנות הראשונות שלי היתה, שהמציאות "החסרה" שלי כלל לא פוגעת ביכולת שלי לשמוח בשמחתן של חברותיי בכל ליבי כי אין כל קשר בין המאורעות, וכי באמת יש בי את כל הרצון לקחת חלק במצווה ואת כל הרגש האותנטי של השמחה. ואף חשה הקלה  על כך שיש לי חברה אחת פחות לדאוג לה.
אבל תובנה נוספת החלה להתבשל, והיא שהשם לא רק שולח את כל השמחות האלה בסביבתי כהזדמנות לנתינה, חסד ועבודת המידות. אולי יש להן גם תפקיד של הסטת התשומת לב והמשקל מהחסר שלי, ליש שלהן, ניתוב האנרגיות מהשלילי לחיובי ובעצם יוצר מציאות של עשייה מתמדת, של תקווה ופרספקטיבה. 
ב"ה על השמחות, על החברות ועל התובנות. 

אשמח לשמוע תובנות נוספות.

ללמוד מהמעלות של אחרים זה ודאי חשוב וראוי, אבל לחשב אילו מהן דווקא הובילו אותו לחופה...