ניסיתי לחפש... תראה מה מצאתי על הדרך... חחח (קבלה וכו'...  )
דווקא מעניין..
ש הרבה דמיון בין שמחת יום הכיפורים לשמחת חתן וכלה, כמו במשנה המפורסמת[י]: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין… ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות, בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך… וכן הוא אומר "צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ"[יא] – "ביום חתֻנתו", זו מתן תורה. "וביום שמחת לבו", זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו, אמן. לא רק ט"ו באב הוא יום של שידוכים. גם יום הכיפורים! ומדוע? מפני שהוא יום החתונה בין ישראל לקב"ה, כמו שדורשת המשנה "יום חתֻנתו, זו מתן תורה", והכוונה ללוחות השניים שניתנו לישראל ביום הכיפורים[יב]! בולט גם הדמיון בין בגדי הלבן שלובשות בנות ירושלים לבגדי הלבן שלובש הכהן הגדול בעבודות הפנימיות ביום הכיפורים. כך גם נהוג שהכלה לובשת שמלה לבנה בחתונה, ורבים נוהגים שגם החתן לובש 'קיטל' לבן (כאשר ההשוואה היא לשני הכיוונים: כמו שיום הכיפורים הוא כחתונה, כך יום החתונה הוא כיום כיפורים – ביום זה נמחלים עוונותיהם של החתן והכלה. מכאן גם המנהג שהחתן והכלה צמים ערב החתונה, ואומרים בתפילתם וידוי[יג]). בכלל, כל יום הכיפורים צבוע בלבן, כסמל הטהרה והכפרה: כך היתה תלויה בבית המקדש "לשון של זהורית" (פיסת צמר בצבע אדום) שהיתה הופכת ללבן לאחר שנשלמה הכפרה (בשעיר המשתלח), לקיים מה שנאמר "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ"[יד] (ובדומה לזה אנו נוהגים ללבוש בגדי לבן ביום הכיפורים[טו]). די בזה כדי לראות עד כמה ביום הכיפורים אנו מתייחסים אל ה' כאל 'דודנו' – אף על פי שבודאי נותר היחס לה' כמלך, בהמשך לראש השנה (כמו שממשיכים לומר "המלך הקדוש"), אבל על-גבי זה מופיעה קומה חדשה שבה אנו מתחתנים עם המלך. היחס לה' כאל אבא מתבטא בכבוד (ובלימוד התורה), היחס אליו כמלך מתבטא בקבלת-עול וציות (בקיום מצוות), ואילו היחס של רעיה ודוד הוא יחס של קירבה, אינטימיות, הכרה וידיעה, יחוד וזיווג, מתוך רגישות ועדינות. היחס הזה מתבטא במיוחד בעבודות המקדש. אם קיום המצוות בדרך-כלל עיקרו בעשיה עצמה, הרי בעבודות המקדש מודגש שהן באות לחבר בינינו לה'; הקרבן מקרב, ובכל קרבן יש כוונה הכרחית שהוא יהיה "לריח ניחוח", "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"[טז]. בכלל, השראת השכינה בישראל – על ידי המקדש ועבודתו – היא כחיבור חתן וכלה, כאשר מקום החיבור הפנימי ביותר הוא בקדש הקדשים (המכונה על שם כך "חדר המטות"[יז]!). בדרך כלל, החיבור הזה הוא חשאי וסודי, אך ביום הכיפורים נכנס הכהן הגדול, בשם כל ישראל, וחווה את היחוד הזה. וכאן הגענו למושג המיוחד של הכפרה, כשמו של יום הכפורים – כאשר השרש כפר משמעותו הסרה, נקוי וקינוח[יח]. הפגם העיקרי ביחסי איש ואשה הוא חוסר רגישות. לא מספיק שתכיר בקיומי ותודה בו מרחוק (כמו בכיבוד אב); אני גם לא מחפש שתהיה צייתן וכנוע (כעבד למלך); אלא שפשוט תבין אותי. הבן והאב, העבד והמלך, עד כמה שיהיו ביניהם יחסים טובים, סוף סוף כל אחד לבדו. אבל "לא טוב היות האדם לבדו"[יט] – הוא מחפש בן-זוג שאיתו יהיה אחד, "והיו לבשר אחד"[כ]. כאשר בני הזוג רגישים וקשובים זה לזה, הם חשים שכל הזמן צריך לנקות ולטהר את המרווח שביניהם מכל מיני סיגים שונים שהצטברו, להסיר פירורי-אבק של חוסר תשומת-לב מספיקה. תמיד צריך לכפר, אבל רק ביום הכיפורים ניתן להגיע לכפרה עמוקה וכוללת, כזו שמנקה את כל הפגמים, גם הדקים והנסתרים ביותר. לא תמיד אפשר לעסוק בכפרה כל-כך פנימית. קל לקרצף את הלכלוכים במטבח ובסלון, אבל קשה מאד לדבר, מלב אל לב, על הדברים הכי פנימיים שמעיבים על הזוגיות. אבל כאשר יש גילוי של אהבה רבה, כאשר מתחדש יום החתונה, ניתן להגיע לפני ולפנים, אל קדש הקדשים, ולכפר ממש על הכל. זו עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים – "וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ [קדש הקדשים] וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר"[כא] – כפרה שמתחילה בפנים ומתפשטת החוצה, כפרה שמאפשרת את השראת השכינה על כל ישראל, וגם לחדש את האהבה בין האיש והאשה בכל בית יהודי.
 |
|
|
