"חג שמח" - צמד מילים שחוקות בסל מטבעות הלשון.
מי שמח? למה שמח? במה, ואיך לשמוח?
מה האושר הפתאומי דווקא היום?
אולי זה עניין של מסורת להתבטא כך בחגים, ואולי זו מסורת לא להתייחס ברצינות למילים היוצאות מפינו... אולם בתורה ישנו ציווי מפורש לשמוח בימים אלו:
"ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים.. ושמחת בחגך והיית אך שמח!" [ויקרא כ"ג - דברים ט"ז]
צווי מוזר מאד. ניתן לצוות על שמחה???
התורה ערה לשאלה זו. לכן היא מציעה גם אמצעים טכניים המועילים להצתת השמחה בלבבות, כגון: הפקודה השניה לאחר הציווי על השמחה, היא, לארוז את כל חפציהם. את המיטה, את השולחן, את קעריות המזון ומה שבתוכם, ולצאת במשך ימי השמחה הללו אל - הסוכה.
הסוכה כפי שהיא מוגדרת בהלכה, אינה שם נרדף לדירת חלומות שצפויה להוביל אל ה'אושר'.
ע"פ ההלכה השטח המינימלי של "הדירה המשמחת" הוא פחות ממטר מרובע, הקירות צריכות לעמוד בתו תקן מינימלי שלא יתפרקו מעצמם ושיוכלו לעמוד ברוח מצויה. אין הנחיות ביחס לסוג הטיח והריצוף, הסיוד וחיבורי החשמל. ובכל זאת ישנם הוראות מחייבות וחד משמעיות ביחס לגג: אין גג, זולת ענפי עצים אבל בשום פנים ואופן גג מקורה.
דומה, שחכמי התלמוד אשר קבעו את הקריטוריונים, עשו הכל כדי להפיג את השמחה...
העוקב אחר מבנה הסוכה, יגלה שמידות המינימום שלה , הן בעצם מידות המקסימום, הן מספיקות במידה מקסימלית ליצור את מה שמבקשת הסוכה ליישם ולהבליט. הכינוי המקביל בלקסיקון החז"לי לסוכה, הוא: "דירת עראי". הסוכה מציעה לכל אזרח יהודי, הזדמנות מעניינת: בילוי שבועי בפנסיון המשקף נאמנה את כל הישגיו החומריים של האדם בעולמו.
האזרח היוצא אל הסוכה מביתו שברובע יוקרה, והדלפון הבא אליה מבקתת עוני (שוויוניות!), לשניהם מצפה תענוג זהה: שינה עריבה מתחת לעלים הנדפים ברוח. שניהם יביטו על אותם שמים רחוקים וירח חיוור. לשניהם אותו מרבד נוצץ של כוכבים מקיר לקיר. לשניהם ההזדמנות לחוש ברמ"ח אבריהם, כמה ארעיים ובני-חלוף הם אשליות חייהם, ממש כקורת הגג שעל ראשם בשבוע זה.
תחושת הארעיות, היא המופת לראיה נכונה על העולם. מה קטנים הם המאבקים, השאיפות והאכזבות, ההישגים החומריים, התקוות ומפחי הנפש היומיומיים, כאשר הם נראים במימד הנכון?
כי מן הארעי נפתח חלון אל הנצח הקיים לעד. מן הארעי שבמבנה עולמנו, עולים כוחו וגבורתו של הבורא, המחיה וממית, מוריש ומעשיר, המשווה קטון וגדול.
שונות אמנם דפנות הסוכה ומחצלות הפאר שבסוכת העשיר, מקרעי הבד המהוהים של סוכת העני. אולם במבט למעלה אל הגג, מסתבר, שהכל שווים. אותם עלי ירק של הארעי,
אותן חלונות אל אותו רקיע. רקיע התחושות העמוקות, המאפשר לאדם לגלות את עצמו, את אישיותו הנעלמת, את הנעלה והאלוקי שבלבבו, המעניקים טעם לקיומו, ולשמחתו אין קץ.
תחושת הארעיות, היא המתג המשתק את שאון הקיום ודאגותיו. המתג המפעיל את תיבת הנגינה, ממנה בוקעים צלילי המוסיקה האחרת. צלילי עולם הרוח הגדול, העשיר והיפה. העולם שבו נוצצים רק הטוב והישר, הנכון והאמת. שבו מוקעים הרוע , העיוות, הכחש. עולם שבו פועלים מאזני צדק האלוקי ואמות מידותיו המדייקות.
בעולם שבו הכל ארעי: העושר והדלות, היש והחסר - אין מקום לשמחה. זו עולם של מרדף אחר הבלתי מושג. "הכל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל... ולשמחה מה זו עושה" (קהלת א', ב' - [מגילה הנקראת בשבת חול המועד סוכות]). בעולם זה קשה להצית שמחת אמת, לא ע"י במות בידור ולא ע"י זיקוקי די-נור. לא חדוות יחיד ולא שמחה מאורגנת.
אבל בעולם הרוחני, נמשך הקונצרט כל העת, כאן יכול האדם בכל רגע להשיג מאוויו. להעפיל אל גבהים, ולהאזין להד החוזר מכל מעשה טוב, מכל החלטה נכונה. כאן, אפשר להאזין למנגינת תבל, לשירת הטבע ולזמירות בעלי כנף.
כאן, אפשר לגלות אפילו את... הזולת את האחר, ובאור שונה לחלוטין.
ברכת "חג שמח", באה להזכיר את ימי העבר, זמן יציאת מצרים, שבו שהה כולו זמן ממושך באותו עולם רוחני מופלא, בו ענני כבוד נפרשו מעליו ולרגליו.
"חג שמח" - הוא ביטוי לרצון כמוס, שאכן נצליח להביט אל העולם ואל עצמנו במבט נכון.
"חג שמח" - הוא תפילה כנה, שאכן ניטול בידינו את כינורה של הנשמה ונפרוט על מיתריו את שבחביון הלב.
נוספה חלוקה לפסקאות בידי מ'.
תוקן על ידי עצכח ב- 10/10/2014 14:58:57
