הרבה שתיקות היו שם, בין שלל החששות. בסוף גם הם הבינו את מה שידע חובב.
שעה ארוכה הם עוד עמדו שם. מחזיקים זה בידו של זה.
אביתר התנער ראשון.
"הלילה לא ארוך עוד. הורים מודאגים לא יתרמו כרגע מאומה, מלבד קלסתרונים יפים ברחבי העיר".
"תראה שם טוב, חבר. אני בטוח". אלריאן לא מרוכז.
"תשמור לי קלסתרון אחד, כשהם יפורסמו באמת.. שמור אותו עד שנפגש".
סוף סוף אלריאן מרים את עיניו. שפתיו מתעקמות מעט. יתכן והיה זה חיוך. "אמן" .
אביתר לא יכול להיפרד מביתו שבאלקן.
אז הוא נפרד עכשיו מהעץ והספסל הצהוב.
זה היה הסוד שלהם. של אביתר, אלריאן, העץ והספסל. סוד נאמנותם.
כמספר הפעמים בהם ביקר אביתר בדאטבון, כך מספרן של השיחות הנוקבות שניהלו כאן.
עכשיו הם נשארים שלושתם יחד. והוא הולך לבד.
***
כשארז אביתר את תפיליו ומעט אוכל לדרך, כבר הגיעה היונה לאלקן.
ברגליה נשאה קלף זעיר, ממוען לבכורו של צדוק.
"אחיך הלך בעקבות ליבו. לך אתה בעקבותיו. יתרו".
אחימלך חש באודם המציף את פניו. הכעס והפחד שימשו יחד בערבוביא.
כובד משקלה של הבכורה, לחץ לפתע על כתפיו.
זו אחריותו. ואין לו צל של ספק, שכאח בכור עליו למנוע את השתתפותו של אחיו בטקס פדיון הבכורות.
השחר עלה. תושבי אלקן ודאטבון משפשפים את עיניהם. מנסים להרוויח עוד מספר דקות שינה.
צדוק, ערני לגמרי, מנסה בדאגה לשחזר את שיחתו האחרונה עם אביתר.
שניים מבניו צועדים כרגע אל עבר הגבול.
אם רק היה יודע, לא היה משאיר את אחימלך לבד במערכה. 
