| נשלח ב-29/9/2014 14:55 |
 |
| |
מקרא ללא ביקורת המקרא
כולנו התרגלנו לשמוע על "ביקורת המקרא"=חקר המקרא, מחקרים שתוכנם הוא חלוקת המקרא לקטעים קטעים, המיוחסים - לדעת החוקרים - למגילות שנות לסירוגין. אבל אני רוצה לטעון - שגם אם נניח שנקבל לגמרי או חלקית את רעינותיהם וחלוקותיהם, לא זוהי הדרך ללמוד את המקרא. ביקורת המקרא מבוססת בדרך כלל - על חלוקה סגנונית, על סגנון ספרותי של הכתוב ושימוש בביטוים במליצות לשון ובלשון מצוות מהתורה וכדומה, ולעתים רחוקות גם פסוקים שלמים (למרות שכבר הראיתי בעבר שיש בהם גם שינויים על פי הצורך התוכני בפרק שאליו הועתק הפסוק). למעשה יהיה יותר נכון לחלק את המקרא למגילות - רק לאחר פיצוח הסדר התוכני בתנ"ך. רק אז נוכל לומר שבאמת הכותב השתמש בלשון מסויימת כדי לבטא רעיון. הרי העורך הסופי - בהנחה שאיננו אדם טיפש - ולא סביר שהוא טיפש בהתייחס לעובדה שכל העם קיבל את עריכתו, ויותר מאוחר כל העולם - אז אותו עורך ודאי שמר על סדר תוכני, והסגנון איננו אלא נושא משני לתוכן, כמו בכל ספר שהוא. ולמה שהמקרא יהיה שונה בזה מכל ספר שהוא. ביקורת המקרא אולי תבדוק מתי נאמרה כל נבואה, ואנכי לא כן עמדי - אני בודק לא מתי נכתבו הנבואות אלא לשם מה נכתבו הנבואות. לכן, לא אפרש קשר בין פסוקים כנובע מזמן כתיבת הנבואה, ולא אדחה קשר בין פסוקים בגלל זמן כתיבתם. אפילו על התורה יש דעה ש"מגילות מגילות ניתנה." וכ"ש בנביאים. (גם במשנה כידוע רבי לא לימד לפי סדר המסכתות, ובכל זאת סידר את המסכתות בצורה מאוד מסויימת, איזה סדר שלא יהיה) ואם כן הסידור הסופי ודאי ניתן להבינו כמכוון לדבק נבואות לפי עניינן, למען ירוץ הקורא בו, ולמען השג את המסר הרצוי. בדבריי להלן אוכיח כי ניתן לקרוא את המקרא על פי סדר תוכני ברור, ללא היזקקות לשיטות ביקורת המקרא. אשתדל גם להשוות את דברי למה שכתבו מעט מהחוקרים, ומאחר שהמסקנה מתבקשת מאליה, לא ארחיב בחיפוש אחר הוכחות. הדברים ידברו בעד עצמם. *************** הבה ונבחן לדוגמא את ספר ירמיה. נתחיל מבחינת סידור הפרקים בספר. נתחיל בציטוט מאנציקלופדיה מקראית בערך ירמיהו סימן [ד]. "ספר ירמיהו כפי שהוא לפנינו אינו מסודר לפי תכנית קבועה, כרונולוגית או עניינית. כנראה הסידור הנוכחי הוא תוצאה של פעולות סופרים ומעתיקים מאוחרים... לזה יש להוסיף בלבולים כרונולוגיים... כל הפגימות האלו בצורתו של הספר בודאי הן תוצאות של מעשי סופרים ומעתיקים..." ונשאל במילה אחת: האומנם?
ונענה בפירוט רב, כי אפשר למצוא סדר ענייני מובהק ומסודר להפליא, מתחילת הספר ועד סופו. כדלהלן: אני מחלק את ספר ירמיהו לשמונה: א. א'-י"ב (פרק א' – הקדמות, כל השאר-) נבואות תוכחה וקינה פשוטות. ב. י"ג-כ' נבואות במשלים. ג. כ"א-כ"ד נבואות למנהיגים. (ופרק כ"ד – סיכום, או: הערכת מצב). ד. כ"ה-כ"ט נבואות על יחסי בבל- ישראל – וכל הגויים. ה. ל'-ל"ג נבואות נחמה לישראל. ו. ל"ד-ל"ו פרקי סיפורי הקדמה לסיפורי מימוש הפורענות. ז. ל"ז-מ"ה מימוש הפורענות. ח. מ"ו-נ"ב נבואות לגויים. (ופרק נ"ב – שוב, מעין סיכום או הערכת מצב.) ההסבר כזה: (המספרים מציינים להערות בהמשך) א. ירמיהו - עיקר ותחילת תפקידו הוא תוכחה, ולזה מצטרפות הקינות, המיועדות להמחיש את הפורענות שתבוא אם לא ישובו בתשובה. ב. נבואות משלים. כיוון שהעם לא שמע, פתח ואמר להם דברי משלים, שזה דבר הנכנס ללב יותר, ואם לא שמעו דברים מפורשים, אולי כך ייכנסו הדברים לליבם. בד בבד הוא מחמיר את אופי הנבואות. לכן גם באו כאן התפילות, שבאו מקושי המצב, והתשובות להם הם נבואות קשות אף יותר. ג. נבואות למנהיגים. אינני יודע למה, אבל גם בירמיהו שלוש או ארבע פעמים ראיתי סדר כזה של - העם ואח"כ מנהיגים, ועד כמה שעיוני הספיק – גם ביחזקאל.1 ד. פה כבר נגמרו נבואות הפורענות, והתחיל שלב התקיימות הדברים, ופותח בשלטון בבל. מה שנשאר אחרי הנבואות, הוא בעיקר לדבר על מה שקורה עכשיו. לכן העיקר פה הוא אמירה לקבל את עולו של מלך בבל (ולכן זה נאמר ספיציפית באותו זמן שמלך בבל מומלך (כמו שכתוב בפירוש בכ"ה א'). ומצטרפת לזה אמירה לחזור בתשובה (בפרק כ"ו. ולדעתי אין זו הנבואה של פרק ז' אלא שייכת לפרק ל"ו2). כל אלו, אינם נבואות "פורענות" אך כן "נבואות" השייכות להתנבאות על הפורענות. לפיכך נבואות הנחמה של חלק ה' שאמורות להיות בסיום הנבואות (כדלהלן) – איננו נמצא לפניהם. חלק ד', גם איננו שייך ל"מימוש הפורענות" אלא רק הכנה לה. לפיכך הוא עדיין שייך לנבואות הפורענות, שגם הם מעין "הכנה" למימוש הפורענות. ולכן נבואות הנחמה באות רק אחריו. ניתן גם לפרש שנבואות סעיף ד' הינם תיאור פעילות ירמיהו מול מתנגדיו, כאשר פרק כ"ה לבדו הוא הכנה למימוש הפורענות, ואילו הפרקים האחרים הם תוצאת הפחד של העם ממימוש הפורענות – שבעיניהם ירמיהו היה מזרז את הפורענות – כמו שאמרו עליו במקום אחר "כי האיש הזה איננו דורש לשלום לעם הזה כי אם לרעה".3 ה. נבואות נחמה נמצאות בסיום חלק הנבואות. גם זה נמצא בירמיהו כמה פעמים, וגם ביחזקאל, וזה דבר שאינו דורש הסבר, כי הנחמה באה רק לאחר הפורענות, וגם ודאי שראוי לסיים בנחמה ולהשאיר את הרושם שלה. וזה בסיום כל הנבואות, רק פרקי סעיף ו' רצה להסמיכם אל פרקי מימוש הפורענות, בגלל שהם ממחישים את החטאים ביותר, ואולי הקדים את נבואות הנחמה בסמוך לדבריו לגולי גלות יהויכן (פרק כ"ט), כהמשך להם. ודבריו לגולי גלות יהויכין כמובן שייכים לפעילות ירמיהו נגד מתנגדיו. ו. כאן מתחיל שלב המימוש, של הפורענות עצמה. כהקדמה מובאים שלושה פרקים המספרים עובדות הממחישות את מיאון העם ומנהיגיו לשוב בתשובה. פרקים של עובדות מסוג זה כמעט ולא הובאו בספר, ודאי לא כשלעצמם. וזה מוכיח שכוונת מיקומם הוא כהקדמה למימוש הפורענות. (ונבואת ל"ד א'-ז' – נסמכה אולי כהקדמה למימוש הפורענות – וכנבואה השייכת אך נפרדת ושונה מהפורענות, ואולי גם כן נסמכה לנבואות הנחמה מפני צד הנחמה שבה. 4,5 ז. מימוש הפורענות. ח. נבואות לגויים. ירמיהו לא רצה להפסיק את הנבואות על ישראל, שהיה בהם רצף ברור ואחיד. לכן הוא הניח את הנבואות לגויים בסוף. יחזקאל לעומת זאת שם אותם באמצע,ואני רואה בזה שלוש סיבות אפשריות: א. לא הובא אצלו שלב מימוש הפורענות לפיכך כל דבריו נחלקים רק לשניים – נבואות פורענות ונבואות נחמה. ומבחינה כרונולוגית פורענות הגויים נמצאת באמצע. ב. יחזקאל מנמק את רוב נבואותיו על הגויים, ומקשר את כולם – לפורענות ישראל. (וירמיהו ממעט בזה, ואצל רוב הגויים שכן מזכיר זאת – זה רק בדרך אגב.) לפיכך לא רק מבחינה כרונולוגית, אלא גם מבחינה עניינית – פורענות הגויים באה בעקבות פורענות ישראל, ובפשטות גם לפני נבואות הנחמה. ג. (קשור גם לתשובה ב':) אצל יחזקאל עיקר התפקיד שלו היה כאמור בספרו "שולח אני אותך אל בני ישראל", אבל ירמיהו "נביא לגויים נתתיך", ולכן נבואות הגויים ראויות למקום לעצמם. לסיכום: א,ב,ג – נבואות הפורענות. ד,ו,ז – הכנה, נסיונות לבטל, ומימוש הפורענות. ה – נבואות נחמה. ח – נבואות לגויים. הערות: 1(הנבואה שברוב פרק כ"א הושמה פה, ולא בפרקים ל"ז-ל"ח, כדי להשלים את קבצי נבואות הפורענות – ע"י הנבואה של נפילתה של העיר למעשה, וכן הנבואה שאומרת להם ליפול ביד הכשדים. וזה איננו שייך לנבואות של חלק ד', שהם מדברות על כינון יחסים פוליטיים עם בבל, ופה מדובר על כניעה במצב שבו כבר אין סיכוי לכונן יחסים פוליטיים. בנוסף, נבואה זו כתובה כאגדה – הרי זה לא כפשוטו שכלי המלחמה שלהם הוסבו נגד עצמם. בנוסף, הנבואה הזו מדברת (בתוכנה, ולא רק בפרטים טכניים כבפרקים י"ט-כ') בין לעם ובין למנהיגים, ולפיכך היא מהווה חוליית קישור בין הנבואות הקודמות לנבואות על המנהיגים.) 2אם כי ייתכן שזה (פרק כ"ו) מקביל כרונולוגית ו/או עניינית, ראה לקמן בחלוקת הנבואות הראשונות, שפרק ז' הוא בסיום התוכחות של נבואות אלו. ואף אם היא אותה נבואה עצמה, מ"מ הסגנון והמיקום השונים, וכן עצם הכפילות של הנבואה, קשורים באופן מובן, לצורך להוסיף את הקריאה לחזרה בתשובה לשלב של התקיימות הדברים. (אם כי לא יותר מאשר 'להוסיף', ולכן שם לא האריך בזה). 3יש כמה נבואות ששייכות ל"ראשית" מלכות יהויקים או לשנה הרביעית למלכו. כ"ה, כ"ו, כ"ז, ל"ו, מ"ה. נראה שרציפות נבואות אלו בזמן התנבאותם, נוגעת לעליית נבוכדנאצר לשלטון (כמ"ש בפרק כ"ה). ומ"מ אין הכרח שהכל היה ממש בזמן קצר, למשל אם נעיין בפרק ל"ו פס' ט', נמצא שעברו לפחות שמונה חדשים שלמים מאז הציווי לכתוב את ה"ספר" ועד שהוא נקרא בפני העם. ובסך הכל יש שני נושאים לנבואות אלו – פרקים כ"ה וכ"ז נוגעים ישירות לעליית נבוכדנאצר לשלטון – נבואה על מעשיו, וקריאה מקבילה – לקבל את עולו. פרקים כ"ו ול"ו – בשניהם נאמר כי על ירמיהו לדבר "את כל הדברים" שזוהי לשון שאינה מצויה (וודאי לא עבור שלושה פסוקים כבפרק לכ"ו), ונראה שאלו שתי נבואות זהות בתוכנן ומה שלא גילה המקרא הזה גילה זה – בפרק ל"ו – "את כל הדברים... מיום דברתי אליך מימי יאשיהו ועד היום הזה". ומה שנכתב כתוכן הנבואה בפרק כ"ו בפירוש הוא רק אמירה כוללת ככותרת הנאום, ואיננו בא לומר שזה כל דבריו בנאום זה. לכן נראה שפרקים כ"ו ול"ו – שניהם נבואות שנאמרו בדווקא בסמיכות לעליית נבוכדנאצר לשלטון – שבגללה ירמיהו נצטווה לחזור על כל הדברים, כדי להדגיש את משמעותם בזמן הזה. הנבואה בפרק מ"ה, לברוך, נוגעת לכך שברוך היה הכותב את הספר (מפי ירמיהו), ולפיכך הוא הצטער בקרוא ירמיהו את הדברים באזניו ובהיותו (כלומר ובהיות ברוך) כותב אותם. ואולי נבואת פרק מ"ה ניתנה בכלל לאחר שריפת המגילה הראשונה, שאז ירמיהו וברוך נאלצו לברוח ולהסתתר מזעם המלך יהויקים, שאז ודאי אנחתו של ברוך גדלה בכפלים. ועל דברים אלו אמר "יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי". אמנם הנבואה צורפה רק לסיפורי מימוש הפורענות בסופם, כיוון ששם הגיעה השלב הסופי שבו הנבואה היתה צריכה להתקיים, וכמו שנאמר בה "הנה אשר בניתי אני הורס... ואת כל הארץ היא... ונתתי לך את נפשך לשלל על כל המקומות אשר תלך שם". וכמו בנבואה לעבד מלך הכושי שהוצמדה לנפילת העיר (לאחריה), משום שנאמר בה "הנני מבי את דברי אל העיר הזאת לרעה ולא לטובה והיו לפניך ביום ההוא והצלתיך ביום ההוא נאם ה'...". אמנם נבואת פרק ל"ו אינה נמצאת עם חברותיה, מכיוון שהודגשה בה יותר ההתנגדות לדברי ירמיהו, כי בפרק כ"ו השרים (וגם "וכל העם") זיכו אותו וגם מזקני הארץ הסכימו איתו. ונראה שההתנגדות לדבריו היתה רק ממיעוט מניין ובניין (אם כי כנראה בעלי זרוע). לעומת פרק ל"ו שאמנם לא כתוב מה היתה תגובת רוב העם, אבל דווקא לכן ניתן לומר שהעם היה יותר אדיש, גם בקריאת המגילה לפני המלך וכשהמלך שרפה, נראה שרוב העומדים הגיבו באדישות (אם כי ייתכן בהחלט שזה רק בעקבות התנהגות המלך. ואז נוכל לומר שזה קשור גם לאדישות העם בקריאת המגילה במקדש. אבל אחרי הכל, מצב כזה הוא מצב שהוא יותר הקדמה לפורענות מאשר מצב ביניים כמו זה שהחטיבה הרביעית מיועדת לתארו.) 4(אמנם פרק ל"ד א-ז, ייתכן שפסוקים אלו שייכים לנבואות הנחמה. מאידך, ייתכן שהם שייכים לשלושת הפרקים של חלק ו', כאומר: אני דברתי טובה על צדקיהו, אבל הוא ביטל את ברית שחרור העבדים, שעניין זה בא מייד אחרי. אמנם זה יכול להיות סיפור היסטורי "סתמי" שהוכנס בזמן התרחשותו – לאחר כל הנבואות, אך קודם מעשה מימוש הפורענות, ואף קודם ההקדמה לו שאינה הקדמה לדברים ספציפיים אלו, כלומר לנבואה על צדקיהו. ואדרבה.) 5בפרק כ' "וישמע פשחור בן אמר הכהן", עצם הלשון "וישמע" משמע שהוא שמע במקרה, גם כתוב שם "והוא פקיד נגיד" כלומר זה מידע נוסף אבל לא דבר חשוב כשלעצמו (וממילא לא בא לומר שראשי העם לא מקשיבים לדברי ירמיהו), לכן נראה ששם זה לא הובא להראות שהעם אינו שומע לתוכחות, אלא רק להראות את ההתנגשויות שהיו בין הנביא לשומעיו. לכן גם לא מצויין שם מה חשבו שאר הנוכחים (לעומת פרק ל"ו). לגבי פרקים כ"ו-כ"ט, נראה ששם הדיון הוא בעיקר על השאלה האם ירמיהו מנבא נבואת אמת. 6יצויין, שיש גלישה מנושא לנושא בסמוך לגבולות שביניהם. למשל, סוף פרק י"א וכל פרק י"ב, יש בהם יותר משלים מאשר בפרקים שלפניהם, אך פחות משלאחריהם. פרקים י"ט כ' נוגעים למנהיגים יותר מהפרקים שלפניהם אך פחות מהפרקים שלאחריהם. פרק כ' מדבר לעם פחות מהפרקים שלפניו אך יותר מאלו שלאחריו. פרק כ"ה מדבר על פורענות פחות משלפניו אך יותר משלאחריו. פרק כ"ט מדבר על נחמה יותר משלפניו אך פחות משלאחריו. וכן הלאה, בין בנושאים כלליים ובין בנושאים פרטיים. 7פרק כ"ד ופרק נ"ב אני מכנה אותם הערכת מצב (ולכן הופיעו בסוף שני גושי נבואות) מכיוון ששניהם מתארים תיאורים יותר אובייקטיביים ומוגדרים, ופחות שיריים רגשיים וכוללניים. פרק כ"ד הוא הנבואה היחידה בספר ירמיה שמתאר את הטוב מול הרע בשווה, מבלי לתאר את הרע במידה רבה, וגם מבלי לתאר את דבריו על כולם יחד, אלא יש "הדוד אחד" קבוצת שארית ישראל שבגלות, "והדוד אחד" הקבוצה שבירושלים. על כל אחד יש נבואה ספיציפית המיוחדת לו, ולא נבואה כללית. בפרק נ"ב יש סיפור שלכאורה הופיע כבר בפרק ל"ט, אבל עיון בפרק ובחברו יגלה כמה הבדלים שנראה שכולם לכיוון אחד: פרק ל"ט עוסק בתיאור הרעה, כהתקיימות הנבואות, ולפיכך מתאר יותר את הקושי של ישראל, ואילו פרק נ"ב עוסק בתיאור עובדות היסטורי, ולפיכך מתאר יותר את פרטי המעשים, גם העובדות ה"יבשות". הדוגמאות הבולטות ביותר הן רשימת הדברים שנלקחו מהמקדש ורשימת הגולים. ונראה שיש פרטים נוספים. מלבד זאת, גם הסיפור שבסוף הפרק ששייך יותר לנבואות נחמה, אינו מופיע בחטיבת פרק ל"ט, מכיוון ששם זה לא הערכת מצב אלא רק תיאור התקיימות הנבואות. אבל פרק נ"ב בא לתת תיאור היסטורי. עד כאן. הקוראים מוזמנים לעיין בספרי ופירושי החוקרים - ולהשוות. (ספר ירמיה סבל הכי הרבה מביקורת המקרא.)
המשך יבוא.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-18/9/2017 08:38 |
|
| |
פירוש כללי לפרשת האזינו בפירוש להלן, אני מפרש בעיקר את הדברים הנצרכים להבנת מהלך הפרשה או קטעים ופסוקים בתוך הפרשה, כך שיהיה אפשר להבין באופן סביר "למה התכוון המשורר".לפרטים בפרשה התייחסתי בעיקר כאשר יש צורך בהם להבהיר דברים בנוגע לסדר הפרשה. אם יש למישהו שאלה, אשתדל לענות. יצויין שאין כאן התייחסות לשאלות עצכחיות שאינם נוגעות לסדר הפרשה.
http://he.chabad.org/parshah/torahreading_cdo/aid/578664/p/1 דברים פרק ל"ב 1. פתיחה
א. הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי:
ב. יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב:
אלו שני פסוקי פתיחה. מכאן והלאה מתחילה השירה עצמה. ניתן לראות בזה הקבלה לדברי הנביא ישעיה "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאום ה'... כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל. כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אליי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו" גם כאן, משה מקביל את דברי התורה לגשם המרוה את הארץ, ועל כן קורא לשמים ולארץ להאזין, דהיינו לספוג את דבריו, וכשהשמים יאזינו ויספגו את דבריו, יטיפו את דבריו כגשם וטל אל הארץ, שתספוג ותשמע גם היא את דבריו. 2. צדקת ה' ג. כִּי שֵׁם יְהוָה אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ: ראשית, פותח משה בהכרזה על כך שהוא עומד לקרוא בשם ה', ואומר לשומעים שבזמן שישמעו אותו קורא בשם ה' – יענו אף הם כנגדו דברי שבח וגודל לה'. ד. הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא: אלו דברי השבח של משה ו/או שומעי השירה, כאמור בפסוק הקודם 3. עם ישראל לא השיב להקב"ה כגמולו הטוב ה. שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל: פירוש הפסוק קשה. וכך נראה בעיני פירושו הנכון: "לא בניו"=בניו, בלשון סגי נהור, כפי שפירש הרמב"ן, "מומם" כלומר שם עצם של בעל מום, בלשון שירית (כמו "למעינו מים" וכל הדומים לו) ועל זאת אמר שבניו, שהם נוהגים כמי שאינם בניו, והם בעלי מום – אומרת השירה שהם "שיחת לו" – שיחתו דרכם לפני הקב"ה. ואע"פ שההתחלה והסוף בלשון יחיד, האמצע בלשון רבים והכוונה לעם ישראל שהם עם (בלשון יחיד) ו"בני ישראל" בלשון רבים, ומדרך השירה שלא לדקדק בדקדוק הלשון מיחיד לרבים ולהיפך ו. הֲלַיְהוָה תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ: 4. מה שעשה הקב"ה למען ישראל – שבחר בהם לעם סגולה ז. שני זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ: כלומר, אתם העם ששיחתם דרככם לקב"ה, שואלים במה טעיתם. והתשובה היא: הריני מלמדכם כאן מה עליכם לדעת, "זכור ימות עולם" וכו'. ח. בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: הפירוש המקובל, מספר העמים הוא 70 כמספר יוצאי ירך יעקוב 70 נפש שירדו למצרים ומהווים את הבסיס לעם ישראל. ט. כִּי חֵלֶק יְהוָֹה עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ: ומדוע המספר כה מדוייק בהקבלתו, מכיוון שעם ישראל הוא "חלק ה'", ומינה נמי הדבר ההפוך, שהואיל והמספר כה מדוייק הרי זה ראיה שאכן ישראל הם "חלק ה'" עם נבחר ורצוי לפני ה', ואם כן זוהי הטובה שהטיב ה' עם ישראל שאותה היה עליהם לזכור כאמור לעיל "זכור ימות עולם" 5. המשך סיפור טובת ה' לישראל – דאגתו לו במדבר י. יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ: כלומר בזמן שמצאו במדבר, ארץ ציה וצלמוות, במקום שומם כזה דאג לו ו"יסובבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו"
יא. כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ:
יב. יְהוָה בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר:
פסוק י"ב חשוב עבור המשך השירה: השירה מדגישה שה' לבדו נחה את עם ישראל בכל הדרך הזאת, ואין אל אחר שהצטרף לקב"ה בדאגה לישראל. לכן ברור שהיה על עם ישראל לשמור נאמנות לה' לבדו, ולא לעבוד לאף אל אחר, ולא כך נהג, כאמור בהמשך. 6. המשך סיפור טובת ה' לישראל – גודל הטובה שנתן לו במדבר ובארץ ישראל
יג. שלישי יַרְכִּבֵהוּ עַל (במותי) בָּמֳתֵי אָרֶץ וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר:
יד. חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים בְּנֵי בָשָׁן וְעַתּוּדִים עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר:
7. עם ישראל חוטא לה', ולא משיב לה' כגמולו – "וישמן ישורון ויבעט"
טו. וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ:
טז. יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ:
יז. יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם:
"אלוהים לא ידעום" – כלומר כאמור לעיל "ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר, ואם כן כל אל נכר הוא בגדר "אלוהים לא ידעום" כלומר אלוהים הזרים להם (לישראל) שאין להם קשר איתם כיוון שלא דאגו להם וזהו אומרו "לא שערום אבותיכם" יח. צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ: זה בהקבלה ל"אלוהים לא ידעום" – ל"אלוהים לא ידעום" הם כן עבדו, ואילו ל"צור ילדך" – אותו דווקא שכחו (תשי=תשכח, כלומר: שכחת, שכחתם) 8. כעס ה' על החטא יט. רביעי וַיַּרְא יְהוָה וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו: אולי הכוונה: מכעס שהכעיסוהו בניו ובנותיו. כ. וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם: "דור תהפוכות" ההופכים את דרכם ממה שהיה ראוי, וממה שהיה בתחילה (אבן עזרא). וזה כמובן מתאים להמשך: "בנים לא אמון בם". ותפש לשון זו על מנת להקביל זאת לתגובת ה': שאף ה' הופך את דרכו ממה שהיה בתחילה, ויקניאם ב"לא-עם", ואף זה עניין הפוך מהראוי שאין ראוי שמי שהוא "לא עם" ירגיזם, ואף על פי כן זה מה שעושה להם הקב"ה על כך שהם הפכו דרכם מהראוי. כא. הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם: כאמור 9. גודל כעסו של הקב"ה כב. כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים: תיאור מליצי של גודל כעסו של ה' ותיאור מליצי של "רושם חרון האף", וכמו שמבאר בביטויים שיריים אך לא מליצות – בפסוקים הבאים
כג. אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם:
כד. מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי וְשֶׁן בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר:
כה. מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה:
10. גזר דין פוטנציאלי וביטולו בפועל כאן, בשיא הדרמה, מתרחש המהפך, סערת שינוי גזר הדין הפוטנציאלי לאבד את עם ישראל, והתהפכות הגלגל בפועל שאומרת בעצם שעם ישראל יחזור להיות קרוב ורצוי לה', והגויים ייענשו על פגיעתם בישראל ובכבוד ה': כו. אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם: "אפאיהם" נראה שפירושו: "אשימם בפאת העולם" כלומר בפינת העולם, לאו דווקא "פינה" גיאוגרפית, אלא גם מבחינת מצב האומה. (וזה "גזר הדין הפוטנציאלי") כז. לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵינוּ רָמָה וְלֹא יְהוָה פָּעַל כָּל זֹאת: הסיבה הראשונה לביטול גזר הדין הפוטנציאלי הוא: התנגדות לתגובת האויב – אויבי ה' וצוררי ישראל, שאומרים "ידינו רמה" בכוחנו ועוצם ידינו ניצחנו את עם ישראל – ויאמרו ש"ולא ה' פעל כל זאת" – אין זה מצד גזירת ה' אלא בכוחם שלהם "כעס אויב" נראה בעיני ש"כעס" כאן פירושו יותר מעניין שפיטה ומחשבה - מחשבתו של מי שגאוותו מפריעה לו לראות את זכויות האחרים, כמנהג הכועס. וייתכן שלזה נתכוון גם הרס"ג בפירושו, (אם כי ברס"ג ניתן לפרש גם אחרת) כח. כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה: זה המשך דברי האויב, שאומר שלא ה' פעל כל זאת אלא מה גרם לניצחון האויב על ישראל? והם אומרים ש"ידינו רמה" חוזק אויבי ישראל גרם, וכן הם אומרים שדבר נוסף גרם והוא שלדעתם עם ישראל איננו "עם חכם ונבון" כי אם בעצם "גוי אובד עצות" "ואין בהם תבונה". 11. ביאור ופירוט טעות האויב כט. חמישי לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם: היה על הגויים להבין ש: ל. אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וַיהוָה הִסְגִּירָם: ודאי שאם הם מנצחים בכזאת קלות, אין כאן דבר רגיל ומלחמה שמסתיימת בניצחון טבעי, אלא ש"צורם" של ישראל – כלומר הקב"ה – "מכרם" ונתנם ביד האויב, ואם כן ודאי עליהם להאמין בו ולא לפגוע בישראל יותר מדי וגם לא לכפור בקב"ה ובדבריו. לא. כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים: "כי לא כצורנו צורם" פירש הרמב"ן שהאויב צריך לומר "לא כצורנו" של הגויים, "צורם" של ישראל, שהניצחון הלא הגיוני על ישראל צריך להביאם להבנה שצורם של ישראל מכרם בדרך לא-טבעית, ואם הוא יכול לעשות דברים כל כך לא רגילים – סימן שגדולתו יותר מאלוהי העמים, ואם כן עליהם לכבדו לקב"ה ולעמו כאמור. "ואויבינו פלילים" קשה לפרש עניינו, ונראה אחד מהשניים: א. או: "אויבינו שופטים אותנו לאמר: "כי מגפן סדום גפנם" וכו' (בפסוק הבא)" ופירושו: שכמו שאמר לעיל "פן יאמרו ידינו רמה" כך הם ממשיכים ואומרים "כי מגפן סדום גפנם", שכל טובת עם ישראל אינה אלא כטובת סדום שסופה לאבדון ב. או : "על אויבינו לשפוט במחשבתם ולומר: "כי מגפן סדום גפנם" וכו' (בפסוק הבא)" ופירושו: עליהם להבין, שכמו שהפיכת סדום שהיא נס, אינה אפשרית כי אם ע"י גזירת ה', כך נפילת עם ישראל אינה אפשרית כי אם ע"י גזירת ה', וממילא עליהם לכבד לקב"ה ולעמו, כאמור לעיל לב. כִּי מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ: ראה בפסוק הקודם לג. חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר: 12. התהפכות הגלגל מוכנת ועומדת לד. הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי חָתֻם בְּאוֹצְרֹתָי: נראה שפירושו: דבר זה האמור לקמן – דבר זה "הלוא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי", כלומר שמור עם הקב"ה לעשותו, ואם כן זהו דבר אמת ומוכן להתקיים, ורק צריך לצאת אל הפועל ואפשר לדורשו גם כן: ש"מגפן סדום" האמור לעיל על ישראל – הלוא הוא כמוס ושמור עם הקב"ה לשימו ביד הגויים, כמו שכתוב בירמיה, שתחילה הקב"ה משקה את כוס התרעלה לישראל, ואחר כך משקה לכוס התרעלה לכל האומות. לה. לִי נָקָם וְשִׁלֵּם לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ: "וחש עתידות למו" – יחיש וימהר לבוא עליהם הדבר שבאמת עתיד לבוא עליהם 13. החזרה בתשובה – הסיבה הנוספת לביטול גזר הדין הפוטנציאלי לו. כִּי יָדִין יְהוָה עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב: פסוק זה אפשר לפרשו: א. כהסבר הסיבה מדוע הגלגל מתהפך – כי ה' מרחם על עמו, וכי העם חוזר בתשובה, כמוש שממשיך לבאר בפסוקים הבאים. ב. ב. כהמשך לקטע 12 בחלוקה המחולקת כאן, והוא יותר תיאור זמן: מתי תקרה התהפכות הגלגל הזאת. לז. וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ: כלומר, כשיהיה לישראל "אזלת יד ואפס עצור ועזוב", אז יאמרו ישראל "אי אלוהימו" איפה האלוהים האחרים שלהם שעבדו אותם "צור חסיו בו" האלוהים האחרים שבהם בטחו עם ישראל בעבר - לח. אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָה: שאותם אלוהים אחרים הם הרי "אכלו" את קרבנותיהם של ישראל להם, ואם כן "יקומו ויעזרוכם יהי עליכם סתרה" – ראוי היה שאותם אלוהים אחרים, שקיבלו מישראל קרבנות – ראוי היה שאותם אלוהים אחרים יקומו ויעזרו לישראל. וידאגו להם למסתור מהצרות. אבל לא כן קורה, ואם כן חוזרת התמיהה "אי אלוהימו, צור חסיו בו?" ועל כן בא הקב"ה ואומר: לט. רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל: הקב"ה עשה והקב"ה יעשה, ו"ואין אלוהים עמדי", אין אף אלוהים אחרים שבאמת מתערב כאן. 14. הגאולה
מ. שישי כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם:
מא. אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם:
מב. אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב:
מג. הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ: (פ)
תוקן על ידי אליקים7241 ב- 18/09/2017 09:02:14
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/9/2017 09:43 |
|
| |
פרשת כי תצא
חלק הקהילה
א. סדרי הקהילה הפנימיים -
1. משפחה: כא,י - כא,כא.
2. קהילה: כא,כב - כב,ד.
3. בית: כב,ה - כב,יב.
ב. סדרים קהיליתיים - בחוץ וכלפי חוץ:
1. משפחה: כב,יג - כג,א.
2. קהילה: כג,ב - כג,ט.
3. בית: כג,י - כג,יט.
ג. מצוות מוסר - כג,כ - כה,טז.
(לפי הסדר מהחידוש הקטן לחידוש היותר גדול)
1. לא לקחת מה שלא מגיע לך (נשך)
ובדרך אגב - אין בזה היתר לאחר נדר.
וכן פועל האוכל אצל בעל הבית.
2. לא להכניס לרשותך מה שמותר מעיקר הדין - אם יש בו עירוב רשויות (ראו בפסוקים עניינו).
3. לא לקחת לצבא מי שנשא איה חדשה, אע"פ הוא אזרח מחוייב. (ולא רק שהוא
לא לקחת ריחיים ורכב - אע"פ שהוא מחוייב.
4. איני יודע.
5. וכן בנגע הצרעת - אע"פ שהנגע הוא בבשרך וברשותך - אזהרה לקוצץ בהרת.
5. אפילו לא להיכנס לקחת חפץ שמצד עצמו יש לך רשות להחזיקו אצלך.
ואפילו כבר הגיע לידך - אל תעכבו אצלך שיש בזה משום עושק.
6. וכן לא יומתו אבות על בנים או בנים על אבות - ופירש ספורנו במרד במלכות, אע"פ שיש בזה טעם סביר - למנוע מהם יכולת למרוד - מ"מ אסור לעשות זאת.
7. וכן לא תחבול בגד אלמנה - אע"פ שזה חפץ המותר מצד עצמו - ואסור אע"פ שאינך נכנס אל ביתו לעבוט עבוטו, וגם אינך מעכבו אצלך.
8. לא תטה משפט גר יתום - וכי מה החידוש? אלא ר"ל: "פתח פיך לאילם" - אע"פ שלכאורה הדין מחוייב להיות ללא "עזרה" של הדיין.
9. לוותר אפילו על מה ששלך לגמרי - שכחה ועוללות.
10. ואפילו היה הוא רשע - והיה אם בן הכות הרשע.
11. אפילו בנך שלך - פעמים שתצטרך לוותר - ולתת שיקום בנך על שם אחיך.
12. אפילו לא באה אלא להציל את אישה מיד מכהו.
(וסמך לזה עניין עמלק, שלא די שלא שמר על מצוות מוסריות אלו, אלא זינב בך כל הנחשלים אחריך וכו')
תוקן על ידי אליקים7241 ב- 03/09/2017 09:58:11
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/8/2017 23:40 |
|
| |
סדר פרשיות שופטים וכי תצא (יש לי גם על שאר ספר דברים, אבל שופטים וכי תצא יותר קשה, וגם שאלו על זה)
חלק ההנהגה
הנהגת העם כוללת ארבעה רשויות: א. שופטים. ב. מלך. ג. כהנים. ד. נביאים. וזה סדרן דווקא, כי:
הנביא מוסר את דבר ה', היינו ענייני הרוחניות המוחלטים.
הכהן, כפי שביארתי במקומות אחרים - תפקידו להוריד את השפע הרוחני אל העולם הגשמי.
המלך - מנהל את העולם הגשמי, ופשוט.
השופט - מחליט היאך לעצב את העולם הגשמי באופן שיבטא את הרוחניות, וירומם את הגשמיות אל הרוחניות ע"י מעשים מסודרים ומיושרים.
וחוזר חלילה
עי"ל, שהשופט פוסק בדינים פרטיים של בין אדם לחבירו,
והמלך בעניינים כלליים של בין אדם לחבירו,
הכהן בעניינים פרטיים של בין אדם למקום (מצוות ספיציפיות)
והנביא בעניינים כלליים של בין אדם למקום, בהשקפה והסתכלות כוללת על התורה והעולם.
ומכיוון שבין אדם למקום הוא כללי לעומת בין אדם לחבירו שהוא יותר "פרט", ממילא נמצא שהולך מהפרט אל הכלל.
אמנם, לענייני השופט והנביא נסמכו לכל אחד שלושה עניינים, כל אחד מענייני הנהגת חבירו - לעניין הנביא נסמכו עניינים מבין אדם לחבירו, ולעניין השופטים נסמכו עניינים מבין אדם למקום. ואלו הם:
א. איסור פגיעה -
1. בבין אדם למקום - לא לפגוע בקדושת המזבח והמקדש ע"י אשרה ומצבה (וכן כתוב "יען את מקדשי טמאת בכל שיקוצייך ובכל תועבותייך", ומכאן שעניין זה "פוגע" בקדושת המקדש)
2. בבין אדם לחבירו - זהירות מהריגת אדם אפי' בשוגג, ושלכן ההורג בשוגג גולה, ועם זאת זהירות משפיכת דם ההורג בשוגג, שהרי שוגג הוא.
ב. חובת כיבוד -
1. בבין אדם למקום - לא להקריב בעל מום. וכן כתוב "ואם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי אמר ה' צבקות לכם הכוהנים בוזי שמי... והבאתם גזול ואת הפיסח ואת החולה... הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך אמר ה' צבקות"
2. בבין אדם לחבירו - לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים.
ג. הקפדה על האמת בדינים אלו
1. "ודרשת היטב... על פי שניים עדים או שלושה עדים יומת המת לא יומת על פי עד אחד" (ומכאן יש סיבה להניח שפרשה זו של פרק י"ז פס' ב-ז, לא באו להחמיר אלא להקל שלא יומת בקלות אלא אחרי דרישה וחקירה, וזה מוסבר גם מההקבלה לעד זומם)
2. "על פי שני עדים או על פי שלושה עדים יקום דבר" + עד זומם.
לאחר כל דיני ההנהגה, נוספו דיני הנהגות המלחמה, עד סוף פרשת שופטים.
המשך יבוא
תוקן על ידי אליקים7241 ב- 30/08/2017 23:50:35
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2017 17:32 |
|
| |
ישעיהו
| ספר ישעיהו מורכב משלושה חטיבות גדולות, כאשר השנייה כפולה באורכה מהראשונה, והשלישית כפולה באורכה מהשנייה.
שלושת החטיבות עוסקות בלימוד יחס הנבואה אל שלושה נושאים מרכזיים, והם:
א. חטיבה ראשונה - מוסר.
ב. חטיבה שנייה - מצב מציאותה של היישוב בעולם - הטוב הוא אם רע, היצלח או ייכשל.
ג. חטיבה שלישית - התפלמסות הנביא עם דעות והשקפות ודיוק ונכונות סברות - בעיקר סביב ענייני יכולת הקב"ה, השגחתו, והגאולה שיביא לעמו.
להלן פירוט:
חטיבה ראשונה - מוסר
1. פרק א'-פרק ב', פס' ד: תוכחה מגולה על ענייני המוסר, פלוס נבואה על כך שבסופו של דבר המוסר יחזור למקומו הראוי, ומירושלים יצא משפט אמת וצדק לכל העולם כולו.
2. פרק ב', פס' ה' - פרק ד': חובת האדם לזכור את האלוקים, וממילא להיות במצב של ענווה.
3. פרק ה' - שילוב שני החלקים הקודמים - חובת המוסר הרי היא נגזרת מהחובה ללכת בדרך ה'.
4. פרק ו' - העם אינו שומע לתוכחות.
5. פרקים ז'-י': הקב"ה בוחן וצורף את העם בהרפתקאות שונות, עד שיחזרו בתשובה.
6. פרקים י"א-י"ב: הקב"ה מביא את הגאולה המתבקשת בעניינים אלו.
חטיבה שנייה - חטיבה שנייה - מציאות של היישוב בעולם - הטובה היא אם רעה, התצלח או תיכשל.
1. פרקים י"ג-כ"ג: נבואות לעמים שונים - כאן אין צורך לפרט, כי יש כותרת ברורה לכל עם. אם כי יש לציין, שישנם נבואות קטנות הנמצאות בסופי פרקים, שמתוך קצרותם צירפם מחלק הפרקים (כומר נוצרי, אגב) לפרק שלפניהם.
2. פרקים כ"ד-כ"ז: סיכום ותיאור של סוף דבר של התוכנית האלוקית ביחס לכל העמים.
3. פרקים כ"ח-כ"ט - תוכחה ספציפית לעם ישראל על ריחוק מדרכי החכמה.
4. פרקים כ"ט-ל': תוכחה ספיציפית לעם ישראל על הפרדת ענייני הגבורה מדרכי הא-ל, בעוד שהא-ל לבדו הוא נותן הגבורה באמת.
5. פרק ל"ב - תיאור הנכחת התגשמות הנבואות של הנביא.
פרק ל"ג איני ודע אם לשייכו לחטיבה שנייה בחלק 5, או לחטיבה שלישית בחלק 1.
חטיבה שלישית - התפלמסות הנביא עם דעות והשקפות ודיוק ונכונות סברות - בעיקר סביב ענייני יכולת הקב"ה, השגחתו, והגאולה שיביא לעמו.
1. פרקים ל"ד-ל"ה: תיאור גודל המהפכה של מעשה ה' בעולם.
ומכאן - דוגמא לכך בימי הנביא:
2. פרקים ל"ו-ל"ח: דוגמא למהפכה כעין זו המתוארת בחלק 1.
3. פרק ל"ט: מה שנתגאה חזקיהו, ועבור זה נענש, וכמו שאמרו חז"ל ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח וכו' (ועל כן גם נצרך לסמוך לו נבואות הנחמה)
ודוגמאות למהפכה/ות מעשה ה' - שלאו דווקא בימי הנביא:
4. פרקים מ'-מ"ד: יכולת הקב"ה כא-ל, מול האלילים למיניהם, מול נביאי שקר וקוסמים וכל כיו"ב.
5. פרק מ"ה - פרק מ"ט פס' י"ג: יכולת הקב"ה "כמלך", להעלות ולהוריד מלכים כרצונו.
6. פרק מ"ט פס' י"ד - פרק נ"ה פס' ה': הבטחת ה' שלא יעזוב את עמו.
7. פרק נ"ה פס' ו' - פרק נ"ט: הצמדת ענייני הגאולה לשכר ועונש על מעשי האדם.
8. פרקים ס'-ס"ב: גודל תהילת ימי הגאולה. והוכנסו הדברים במקום זה - כמו חטיבה ראשונה בחלק 5 ובחטיבה שלישית חלק 2, שהנביא מכניס סיפור על מנת להמחיש את רעיונותיו - וגם כאן מכניס את סיפור הגאולה על מנת להתפלמס ולומר - הנה הגאולה צריכה לבוא כשכר על שמירת התורה והמצוות, ולא "סתם", אבל העם לא הקשיב, ועל כך אומר הקב"ה: "נדרשתי ללא שאלו, נמצאתי ללא בקשוני".(-פרק ס"ה - מתוך חלק 9 שמייד אחרי החלק הנוכחי)
9. פרק ס"ג-ס"ו - הקב"ה גואל את העם גם ללא זכות במעשיהם. |
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2017 17:31 |
|
| |
תוקן על ידי אליקים7241 ב- 26/07/2017 17:33:07
|
|
|
|
| נשלח ב-19/5/2015 14:18 |
|
| |
אריאל,
בחז"ל רואים חילוק בין בועל לנבעל, ומשכך, ודאי שיש משמעות להבדל ביניהם, והבדל זה בודאי מתבטא קודם כל בכך שהוא "בועל" וחברו "נבעל", ומכאן חלוקתי.
ובמחילה, לא הבנתי האם יש לך השגה גם על שאר ביאורי לפרשת העריות
|
|
|
|
| נשלח ב-17/5/2015 17:26 |
|
| |
יפה מאד.
המקום היחיד שבו יש חספוס בדבריך הוא פרשת עריות, (משכב זכר הוא לא בעיה של הנבעל?)
|
|
|
|
| נשלח ב-17/5/2015 16:27 |
|
| |
פרשת קדושים – המשך (מופיע גם בקישור הקודם)
פרק כ':
ניתן לזהות בפרק שלושה עניינים:
א. פס' א-ט: מולך, אוב וידעוני, ומקלה אב ואם.
ב. פס' י-כא: עונשים לאיסורי עריות.
ג. פס' כב-כז: בידול.
הסבר מפורט:
א. המשותף לשלושת האיסורים - מולך, אוב וידעוני, ומקלה אב ואם - שבכולם אדם מנסה לכפות בן משפחה לצורך עניינו הפרטי. במולך האב כופה את בנו, מקלל אב ואם רוצה לכפותם אל רצונותיו, ומעלה באוב - מנסה לכפות את המתים להודיע לו נסתרות. וגם זה כפיה וצער למת כמ"ש שמואל לשאול "למה הרגזתני להעלות אותי". (אוב וידעוני זה לאו דווקא לבן משפחה, אבל מסתמא מצוי יותר במשפחה ועכ"פ בקרובים).
בכללות ניתן לומר שיש פה בעיקר איסור מאב לבנו ומבן לאביו, כאשר אוב וידעוני מתייחס אל המתים כפרט מהאיסור הכולל.
ב. העונשים לאיסורי עריות אינם מוזכרים בסדר שבפרשת אחרי מות, ואבאר פה מהו הסדר, ומדוע שינה אותו ממה שהיה שם.
הנה יש פה ארבעה קטעים שונים, שניתן להבחין שכל אחד מהם סודר בסדר פנימי מהקרוב אל הרחוק, כאשר ישנו שינוי יחיד מהסידור של הקרוב והרחוק בפרשת אחרי מות. (ויש עוד דבר שיכול להתפרש כשינוי ממשי, ויכול להתפרש כשינוי סגנון בעלמא. ראה הערה):
א. פס' י: שאינו מתחשב לא ב(מעמד ה)בועל ולא בנבעלת.
ב. פס' יא-יג: מתחשב ב(מעמד ה)נבעלת ולא בבועל.
ג. פס' יד-טז: מתחשב ב(מעמד ה)בועל ולא נבעלת.
ד. פס' יז-כא: מתחשב ב(מעמד ה)בועל ובנבעלת (אבל אחרי הכל זה אסור - ונענש.)
זה מסודר לפי "לא זו אף זו", שאפילו מי ש"התחשב" במעמד הבועל והנבעלת, קיימים הסייגים שהוזכרו. ואמנם בפרשת אחרי מות, שם הוזכרו האיסורים, זה הוזכר לפי החפצא של האיסור (המילה "חפצא" כמובן אין כוונתי לאישה אלא למציאות הרוחנית של האיסור), כי שם הפרשה עסקה באיסור עצמו, אבל פה התורה עוסקת באדם החוטא, ולכן מסדרת את הדברים לפי מחשבת האדם (אמנם לכל כלל יש יוצא מן הכלל, ואיסור משכב בהמה הוכנס בקטע השלישי, אבל כמובן שמבחינות מסויימות הוא רחוק במחשבת האדם עוד יותר ממה שהוזכר לפניו.). והוקדם המתחשב בנבעלת למתחשב בבועל, שהרי האדם מטבעו צריך לחשוב קודם על עצמו.
הסבר מפורט לסידור העונשים לאיסורי עריות:
א. פס י': הבא על אשת איש, אינו מתחשב במעמדה - שהיא נשואה, וגם איננו מתחשב במעמדו, מצד שהוא מבלבל סדרי המשפחה, הן מצדה והן מצדו.
ב. פס' יא-יב: הבא על אשת אביו ועל אשת בנו, איננו מבלבל את סדריה שלה (כלומר מצד שהיא נשואה אז כן, אבל לא מצד היותה אשת אביו ואשת בנו), שהרי היא קרובה אליו רק מצד שהיא קשורה לאביו או לבנו, אבל לא בקשר ישיר. אמנם מצד שהיא מיוחסת לאביו וקרויה על שמו של אביו, הוא זה שהיה צריך להבחין בפגם שהוא עושה.
פס' יג: במשכב הזכר, הנבעל אמנם איננו עושה דבר, אבל הבועל עושה מעשה שלא יעשה, שהרי הוא בועל מי שאין שייך בו בעילה (כלומר אין שייך בו בעילה פסיבית).
ג. פס' יד: הבא על אשה ואמה, הוא פוגע בסדריה של האשה, אבל לא בסדריו שלו, שהרי אם האשה איננה קרובתו אלא דרך האשה עצמה.
פס' טו-טז: משכב בהמת נקבה שונה ממשכב אדם זכר, שהרי הוא בועל בעל חי הראוי להיבעל (כלומר בבעילה פסיבית), אבל בעל החי נבעל ע"י מי שאינו ראוי להיבעל על ידו, וא"כ יש כאן פגיעה בסדרי הנבעלת. (ומשכב בהמת זכר ע"י אשה מבני אדם - הוזכר רק אגב זה, שהרי כל הפרשה בלשון זכר נאמרה.)
ד. פס' יז: קרבת אחות היא לכאורה יותר קרבת "חברות" משאר העריות, ועל כן הוא כביכול התחשב בין במעמדו ובין במעמדה, אבל זה נאסר.
פס' יח: כאן זה כבר קרבת אשתו עצמה שמותרת לו בכל זמן טהרה, ועכ"פ אסור.
פס' יט-כא: אחות אם, אחות אב, אשת אחי אביו ואשת אחיו, שוב אלו קרובות שלכאורה אין להם עניין "מעמדי" כלפיו, ולא לא כלפיהן, ובכל זאת כולן נאסרו.
הערה: השינוי היחיד בסדר הפנימי שהזכרתיו לעיל, הינו בכך שאיסור נידה קודם לארבעת האיסורים שלאחריו, אינני יודע מפני מה, וגם שאחות אם הוזכרה קודם לאחות אב, אבל פה שתיהן נכתבו בפסוק אחד, ולא בשני פסוקים כבפרשת אחרי מות, ואם כן זה פחות משמעותי.
ג. בקטע השלישי הוזכרו שלושה בידולים, בחוקים, במאכלים ובמקורות ידע:
פס' כב-כד: בחוקים,
פס' כה-כו: במאכלים,
פס' כז: במקורות ידע.
והדברים פשוטים ואינם צריכים לביאור נוסף.
ד. ברצוני להוסיף רעיון כולל לשלושת הקטעים שבפרשה. כי הנה המתבונן בפרשיות הקדושה כפי שחילקתים באשכול 'ספר ויקרא', ימצא שפרק י"ח ופרק י"ט עניינם אחד, ואם כן מדוע בפרק כ' הוזכרו עונשים רק (או: בעיקר) לאיסורים שבפרק י"ח, וכמעט שלא נמצאה התייחסות למה שהוזכר בפרק כ', ואם נמצאה התייחסות כזאת הרי שהיא נראית כאגבית.
לכן נראה לי לומר, שבעצם פרק י"ט מורכב כעיקרון משני עניינים, בין אדם למקום ובין אדם לחבירו. (וכפי שביארתי לעיל. והרוצה יוכל לומר שפרק י"ח עוסק בבין אדם למשפחתו).
ופרק כ' מחולק גם כן לשלושה קטעים, כאשר הראשון הוא בין אדם לחבירו, והאחרון הוא בין אדם למקום. והאמצעי הוא כמובן, בין אדם למשפחתו. ולא פירט את כל העונשים שבאיסורי בין אדם למקום ובין אדם לחבירו, משום שאלו המוזכרים בפרשה אינם חמורים כ"כ, ועל כן השאירם בגדר כל האיסורים שנענשים עליהם. (גם הפירוט הגדול יארך מאוד). ורק כתב בדברים קצרים על כל אחד משני נושאים אלו, כדי לא להעלימם לגמרי מפרשת העונשים. .
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/5/2015 16:26 |
|
| |
קישור - פרשת קדושים בפרשת קדושים ישנם שני חלקים:
האחד הוא "פרק שני" בהלכות הקדושה (פרק יט בספר, למניינו של הכומר), כאשר ה"פרק הראשון" הוא פרשת איסורי עריות שבפרשה הקודמת (פרק יח בספר למניינו של הכומר).
החלק השני (פרק כ) הוא עונשים לעוברים על דיני הקדושה, ומתייחסים כמעט ורק לעוברים על דיני עריות. (למרות שכמובן יש עונשים גם לכל שאר האיסורים).
את פרק יט נראה בעיני לחלק כדלהלן. (כתבתי את דברי לפי סדר הניתוח של הפרשה, ע"מ להבין. בסוף דברי הצבתי רשימת פיסקאות מסודרת):
א. שני הפסוקים הראשונים הם הקדמה, המוכרחת כדי ליכנס בדברים. והפסוק האחרון הוא סיום או מעין משפט מסכם.
ב. הפרשה סגורה משני צדדיה בפיסקאות פתיחה וחתימה המקבילות זו לזו:
פס' ג-ד, ופס' ל-לב. בשני הפיסקאות האלה מופיעים אותם מצוות בדיוק: שבת, איסור ע"ז, וכיבוד המבוגרים.
ג. ולכל אחת משתי פיסקאות אלה הוצמדה פיסקה נוספת, בפס' ה-ח, ובפס' לג-לו: לפיסקת הפתיחה הוצמדה פיסקה בעניין קרבן שלמים, ולפיסקת החתימה הוצמדה פיסקה בעניין החובה שלא לעשות אפליות - לא באופן אישי (כגון לגרים), ולא במדות ובמשקלות.
אמנם אינני יודע מה משותף לשני פיסקאות אלו שהוצמדו לכאורה במקביל.
ד. הפסוקים הרבים שבאמצע, מכילים שמונה פסקאות:
ארבעה בענייני בין אדם לחבירו, ועוד ארבעה בענייני בין אדם למקום.
ה. בבין אדם לחבירו ארבעה פיסקאות, של מצוות עשה ולאו לסירוגין, כדלהלן:
ט-י: חובת נתינה לעניים.
יא-יג: איסור לקיחה משאר אדם.
יד-טו: חובת עשיית משפט צדק לנזקק לכך.
טז-יח: איסור עוות משפט לשאר אדם.
ו. בבין אדם למקום, אני מונה פה ארבעה פיסקאות, ואעיר הערותי להלן. ואלו הן הפיסקאות:
יט: איסור כלאים.
כ-כב: עניין שפחה חרופה.
כג-כה: סדרי ערלה, נטע רבעי, ובשנה החמישית והלאה.
כו-כט: הרחקה מע"ז.
ז. הערות לארבעת הפיסקאות העוסקות בבין אדם למקום:
עניין שפחה חרופה חז"ל פירשו שהוא באשה שחציה שפחה וחציה בת חורין. ועל כן הוא דומה לעניין כלאים שבפסקה שלפניו.
ניתן לומר, אם כי אינני בטוח בזה, שגם פיסקאות אלו מחולקות לסירוגין - כך:
שני הפיסקאות הראשונות עניינם הרחקה מכלאים, אלא שהראשונה בהרחקה מכלאים גשמיים והשניה בהרחקה מכלאים רוחניים.
שני הפיסקאות הבאות עניינם הרחקה מסדרי חיים משובשים, כאשר הראשונה עוסקת בהרחקה גשמית (מערלה), והשנייה בהרחקה רוחנית (מעבודה זרה).
ח. לסיכום, אערוך רשימה של חלקי הפרשה:
א-ב: הקדמה.
ג-ד: פתיחה.
ה-ח: שלמים.
ט-י: חובת נתינה לעניים.
יא-יג: איסור לקיחה משאר אדם.
יד-טו: חובת עשיית משפט צדק לנזקק לכך.
טז-יח: איסור עוות משפט לשאר אדם.
יט: איסור כלאים.
כ-כב: עניין שפחה חרופה.
כג-כה: סדרי ערלה, נטע רבעי, ובשנה החמישית והלאה.
כו-כט: הרחקה מע"ז.
ל-לב: חתימה.
לג-לו: איסור אפליה.
לז: סיום
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/5/2015 16:25 |
|
| |
קישור - פרשת אחרי מות. כפי שכתבתי באשכול 'ספר ויקרא', פרשת עבודת יוה"כ ופרשת שחוטי חוץ הם נספחים לכל ענייני המקדש הקדשים והטהרות, כאשר פרשת עבודת יו"כ עוסקת בזהירות מהתקרבות יתירה אל המקדש "דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת על פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות כי בענן אראה על הכפורת, בזאת יבוא אהרון אל הקודש...", ופרשת שחוטי חוץ עוסקת בהיפך - בזהירות מהתרחקות יתירה, עד כדי שחיטה בחוץ.
בפרשת שחוטי חוץ חמישה חלקים:
א. פס' א-ז. חולין שחוטי חוץ,
ב. פס' ח-ט. קדשים שחוטי חוץ,
ג. פס' י-יב. דם הנאכל "מחוץ" לאכילת מזבח,
ד. פס' יג-יד. כיסוי הדם לבל יהיה ניכר "בחוץ",
ה. פס' טו-טז. והחלק החמישי לא הייתי יודע לפרש מיקומו ע"פ הפשט, אבל חז"ל אמרו שהכוונה לנבלת עוף טהור המטמאה רק באכילתה, וא"כ ניתן לומר שמדובר באכילת עוף טהור "מחוץ" לכללי שחיטתו.
בפרשת עריות ניתן לראות כמה חלקים, מהקרוב אל הרחוק:
א. פס' ז-ח. אם- (כל קירבת הורות)
ב. פס' ט-י. בת-
ג. פס' יא-יד. אחות-
ד. פס' טו-טז. אשת- (=קירבת איש)
ה. פס' יז-יח. קרבת אישה
שני החלקים הבאים עוסקים לא באיסור על שבירת מסגרת משפחתית - אלא באיסור שבירת מסגרת חברתית, וזה ע"פ אותו סדר מהקרוב אל הרחוק - כי המשפחה קרובה יותר, וגם בשני החלקים האלו בענייני המסרת החברתית - זה מהקרוב - הרגיל - אל הרחוק - החריג:
ו. איסורים "רגילים" - איסור נידה, איסור "אשת עמיתך", ואיסור העברת הבנים למולך*.
ז. איסורים על "חריגים" - איסור משכב זכר ואיסור משכב בהמה.
*על העברת הבנים למולך - ראה עוד בפרשה הבאה.
יש להעיר, שחלק מחלוקות הסדר שציינתי בפרשת העריות אינם נמצאות בתיחום מוגדר, והדברים פתוחים לדיון.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/5/2015 16:24 |
|
| |
קישור - ספר ויקרא ספר ויקרא נחלק לשנים:
"ספר" מקדש וקדשיו,
ו"ספר" קדושת ישראל.
הראשון נחלק לששה:
א. פרשת ויקרא - דיני הקרבנות - לכל בני ישראל (ככתוב בא' ב')
ב. פרשת צו עד "זאת התורה" - דיני הקרבנות לכהנים. (ככתוב בו' ב')
ג. פרקים ח' ט' י' - שבעת ימי המילואים והיום השמיני.
ד. מ"זאת החיה" עד "להבדיל" - כשרות המאכלות ודיני טהרות שלהם.
ה. פרשיות תזריע מצורע - דיני טהרות שבאדם.
ו. פרשת בזאת יבוא אהרון אל הקודש ופרשת שחוטי חוץ - נספחים. פתח בעיקר דיני קרבנות - שזה לכלל ישראל - והמשיך בדיני קרבנות לכהנים. ואחר שסיים דיני קרבנות אז אפשר לגשת לשבעת ימי המילואים להכשרה סופית של הכהנים.
וככתוב בספר דברים - אין חובה לשחוט כל בהמה בירושלים ולהקפיד בה על דיני קרבנות, אבל כן יש דינים של כשרות ודיני טהרות בשאר הבהמות - וזו הפרשה הבאה, המשלימה את דיני היתר איסור והיתר בבהמות.
ולאחר שסיים בדיני מקדש ו"קדשיו" ממש - עבר לדבר בדיני טהרות שבאדם, שגם לזה יש שייכות אל המקדש או אל מחנה כהונה לויה וישראל בכלל. ונראה שפרשת יולדת הופרדה מהפרשיות שבסוף פרשת מצורע - אולי משום שאין זה נאה לחבר את לידת החיים עם הדברים ששם.
לסיום דיני מקדש וקדשיו - הביא את פרשת בזאת יבא ופרשת שחוטי חוץ - למעשה שניהם עוסקים במידה הנכונה של התקרבות אל הקודש, ואם כן זה גם השלמה לדיני טהרות, ונוגע לכלל הדברים שלפניו.
השני נחלק לשמונה:
א. פרקים י"ח י"ט כ' - דינים שבקדושה - לכלל ישראל.
ב. פרשת אמור עד כ"ב י"ז - דינים שבקדושה - לכהנים.
ג. כ"ב י"ח עד סוף הפרק - דינים שבקדושה - בהבאת הקרבנות.
ד. פרק כ"ג - דיני קדושת מועדי ישראל.
ה. פרק כ"ד - נספח - קדושות "מועדי" המנורה והשולחן, וקדושת שם אלוקים וקדושת צלם אלוקים.
ו. פרשת בהר - קדושה בדיני שמיטה ויובל, ובתוכם דיני קרקעות ועבדים.
ז. פרשת בחוקותי - עד סוף פרק כ"ו - שכר ועונש על הדינים שנאמרו למעלה.
ח. פרק כ"ז - נספח - קדשי בדק הבית.
גם כאן פותח בכלל ישראל ומשם עובר לכהנים, ואחר כך קדושה בדיני קרבנות שנוגע לשניהם יחד, השלב הבא הוא המועדים, פתח במועדים השנתיים, ועבר לשמיטות, (ופרק כ"ד כאמור הוא נספח, קדושת שם אלוקים וקדושת צלם אלוקים מהווה גם הקדמה לדיני עבדים - לעניין כבוד העבד). לבסוף הוזכר עניין השכר ועונש. וקדשי בדק הבית הופיעו בסוף, אולי מכיוון שהם מחברים בין קדושת ישראל לבין המקדש וקדשיו
תוקן על ידי אליקים7241 ב- 17/05/2015 16:24:21
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/5/2015 16:23 |
|
| |
אמנם לאחרונה אני כבר לא עוקב, אבל הואיל וראיתי מרננים אחר סדרו הפנימי של ספר ויקרא, אציין לדברים שכתבתי פה לפני זמן רב (אני אני הוא), ושנותנים חומר למחשבה למי שתהה אודות הנושא הזה. אתן קישורים, וגם אעתיק את הדברים עצמם. ורק שלוש הערות: א. מיקום פרשיות המנורה ולחם הפנים הינם שאלה שלא עניתי עליה, אבל יש לזכור שהמנורה מופיעה גם בנשא וגם בתצווה, כך שהשאלה היא על המנורה ולא על פרשת אחרי מות. צריך להבין מדוע היא נקשרת לעניינים שונים. ב. כמו שהראיתי (להלן), הפרק האחרון בויקרא הינו נספח, מכיוון שקדשי בדק הבית הם מחד מקדושת ישראל, ומאידך מקדושת מקדש וקדשיו. לכן מובן מדוע יש כפילות של חתימת ספר ויקרא – הפעם הראשונה חותמת את עיקר הספר, והשניה חותמת גם את הנספחים. ג. אם יש שאלות נוספות אתם מוזמנים לשאול, הדברים נכתבו לפני זמן רב, ולא מתוך התייחסות בדברים שעלו בפורום לאחרונה, אם עלו, וגם לא שמתי דגש על הסברה והרחבה עבור מי שאיננו בקי בחומר. לכן הדברים כתובים בקיצור לפעמים עד כדי שהם נראה כרמיזה. אבל מי שמכיר את השאלות, ובדרך כלל השאלות הם כלליות – הרי שמקבל תשובות ברורות. אין צורך להכיר את השאלות כדי להבין את הדברים שכתבתי.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/11/2014 15:20 |
|
| |
סדר הבתים בקינת אסוף אסיפם הוא בעיקרון כרונולוגי כמו בקינות הקודמות: 1. 1. בצורת. (שאולי היא משל) 2. 2. "על מה אנחנו יושבים – האספו ונבוא אל ערי המבצר ונדמה שם". 3. 3. "מדן נשמע נחרת סוסיו" – והוא בבית אחד עם "ויאכלו ארץ ומלואה", כי כאמור קינה זו היא בעלת אופי של לאחר גזר דין ולכן הכל מצומד. (זו מלבד שכמו בקינת פרק ד' וברמז גם בקינת פרק ו', בתחילת יציאת האויב (וכאן ביציאתו מדן לעבר ירושלים) – מזכירים את תכליתו). אבל שני הבתים הקודמים, כל אחד הוא צרה לעצמה. 4. 4. "הנה קול שועת בת עמי מארץ מרחקים הה' אין בציון אם מלכה אין בה". ובפזמון עונה "מדוע הכעיסוני בפסיליהם", ומ"מ – 5. 5. ממשיך בדרך דבריהם* ואומר ואומר "על שבר בת עמי השברתי" שכאמור לשון "שבר" היא מעניין שבר גדול, וכדלקמן פרק י"ט, וכל כך למה, משום ש"הצרי אין בגלעד" וגו' "כי מדוע לא עלתה ארוכת בת עמי" ובבית זה מתחיל לדבר על הצורך לומר קינות – "מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה", ובבתים הבאים מאריך בזה – 6. 6. ואומר "על ההרים אשא בכי ונהי" (פיסקת "הנני מאכילם את העם הזה לענה" שייכת לפזמון, כדלעיל) – 7. 7. ואם כן צריך לקרוא למקוננות וכדלעיל, 8. 8. והבית האחרון למנהיגים או למוקדי הכח. *ואם קודם ציפה לגאולה ניסית של "זכו", ונענו "מדוע הכעיסוני בפסיליהם", הרי שעתה מבקש לפחות גאולה של "לא זכו" ואף שלא תבוא בגילוי אלוקי של ה' שוכן בציון ומולך בה, עכ"פ יהיה כצרי מגלעד וכרופא – בדרך הטבעית. וסדר הפזמונים כך הוא: 1. 1. הבצורת באה מאת ה' לכן ה' מבאר "ואתן להם יעברום" (ע"פ רש"י) וכאמור זה כלאחר גזר דין. – 2. 2. אבל "האספו אל ערי המבצר" הוא מצד ישראל לכן הם מבארים שאכן "כי ה' אלוקינו הדימנו וגו' כי חטאנו לה'" – 3. 3. בבית השלישי אין פזמון לעצמו אולי משום ש"הנני משלח בכם נחשים צפעונים" הוא תיאור כה קשה וכואב שהסתפק בחתימה "ונשכו אתכם נאום ה'" 4. 4. ובבית הרביעי החתימה מבוארת שהיא תשובת השאלה, 5. 5. בית חמישי כיוון שאמר על שבר בת עמי השברתי, שאיננו יכול לסבול הצרות (עד שמרובם "נשבר"), ענה כנגדו "מי יתנני במדבר" שאף אני אינני יכול לסבול החטאים, ואף אמר "מדוע לא עלתה ארוכת בת עמי" וכנגד זה אומר "כי איך אעשה מפני בת עמי". 6. 6. וכשפתח לקונן את הקינה שתבוא בעתיד לו, הרי הקינה מעלה הרהורים על העבר וכיצד באה הצרה, ואז אומר שאכן החכמים והנביאים לא יכלו לומר כיצד זה קרה, אבל ה' אמר כי זה בא "על עזבם את תורתי" ומבאר זאת בפיסקת הנני מאכילם, כדלעיל. 7. 7. וכיוון שסיים את הקינה שתבוא בעתיד לו, ממשיך את הפזמון הקודם, שכיוון שהצרה באה "על עזבם את תורתי" ובקינת שבאה בעתיד לו שאמרה בבית השישי והשביעי, באר את גודל הצרה, שהמות בא בארמנותינו של עושר ובחורים שהם בעלי גבורה נכרתו מרחובות ונפלה נבלת "האדם" כלומר מי שיש בו (לכאורה) מותר האדם מן הבהמה דהיינו חכמה (ואמנם מבאר שמותר זה אין הוא כי הכל הבל ואל יתהלל חכם בחכמתו), ואף החכמה לא עמדה להם לדעת על מה אבדה הארץ כדלעיל בפזמון הקודם, וכעת החכמה היא "התבוננו וקראו למקוננות ותבואנה ואל החכמות שלחו ותבואנה", אם כן אל יתהלל וגו' כי אם בזאת יתהלל וגו'. והאריך בעניין זה. 8. פזמון הבית האחרון מבואר, שמדבר למנהיגים ולכן אומר "כי נבערו הרועים". ונשאר לבאר שלושת פזמוני המעבר, ויש לומר שהזכיר פזמוני מעבר כאלו רק בקינה זו (ולא בפרק ד' ובפרק ו') כיוון שקינה זו היא כלאחר גזר דין, והזכירם רק על תיאור הצרה, ולא על תיאור הצער שבעקבותיה, שהרי אין לתאר צער של צער. והבצורת ו"האספו ונבוא אל ערי המבצר" הוא צרה אחת לכן אמר בשניהם פזמון מעבר אחד. ובבית של "מדן נשמע נחרת סוסיו" מופיעה הצרה השניה, ואומר בו פזמון מעבר נוסף. ובבית של "הנה קול שועת בת עמי" ייתכן שהוסיף בו פזמון מכיוון שהוא תיאור ראשון של הצער, או מכיוון שהוא תיאור של צערו של כלל העם, או מכיוון שהוא תיאור הצער על "הה' אין בציון" ואם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר, לכן רק פה הזכיר פזמון זה. ויתכן ש"עבר קציר" כלל אינו פזמון מעבר, אלא פתיחה לדברי הנביא בפסוק הבא, והעד שאין בו תיאור תקווה. (אמנם לפ"ז יקשה על דבריי לקמן). ובבית האחרון שנראה שהעיקר תיאור הצרה ולא תיאור הצער, אולי לא הזכיר פזמון מעבר, כיוון שכבר אמר בתוך דבריו "אוי לי על שברי וגו' ואני אמרתי אך זה חלי ואשאנו". אבל ייתכן שפסוק "אהלי שודד" הוא פזמון מעבר, אם כי אין בו תיאור תקווה ואז יקשה על זה מהאפשרות שהצעתי לעיל. גם אז לא יהיה מדוייק לקרוא לזה "פזמון מעבר". אלא אולי "פזמון משני" או "פזמון נוסף".
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/11/2014 15:20 |
|
| |
"שמעו את הדבר" פס' א'-ב' מזהיר בתחילה "אל דרך הגויים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגויים מהמה", ואחר כך מדבר בפירוט על האליליות שבאלילים ואל-ידו (מל' יש לאל ידי לעשות) של אלוקי האמת הקב"ה. ודיבר בארבע שלבים, (שלמעשה מקבילים לארבעת חלקי המציאות על פי הפילוסופים הקדמונים) חומר וצורה ופועל ותכלית, וכפי שאבאר. ומסודר כך שכל שלב מתחיל באליליות של האלילים, ומסיים באל-ידו של הקב"ה. א. פס' ג'-ז' מדבר על החומר, שהפסל עשוי עץ, כסף וזהב, והכנת החומר שלו תלויה במסמרות ובמקבות, והתוצאה הסופית היא "תומר" אך "מקשה" – "ולא ידברו", שהרי מקשה איננו חי ולכן איננו יכול לדבר, ואף נשוא ינשוא כי לא יצעדו – שוב כי אין בהם "חומר" חי. ושני דברים אלו אינם נוגעים לשלב הפועל כי אם לשלב החומר, כיוון שהם פעלים הנצרכים לצורך עצמו, ולקמן בענייני הפועל מדבר בפעולות למען אחרים. וכנגד האמור אומר "מאין כמוך", "גדול אתה" כלומר אתה עצמך (כביכול "חומר"), וזה כנגד האלילים שהם עצמם עשויים כדלעיל. ונראה לי שהזכיר כאן יראה כי עיקר היראה היא יראה מעצם הדבר (עצם="חומר"), כמו בביטוי "יראת הרוממות". ב. פס' ח'-י' מדבר בצורה, והצורה היא השכל, לכן אמר "יבערו ויכסלו", שהרי צורתו היא כולה חיצונית "כסף מרוקע מתרשיש יובא וגו' תכלת וארגמן לבושם", ותמיד נצרך שצורתו תיעשה ע"י מישהו אחר "מעשה חכמים כולם". אבל אצל הקב"ה להפך, "וה' אלוקים אמת" – ואמת מתייחס לדבר בעל משמעות אף בפנימיותו, וזה ודאי שהרי "הוא אלוקים חיים" כלומר יש לו חיים בפנימיותו, רוח חיים, "ומלך עולם" – ואנו רואים את הנהגתו ו"מקצפו תרעש הארץ", "ולא יכילו גוים זעמו", שבפסלים בני האדם נותנים להם את הצורה, וכאן להפך – הקב"ה מעצב את האנושות ב"קצפו" וב"זעמו". ג. פס' י"א-י"ג מדבר בפועל ואמר שהאלילים "די שמיא וארקא לא עבדו" אבל הקב"ה "עושה ארץ בכוחו מכין תבל בחכמתו ובתבונתו נטה שמים" וגו'. ד. פס' י"ד-ט"ז מדבר בתכלית וגם הוא עניין שכלי לכן אמר "נבער כל אדם מדעת הוביש כל צורף מפסל" (וכאן בתכלית מדבר על השכל של הפסל לצורך האדם, שזוהי התכלית, מה שאין כן לעיל ב"צורה" דיבר על שכל הפסל כשלעצמו) וזה כי "הבל המה מעשה תעתועים" – שמתעתעים – מלש' תועה בדרך – תעתע=תעה תעה, שמתעתעים בדרך, ודרך היא לתכלית אבל הם תכלית דרכם היא "בעת פקודתם יאבדו" ולא יישאר כלום ממה שהיה נדמה כמוביל לתכלית. אבל אצל הקב"ה – "לא כאלה חלק יעקב", שאלוקיו "יוצר הכל הוא" כלומר הוא יצר את כל הדרכים המובילים לתכליתיות, ואת יעקב בחר ועזרהו שישׂרה עם אלוקים ועם אנשים ויוכל, ולכן נקרא ישראל, ולכן שינה הלשון בתוך הפסוק ואמר "וישראל שבט נחלתו" שנחלה הוא דבר תמידי (שחוזר ביובל), ותכליתו תתקיים. ואמנם לא הזכיר כאן כיצד הקב"ה ישמר את תכליתו ואת עם ישראל שבט נחלתו, וזה מאותו טעם שירמיהו לא הזכיר בתפילתו כינוי "הגבור" כידוע בחז"ל. 8. פס' י"ז-כ"א הוא הבית האחרון של קינת אסוף אסיפם, והוא אינו ממשיך את הקינה באופן כרונולוגי, אלא פונה למנהיגים ומוקדי הכח שבעם, ולכן אומר "אספי מארץ כנעתך" (לשני הפירושים ברש"י שהרי לפי שניהם מדובר למי שיש לו במה להתגאות). וכן ל' "קולע" - שהוא בכח, כי לכל כח צריך כח נגדי. ואין אומרים "והצרותי" אלא למי שרואה עצמו במרחב. והם בטחו לאמר "אך זה חלי ואשאנו". אבל באמת "אוי לי על שברי", ושבר הוא ביטוי לרעה גדולה, כדלקמן פרק י"ט. ולפי שמדבר במנהיגים (ובמוקדי הכח) אומר "בני יצאוני" וגו' ומבאר בפזמון "כי נבערוהרועים" וכן "וכל מרעיתם נפוצה".
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/11/2014 15:19 |
|
| |
(המשך למה שנכתב לעיל בספר ירמיהו) אסוף אסיפם היא הקינה השלישית (עד "על כן לא השכילו וכל מרעיתם נפוצה") היא נושאת אופי של לאחר גזר דין (ומתמקד יותר בצער, שלאחר גזר דין), ושיטת ה"פזמונים" שלה יותר מורכבת. לפעמים הפזמונים קצרים מאוד, לפעמים נלווים להם נושאים שלמים (גם הבתים משתנים בארכם). חלק מהפזמונים נכתבו בדרך של ניגוד מסויים לאמור לפניהם, אולי בגלל שכל ענין התוכחה השלישית כאמור היא על הבוטחים בהיכל ה' שכביכול יגן עליהם, אבל הניבא מבהיר להם שלא כך הדבר, ואדרבה ("...ואמרתם נצלנו למען עשות את כל התועבות האלה. המערת פריצים היה הבית הזה אשר נקרא שמי עליו בעיניכם..."). בדרך כלל הפזמונים מתארים את הסיבה לעונש, אך יש שלושה פסוקים (קוה לשלום, מבליגיתי, עבר קציר) המשמשים פזמוני מעבר מבית לבית, ומתארים את חוסר התקווה, שנלמד מהבית הקודם, ומלמדת אותנו על ההכרח שבמעבר לבית הבא. והזכיר בקינה זו פעמים רבות את התמיהה קוה לשלום ואין טוב, הה' אין בציון אם מלכה אין בה, ואני אמרתי אך זה חלי ואשאנו, ועוד, משום שכל עניין הקינה שייך לנושא של הבוטחים בחכמת השקר והאומרים "היכל ה'", אך ללא הטבת מעשיהם, כאמור בפרק ז'. 1. פס' י"ג אולי רומז לבצרות, ואולי כמשל לפחד ותמהון=ריקנות הלבב הבאה מהפחד תחילת הפורענות. ייתכן שכמו בקינת פרק ד', שבבית הראשון מתארים כבר את סוף הדברים, ויתכן שכמו בבית השני שם, שהוא שלב שאחרי יציאת האויב ממקומו. הפזמון – סוף הפסוק: "ואתן להם יעברום". (ע"פ רש"י). 2. פס' י"ד מתאר את האסיפה לערי המבצר. הפזמון – סוף הפסוק: "כי ה' אלוקינו הדמנו וישקנו מי ראש כי חטאנו לה'". פס' ט"ו – פזמון מעבר: "קוה לשלום ואין טוב". 3. כיוון שכבר התחילה הבצורת וכבר נאספו לערי המבצר, מתאר את הגעת האויב הבא – מרחוק – פס' ט"ז – "מדן נשמע". וכופל התיאור במשל בפס' י"ז, (שאולי הוא גם פזמון, כי כל הבתים מדברים בשם העם, ורק הפזמונים מעבירים את המיקוד להקב"ה, ובפס' י"ז הדובר הוא הקב"ה). פס' י"ח פזמון מעבר: "מבליגיתי". 4. פס' י"ט "הנה קול שועת בת עמי", רוב הפרשנים פירשוהו ע"ש העתיד, והרד"ק פירשו על פחד ההווה ו"מארץ מרחקים" נסוב על האויב, המלבי"ם פירשו על גלות אפרים, והדעת מקרא על גלות יהויכין. כך או כך, זהו שלב שבא לאחר "מדן נשמע". אמנם לרוב המפרשים קצת קשה, כי "כי נצתו" לכאורה שייך כבר משעה שיצאו, וזה קודם ל"מארץ מרחקים", אבל אין זה קשה כי כיוון שיצאו מלווה אותם במחשבתו עד לארץ מרחקים, ושוב חוזר לראות מה נעשה בארץ. נחזור לעניין, בפס' י"ט שואלים ה' אין בציון, והתשובה (פזמון) מדוע הכעיסוני, כלומר על דרך ובעת רעתם יאמרו קומה והושיענו. ומוסיף הנביא פזמון מעבר בפס' כ' "עבר קציר". (פס' כ"א-כ"ב-כ"ג) 5. ואומר אמנם הקב"ה ענה מדוע הכעיסוני, אבל אין בזה רפואה, ועל כן על שבר בת עמי השברתי (פס' כ"א), (ובא להמשיך את הפסוק "הה' אין בציון", אלא שפזמון המעבר בפס' כ' הפסיק את הרצף) והאם עכ"פ לא תמצא הרפואה "הצרי אין בגלעד". (פס' כ"ב) וכיוון שבסופו של דבר לא עלתה ארוכת בת עמי, לכן אומר בפס' כ"ג מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה. (פס' כ"א-כ"ג – כולם בית אחד, ופס' כ"ד הוא פזמון, ובפסוקים הבאים אחריו מאריך בעניין הפזמון, וכדלהלן) וכיוון שאמר "מי יתן" אומר הקב"ה "מי יתנני" (כן כתב מהר"י קרא וכן משמע באברבאנל), וזהו פזמון המתארך לנושא שלם מחולק לשלוש: פס' א'-ב'. וידרכו את לשונם קשתם שקר, פס' ג'-ה' ואיש ברעהו יהתלו, פס' ו'-ח' בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו, וזה נצמד להנני צורפם כיוון שזה מתגלה בצירוף – שבפיו שלום אבל בקרבו ישים ארבו. 6. פס' ט'-י' אומר שנצתו השמים והארץ (לשון ציה=שממה – רש"י), פס' י' – פזמון לפי הכלל שאמרנו בבית 3. ומתארך הפזמון בפס' י"א-י"ג, ואומר מי האיש החכם וכו' כנגד חכמי השקר המוזכרים בתוכחה הצמודה (איכה תאמרו חכמים אנחנו), ונביאי השקר – כעין מה שנאמר – ואם עמדו בסודי וישמיעו דברי את עמי וישיבום מדרכם הרע ומרוע מעלליהם. והתשובה מפי ה' על עזבם את תורתי. וכיוון שהם עזבו את תורת ה' אשר נתן לפניהם והלכו אחרי שרירות ליבם כאשר יחפוצו, ולא על דרך החכמה (וזה שוב כנגד חכמי השקר, שאם היו חכמי אמת לא היו הולכים בשרירות לב), לכן אמר בהמשך התארכות הפזמון בפס' י"ד-ט"ו שיאכילם לענה תחת התורה ויפיצם ללכתבגוים תחת הליכתם אחרי שרירות ליבם. 7. בהמשך (פס' ט"ז-י"ח) הנבואה קוראת לעם לשלוח למקוננות שיבואו לקונן. וזאת על מנת ש"ותרדנה עינינו דמעה" וזאת משום ש "קול נהי נשמע מציון איך שודדנו", לפיכך צריך מקוננות וחכמות שישמיעו את הדבר בלשונם עד שתרדנה עינינו דמעה, ולכן ב"קול נהי נשמע מציון" הדברים כתובים באופן פשוט, כי עד כאן הם דברי הנביא הקורא לעם, אבל בפסקה הבאה, שהם דברי המקוננות, והם קינתן, מדבר בלשון מליצית. וכעת (פס' י"ט-כ"א) שכבר שלחו לקרוא למקוננות, ועתה המקוננות מצויות לפניו, פונה אליהן עצמן: "כי שמענה נשים דבר ה'" ומלמד אותן את דבר ה' שיקוננו אותו. וכיוון שהזכיר בקינה את גודל הפורענות, אומר בפזמון (פס' כ"ב-כ"ג) שזה מוכיח כי "אל יתהלל וגו' כי אם בזאת יתהלל וגו'. והוסיף בזה מעניין הנושא בפס' כ"ד-כ"ה, שהרי אוחז בנושא של חכמי השקר והסומכים על "היכל ה'" ללא הטבת דרכיהם, לכן אמר "ופקדתי על כל מול בערלה", שאומרים שהם מולים אבל הם ערלים, וכן ישראל הם ערלי לב. (והזכיר האומות כסדר מדרום לצפון) וכיוון שהזכיר בפזמון "השכל וידוע אותי" האריך בעניין בפרק י' "שמעו את הדבר".
|
|
|
|
|
|
