| נשלח ב-6/10/2014 16:55 |
|
| |
האם ייתכן לקיים את התורה בלא אמונה בשכר ועונש כפשוטו
כידוע, לא מעט מהמנסים להתאים את רעיונות הדת לשכל הישר ולהגיון, מתייחסים לשכר ועונש ולעולם הבא בשלל התייחסויות שהמכנה המשותף שביניהם, אם נתרגם את כל האמירות המעורפלות לעברית מדוברת, הוא, כי מדובר באלגוריה מסוג כלשהו ולא במציאות ממשית כמצטייר בדרך כלל כתוצאה מהחינוך הדתי הרגיל. השאלה היא האם אכן ניתן ברצינות לנתק את החינוך הדתי ואת קיום המצוות הדתיות מהצפייה לשכר ועונש ולגמול בעולם הבא. האם יש בכלל אפשרות לחנך ולגדל דור על ברכי הדת בסינון כל התופינים והחלומות על שכר ועונש בזה ו/או בבא? האם אכן אנשים מסוגלים להתמסר, באופן מלא ודקדקני, ללא "החלקות" לחיי תורה ומצוות על כל הכרוך, ללא התקווה לשכר וגמול? או שמא זה אכן בלתי אפשרי וכל ההתייחסות לרעיון הגמול כאלגוריה נועדה רק כדי לחמוק מהדיון הפחות נעים אודותיו. השאלה כמובן אינה מופנית כלל כלפי מי שמניח שכר ועונש כפשוטו.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/10/2014 21:38 |
|
| |
מפני טרדות המועד לא התפניתי לעיין ולהשיב, כך שהצטברו כמה וכמה תגובות. אשתדל להגיב על כולן, אם כי ללא התייחסות נקודתית. ראשית, הבהרה. כפי שנכתב בהודעת הפתיחה, איני נכנס כלל לשאלה האם יש שכר ועונש בזה או בבא או בשניהם. כיוון שעסקו בזה, אומר רק בקיצור, כי לדעת המקרא, הנביאים והכתובים, ללא סירוס ועיקור פשט המקראות, יש שכר ועונש בזה ולדעת חז"ל, כנ"ל ללא סירוס ועיקור, בזה ובבא. כל עסק "שלא לשמה", הוא המצאה מאוחרת. ראה: על ידי מי ומתי נוצר רעיון עבודת ה' לשמה. http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=2964102&forum_id=1364 אחד המגיבים הביא את סיפורי ה"פירשו", בגין העדר שכר ועונש. ראוי לציין כי חז"ל התעמתו בעיקר עם המסקנה שאין, יותר מאשר עם עצם טענת אי הכי לא בעינא. השאלה הופנתה למי שסבור שאין שכר ועונש, האם ייתכן לקיים חיי מצוות דווקנים תחת הנחה זו. אוסיף ואשאל, בעקבות חלק מהתגובות, האם בהינתן הנחה, כי אי אפשר להקפיד על מצוות ללא המצאת שכר ועונש דמיוניים, אם לקטנים, אם גם לגדולים, השופט כל הארץ יעשה משפט שכדי לקיימו או על כל פנים לחנך אליו, יש צורך בסיפורי בדים ודמיונות שוא? הערת אגב. אם התורה הבטיחה הבטחות בהתייחס לאנשי הדור ההוא, מדוע לא נרחיב זאת על הכול ונסדר את החיים כראות עיני דורנו? ראוי לאשכול נפרד.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-12/10/2014 08:21 |
|
| |
| אריאל73 כתב: |  | ההגדרה החביבה עלי היא שככל שהתקרבת לה' בימי חייך כך אתה קרוב אליו אחר מותך.
|
| משחק מילים משעשע ועובדה טריוויאלית שככל שהתקרבת לה' בימי חייך כך אתה קרוב אליו אחר מותך, אלא א"כ משמעותה של 'קרבה' זו לא בעובדה הפסודו - אונטולוגית של קרבה, אלא בהרגשה הסובייקטיבית שלך, ועדיין אם הנך דוגל בחיים שלאחר המות אין כאן שכר.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/10/2014 21:26 |
|
| |
אם להבין את מצוות התורה ככלי לזיכוך מוסרי בדרך ל"פגיעה", עבור השכליים השכר והעונש הם השינויים באישיות ובנפש הבהמית שיסייעו או ימנעו מהמתבונן להשיג את האלוהות. אבל כמ"ש מקסמן עבור התינוקות נצרך תיאור צבעוני של "צדיקים ועטרותיהם בראשם" או מלאכים לחומי רשף עם שוטי אש וכף קלע אימתנית.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/10/2014 22:51 |
|
| |
אנונימי, אני אישית מאמין בשכר ועונש בודאות כיון שאלו דברי התנ"ך בהמוני מקומות. אתה מתכוין לשכר ועונש אחרי המוות, ובכן, גם זה נראה מהתנ"ך שנכון. אמנם לא הקדישו לזה משקל משמעותי. מהי ההגדרה של זה? ההגדרה החביבה עלי היא שככל שהתקרבת לה' בימי חייך כך אתה קרוב אליו אחר מותך. דברים כאלו כמובן אינם ניתנים למכירה. אבל גם בהגדרות מעט יותר גסות אינני יודע עד כמה ניתן לראות בזה חפץ בעל שווי ממוני.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/10/2014 12:51 |
|
| |
נדמה, ייתכן, שאתה מערבב שני דברים יחד למרות שכוונת שאלתך ברורה.
אי אפשר כלל לנתק את החינוך הדתי מציפית המשפט והגמול, מאמונה בעולם הבא וכדומה באלו. סיבת הדבר הוא בטבע האדם. רוב בני האדם זקוקים לדברים האלו, שהוא צורך נפשי חריף אצלם. יתר על כן, אתה רואה בדור האחרון התחזקות רבה מאד של הצורך בכל מיני מתווכים, רבנים קדושים, מספקי ברכות שיש להשתחוות אליהם ולנשק ידיהם, מקובלים, צדיקים, קמעות, קברי עצמות קדושות, עליה לרגל, אדמה קדושה. כל המכיר את הווית ימי הביינים הנוצריים אינו יכול להימנע מן ההתאמה לאותו ערב רב של תקופת החושך ההיא, המון פתי, נבער, הזקוק נואשות להישלט בידי 'כלי קודש' נבערים גם הם.
אבל יש, היו גם בימי הבינים, מעט אנשים המסוגלים לאמונה מסוג אחר, הן בחוויה שלה, הן בהשגה האינטלקטואלית של אמונתם. רעיון של משפט וצדק אלהי נתפסים כאידאה מכוונת. כל פרט מצווה להתנהג באופן מוסרי מתוך הכרה בחובה המוסרית, ללא כל שיקול חיצוני, וללא כל הקשר שכר ועונש. בהתנהגות כזו הוא מקיים חלק מסדר מוסרי כללי. כאשר האחרים ינהגו באותו האופן, יתממש הסדר הזה ויחול על האנושות כולה. המעשה לא יהיה בבחינת בית דין חיצוני, אלא מעשה קואופרטיבי של בעלי התבונה עצמם החולקים כולם תבונה אלהית ויוצרים עולם מוסרי.
עודד
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/10/2014 23:53 |
|
| |
| אריאל73 כתב: |  | אין קשר לספר תורה שנאסר בשל קדושתו כיון שהוא מכיל את דבר ה'. העוה"ב אינו דבר ה'. אמנם המכירה לא אמורה לחול כיון שאין זה דבר פיזי ומשול למכירת האהבה/שנאה שלי למישהו. |
| לפי התפיסה המסורתית של שכר ועונש אין לדבריך מובן, שכר ועונש אינם רגשות, ולפי תגובתיך לא היה נראה שאתה דוגל בתפיסת עולם הבא של בעלי השלמות הדתית.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/10/2014 23:49 |
|
| |
אין קשר לספר תורה שנאסר בשל קדושתו כיון שהוא מכיל את דבר ה'. העוה"ב אינו דבר ה'. אמנם המכירה לא אמורה לחול כיון שאין זה דבר פיזי ומשול למכירת האהבה/שנאה שלי למישהו.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/10/2014 21:02 |
|
| |
הגמרא אומרת גדולה עבירה לשמה, ממצווה שלא לשמה. אותו גדול עשה כמה עבירות לשמה. א. הוא מכר דבר שלא בא לעולם. ב הוא מכר דבר דמיוני. כדברי מקס ג. מי הבטיח לו שיהיה לו עולם הבא חיובי. אולי הוא יורש גהנום? ד. הוא עבר על אל תונו.ו את עמיתך. כי מכר דבר שממש לא שלו,
|
|
|
|
| נשלח ב-7/10/2014 19:36 |
|
| |
| אליקים7241 כתב: |  | | חוץ מזה מי אמר שמכירה כזו תקפה |
|
בוודאי שלא הרי אין מציאות כזו. אז אייך הוא יכול למכור דבר שלא קיים בכלל ?
|
|
|
|
| נשלח ב-7/10/2014 18:53 |
|
| |
חוץ מזה מי אמר שמכירה כזו תקפה - בארץ וכ"ש בשמים? סתם אני זורק מצד דבר שלא בא לעולם? או שזה נחשב בא לעולם?
|
|
|
|
| נשלח ב-7/10/2014 18:37 |
|
| |
ירוחם
ואתה חושב שכשהוא מכר את העולם הבא - הוא עשה את זה לשמה? ובכלל, האם מותר למכור דבר כזה? למיטב זכרוני אפילו ספר תורה אסור למכור
|
|
|
|
| נשלח ב-7/10/2014 15:02 |
|
| |
ואני שמעתי כי אחד הגדולים מכר את העולם הבא שלו, בכדי שיוכל לעבוד את ה' בלי מחשבה לקבל שכר.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/10/2014 13:53 |
|
| |
| לאמר כתב: |  | מעניין לציין ששני המקרים המובאים בחז"ל של עזיבת הדת - אלישע בן אבויה ותלמידי תלמידיו של אנטיגנוס איש סוכו, התרחשו על רקע הבנתם שאין שכר למצוות.
|
|
בשניהם מדובר על חוסר עמקות.
נכון היא לגמרי שהאדם מבין משהו לעומק הוא יותר מזלזל באמצעים. לשם הדוגמא: אני למשל מודע ששפה\כתיבה היא אמצעי להעביר תוכן לזולת ולכן אני מזלזל בחוקי הכתיבה הרי העיקר זה להעביר את התוכן ולא עצם החוקים. ולכן אני לא הולך להקדיש זמן ללמוד לכתוב ואז אני נענש שאני לא יודע לכתוב וגם נענש שלא מבינים אותי.
אבל אם הייתי תמים ולוקח את חוקי הכתיבה ברצינות כאילו הם מצוות לעצמם ולא אמצעי. אז לא הייתי מזלזל בהם והייתי יודע לכתוב.
אותו דבר בכל תחום, שאני יודע מה המטרה של המצווה לעומק, אז אני יודע שמותר לזלזל במצווה עצמה שהיא רק אמצעי ואז עבירה גוררת עבירה ולא השגתי את המטרה. אבל התמים שלוקח את המצווה עצמה ברצינות כלומר המצווה עצמה היא המטרה. אז הוא מרוויח. אז אייך אפשר לעשות מצוות בתמימות למען המצווה עצמה ? או תרגול ילדות (מצוות אנשים מלמודה) או פחד מעונש או פחד סביבתי חברתי וכדומה. מכאן נבין למה גס רוח הוא מסוכן, כי אין לו פחד חברה וסביבה. כלומר לא הגס רוח עצמה היא הבעיה רק התוצאה שהוא לא מתרגל את עצמו בכלום מה שאין כן רוב בני אדם מתגרלים את עצמם להיות נורמטיבים מעצם שהם לא גסי רוח. והנה אנו יודעים עכשיו שגס רוח לעצמו הוא לא הבעיה והנה בקלות נקל בעניין ובמהרה נהפוך להיות ח"ו גסי רוח.
לסיכום: האדם חייב להכיר בעובדה שהוא מפלסטי (המוח והגנים) כך שכל דבר מחייב תרגול (הרגל נעשה טבע). בכדי לרצות לתרגל (שעצם התרגול היא רק אמצעי) הוא צריך מדרבן, או שכנוע שכלי העמוק (שזה אדם נעלה ביותר) או סביבה וחברה ונורמה, או שוטר ועונש או חנפנות לאלוהים או פחד מהאלוהים, או דווקא מתנות כמו שנותנים לילדים ולפרופסורים (= פרס נבל)
|
|
|
|
| נשלח ב-7/10/2014 13:51 |
|
| |
ייתכן כתב: "האם אכן אנשים מסוגלים להתמסר, באופן מלא ודקדקני, ללא "החלקות" לחיי תורה ומצוות על כל הכרוך, ללא התקווה לשכר וגמול?" ראשית, זה עלול להביא ל"החלקות"ללא ספק. ושנית, השאלה היא מה הם "החלקות"? אדם יכול להיות "דתי" לחלוטין, קרי לחבוש כיפה ולדקדק בדקדוקי מצוות, וכפי שכתבו גושניק ומיימוני - מאידך: השאלה היא האם אכן הם אינם עושים "החלקות" בניתוב מהלכם בקיום התורה: בעיקרי האמונה - שאחד מהם שכר ועונש, ועוד עיקרי אמונה שבדר"כ אנשים רציונליים כאלה שמוותרים בעיקר אחד, מוותרים גם על עיקרים אחרים. וכן לוותר על צמצות בסיסיות הנגזרות מעיקרי אמונה, כמו ביטול תורה, תפילה בכוונה, ביטוי מעשי לאמנה בתוך החיים, בנית החיים על בסיס גשמי ולא על בסיס רוחני (ואינני מתכוון לשכלי, אלא לכזה שהרוח שהרוח מנהיגה את החומר, קרי:הפיכת הרע לטוב. גם "כל מעשיך יהיו לשם שמים" יכול להתפרש אצלם כ: אם לא תאכל, לא תוכל ללמוד. בעוד שעל פי התורה הכוונה היא, כפי שכתב הרמח"ל - שהאכילה עצמה הופכת לקדושה, בבחינת כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. אפשר להתווכח אם זו אכן "הכוונה של התורה", אבל אפשר להתווכח גם אם זו לא הכוונה של התורה, ואינני בטוח כלל שיש עדיפות לדעה "הרציונלית" כביכול בעניין זה), וכל כיו"ב.
וכבר כתב היעב"ץ שראה בעיניו שאלו המקיימים את התורה מתוך התפלספות - פחות מסרו נפשם על קידוש ה', מאשר אלו שהאמינו בתמימות.
בנוסף יש לשאול: האם אכן המאמינים בשכר ועונש "כפשוטו" אכן מאמינים בכך "כפשוטו". הרי הם בהכרח יכניסו איזה מושג כמו "חיוב השתדלות" וכדומה כדי להסביר את עצמם. כך שייתכן שהם יודעים, לפחות בתת-מודע - שבעצם אין תנור גיהנום, אלא שזו צורת הביטוי שלהם שבה הם יודעים להסביר את עניין השכר ועונש, ומי שיותר חכם - יש לו צורות ביטוי אחרות. כמובן שורות אלו לא נכתבו עבור חברי פורום עצכח הנכבדים שהגיעו לאכסדרה והם רואים את כל הדרכים לפניהם, והשכלתם הפכה לשכל הפועל, והם "יודעים" שאין תנור של גיהנום, והם גם "יודעים" שפשוטי העם הם סכלים ש"באמת" חושבים על תנורי גיהנום. אז להם "מותר" לזלזל בהמון העם ללא חשש, ואל להם להקשיב לדבריי (ולשים לב שבעצם אם הם יעמיקו קצת בהבנת "פשוטי העם" הם ייראו שאין כ"כ מחלוקת ביניהם).
גושניק כתב: "יש לחלק את דבריך לשניים: ילדים ואנשים. האם ניתן לחנך ילדים לקיום מצוות בלי אמונה בשכר ועונש? ודאי שלא. בטח שלא בימינו ובטח שלא בחברה כמו שלנו." הגר"א כותב שצריך לחנך את הילד ללמוד לשמה וככל שהוא קטן כך זה ייקלט אצלו יותר, ואע"פ שגם הוא מציע לתת להם מתנות, מ"מ חשוב שהם ידעו שלא זה העיקר.
מיימוני כתב"אני גם מכיר אחד מחברי הפורום ממכתביו בהם כתב לי שהוא חי בלי שום ציפיה לעולם הבא ועושה את המצוות למען האמת." יש לשאול: א. האם ה"למען האמת" שלו איננו סוג של עולם הבא, וכפי שכתבו לפניי. ב. האם העולם הבא לדעתו איננו ה"למען האמת" שלו. קרי: האמת היא הנותנת את החיים ואת הטוב, והשקר את המוות ואת הרע. "ובחרת בחיים" - "למען תחיה אתה וזרעך". כלומר, ייתכן שהוא פשוט לא פירק למרכיבים את ה"למען האמת", אבל בעצם ללא אמונתו בשכר הנובע מכך - כבר מזמן היה מפסיק לקיים את האמת. ועיין לעיל
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-7/10/2014 13:21 |
|
| |
כתבתי למעלה: "נשים וקטנים",
אני מבקש סליחה מהנשים. (זאת היתה פליטת מקלדת בלתי מכוונת, בעקבות שיגרת לשון הרמב"ם מגירסא דינקותא)
תודה לירוחם שהאיר את עיני.
(מה שניסיתי לטעון זה שלכל אחד מאיתנו יש שעה 'ילדותית', שדוחקת את השכל הצידה)
|
|
|
|
|