בס"ד
קיבלתי בקשה מניק בשם כוזרית לפרסם פה את מה שהיא כתבה, כיוון שאין לה אישור כתיבה:
הכותרת: לגדלו לחופה
ב"ה
כמה מהנוכחים מסיטים עיניהם הצידה. יבבה קלה נשמעת. מומחיותו של המוהל נכרת היטב.
תנועותיו זריזות והתינוק כבר בודק את טעמו של היין, רגוע יותר. עוד תינוק יהודי נכנס בבריתו של אברהם אבינו.
האב הטרי מברך בקול רועד, מונה את המילים כמעות.
חצי הגורן שסביבו מפטיר כלאחר יד: "כשם שנכנס לברית, כן יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים".
מאחורי המחיצה, פועם ליבה בתפילה. "אנא ה', לתורה, לחופה ולמעשים טובים!".
אי מי מושיטה לה כוס מים צלולים. ראשה כבד, ליבה עמוס עד להתפקע. התינוק מונח בחזרה בזרועותיה.
היא מביטה בפניו הרכות ומבטיחה, ספק לתינוק, ספק לבוראה:
אעשה את כל מה שאוכל והברכה תתממש. לתורה לחופה ולמעשים טובים.
***
מאתיים שמונים ושש, מאתיים שמונים ושבע, מאתיים שמונים ושמונה, מאתיים.. זהו, נמאס לה לספור כבשים.
ציבי משחזרת במוחה את השיחה עם המלמד של יענקי.
לא. היא לא זקוקה לאבחון. היא יודעת לבד שהמלמד צודק. היא יודעת זאת כבר מזמן.
האם אפשר להתעלם מאותות מצוקה שכאלו?
כן היא יודעת. טיפול ממוקד ומקצועי יתרום לו כל כך! יתכן ויפנים סוף סוף שאינו אשם. יתכן ויתחיל לחוות חוויות הצלחה.
ואולי, אולי גם עם יענקי יוכל מוישי לשבת וללמוד דף גמרא?
ציבי, כמעט מכריעה. היא לא תיתן לו לנבול. היא הבטיחה- לגדלו לתורה!
רגע! שרית! אם יפנו לעזרה שרית בטוח תדע. תדע ותזכור לעוד 100 שנה. ועל שרית לא ניתן לסמוך...
השדכנים ידעו, השכנות ילחשו והורי הבנות? מן הסתם יחששו.
ציבי החליטה. נפש הילד? לגדלו לתורה? הכל נשכח שם בדרך. לגדלו לחופה זה הערך!
***
צלצול עליז בקע מהמכשיר. ציבי גורפת עוד שלולית מים, סוחטת את הסמרטוט ומנגבת היטב את הרצפה. הצלצול לא פסק.
סוף סוף היא מצליחה להגיע ולענות לשיחה.
"אנחנו צריכות לדבר בדחיפות" כך מרים. "ולא בטלפון".
-
לילה, הילדים ישנים כבר מזמן. מוישי יושב עדיין ליד השולחן. ראשו נתמך בכפות ידיו. ציבי, זרוקה על הספה, אינה מבינה לאיפה נעלמו הדמעות כשצריך אותן.
תסריט האימה, חששו של כל הורה, התממש. הדמות החינוכית שהייתה אמונה להרביץ בו תורה הרביצה בו דברים קצת שונים. ולא רק הרביצה...
יענקי לא הראשון שנפגע. חיימקה של מרים קדם לו. ואיציק כהן איבד את תמימותו אף לפניהם. הגלגל ימשיך להתגלגל. לאף אחד אין ספק בכך. עוד ילד יפגע, ועוד אחד.
ואולי? אולי אנחנו נעצור את הרכבת?
ציבי מתייעצת עם מוישי בקול רועד. דיווח לגורם מוסמך ומקצועי יוכל רק לעזור. הילד יקבל טיפול הולם, הוא ידע שהאשם קיבל את עונשו. ושאר הילדים? כמה תמימות נצליח לשמר... מעשה טוב נדיר של הצלת נפשות!
שתיקה.
מוישי מהרהר.
יש צדק בדבריה. גילוי הסוד הנורא יעשה לו סוף. המורה יטופל, הורים יפקחו עיניים ביתר שאת.
רגע! ההורים.. הם יפקחו עיניים ויפתחו גם את הפה. הסוד הגדול יודלף.
השדכנים ידעו, השכנות ילחשו והורי הבנות? מן הסתם יחששו.
מוישי החליט. נפשות ילדים? אהבת יהודים? הכל נשכח שם בדרך. לגדלו לחופה זה הערך!
***
"חצי כדור פעמיים ביום למשך שבוע. אחר כך נתחיל להעלות את המינון". המרשם כבר כתוב.
הוא מתעכב עוד מעט. יודע שעבורם זהו לא מרשם, עבורם זהו גזר דין.
הוא מתבונן בשלושתם. בפנים החיוורות, האצבעות הרועדות. יענקי מגיש את ידו לקחת את הנייר.
"יענקי, המחלה היא גזרה מלמעלה והיא אינה באשמתו של איש. אבל הטיפול יענקי, הטיפול הוא באחריותך!.
אם תתמיד, המצב יתאזן, תוכל לחזור וללמוד בישיבה בריכוז. נפשך תהיה פנויה להתפתח רגשית וחברתית בהתאם לגילך.
חוסר טיפול יגרום להחמרת הבעיה, לקיבועה וייצור בעיות נוספות שאינן קשורות אליך מלכתחילה".
ענקי הנהן בראשו. הוריו לא.
הם יוצאים מהחדר בדממה. הדלת נטרקת אחריהם בעוצמה. השלט שעל גביה מתנדנד. "פסיכיאטר מומחה".
-
בין הזמנים נגמר.
מוישי עומד על יד מיטתו של יענקי. בנו בכורו חוזר מחר לישיבה.
הוא מביט בפניו בעיניים אוהבות ומיוסרות. מוישי מביט גם סביב. הנה היא, המזוודה.
לחיצה בצד אחד, גם בצד השני. הופ.
ערמות של בגדים מגוהצים ומקופלים ביד אוהבת. כמה חוברות תורניות. כלי רחצה. הכדורים.
מוישי מכניס את החפיסה לכיסו וסוגר את המזוודה. מצבו של יענקי השתפר, הוא מקבל גם טיפול פסיכולוגי וככה בטוח יותר.
הרי אם יענקי ייקח כדורים בישיבה, החברים עלולים לראות.. ואז..
השדכנים ידעו, השכנות ילחשו והורי הבנות? מן הסתם יחששו.
אתמול הם כבר החליטו. בריאות נפשית? התפתחות חברתית? הכל נשכח שם בדרך. לגדלו לחופה זה הערך!
***
משפט הפתיחה נאמר והרב לוי ידע שהוא הסתבך..
הרב לוי מבקש לשוחח בעוד מחצית השעה. עליו לארגן את מחשבותיו. לקבל החלטה. הם רוצים לברר על יענקי.
יענקי...
תמימותו נגעה בליבו. יענקי חשוב לו. כל אותם שנים בישיבה, הוא היחיד שידע. בעצם, אולי היחיד שיענקי ידע שהוא יודע.
הוא השתדל לתמוך ולעזור ככל יכולתו. ועכשיו? עכשיו זה חיים של שניים.
בתוך דקה עולות במוחו שלוש דוגמאות. שלוש דוגמאות של זוגות שהשיטה לא הצליחה אצלם.
שלושה בני זוג שלא הייתה ביכולתם האפשרות להתמודד. שש נפשות שמחפשות היום את מזלם מחדש.
לספר?
בתוך דקה עולות במוחו שלוש דוגמאות. שלוש דוגמאות של זוגות שהשיטה כן הצליחה אצלם.
שלשה בני זוג שהייתה ביכולתם האפשרות להתמודד. שש נפשות..
לא לספר?
בעצם? מי אמר?
הרב לוי מהרהר. האם טוב להם יחד? האם אחד מהם מקריב את חייב כקרבן לא מוצדק?
ואולי חומרתה של הבעיה היא פחותה ולכן ניתן להתמודד אתה? האם אני באמת יודע מה קורה שם בבתים ההם?
לספר?
אם אספר, כיצד יוכל יענקי לעמוד תחת החופה? יתכן והיה טוב יותר לו הוריו היו מחפשים התאמה.. מישהי שתוכל להכיל את בעייתו.
אולם, אני איני אביו. איני יכול להיות אחראי לכך. גם איני אחראי על התוצאות ומשך הזמן שיחזיק הבית.
אך אם אספר אהיה אחראי לכך ש..
השדכנים ידעו, השכנות ילחשו והורי הבנות? מן הסתם יחששו.
הרב לוי כבר החליט. בניין עדי עד? צדק ואמת? הכל נשכח שם בדרך. לגדלו לחופה זה הערך!
***
נעליים מצוחצחות, חולצה לבנה בוהקת מגוהצת בקפידה. הכובע נראה כחדש. המתח וההתרגשות נכרים בכל תו בפניו.
יענקי מניח את הכובע על ברכיו ומשעין את ראשו אחורנית.
"אתה בטוח שכך עדיף, אבא? שנינו יודעים שהבעיה תצוץ פעמים רבות בחיי הנישואים.
אולי בכל זאת, מוטב שתדע מראש?"
מוישי עוצר את הרכב בשולי הדרך. החגורה נפתחת והוא מישיר את עיניו אל בנו.
"אתה רוצה להתחתן יענקי? לזכות לעמוד תחת החופה?".
יענקי מהנהן בראשו. כמו תמיד.
"יענקי, אני אוהב אותך ואתה יודע את זה. עכשיו עליך לחשוב על עצמך".
"ומה אם היא תכעס אחר כך, אבא? לא תאמין בי יותר? ומה אם תרגיש שלא ניתן לתת בי אמון כלל? אפשר לבנות כך בית?"
מוישי נאנח. הוא כבר עייף מלדון בעניין. ציבי גם היא עדיין לא מסכימה עם גישתו. אבל, האם אפשר אחרת?
מוישי מישיר את עיניו לבנו. מעולם הוא לא אפשר לו לגנוב שקל מאגד, לשקר ולומר שהכין שיעורי בית. אבל הפעם זה אחרת.
אם יענקי יספר זאת בפגישות, זה יעבור הלאה.
ההורים גם ידעו, האחים ילחשו והבנות עצמן? מן הסתם יחששו.
יענקי, אבא החליט. אמת ואמון נשכחו שם בדרך. לגדלו לחופה זה הערך!
***
ציבי הפכה את הכרית אל הצד שעדיין אינו עמוס בדמעותיה. זהו, הכל נגמר.
אתמול יענקי חזר הביתה.
התאריך לדיון בבית הדין נקבע והתמונה ברורה. זה סופי.
פניה של ציבי טמונות בכריתה. היא לא מבחינה כי בעלה נכנס אל החדר.
"מה תאמרי לחברות בצוות, ציבי?"
ציבי מתנערת. כלומר?
"אנחנו חייבים לתאם מה אומרים לאנשים".
ציבי מקשיבה.
"דיני בעלת אישיות בעייתית ואופי קשה. זה לא קל לי, בואו לא נכנס לפרטים". כך מוישי. "מה דעתך על הניסוח?"
ציבי שותקת. השאלה נשאלת מאליה.
"אם לא נאמר כך, אנשים ידעו, ציבי. אני אוהב אותו, ציבי. ואני רוצה לראות אותו תחת החופה!".
