מאמר ביבמה (התפתחות ההלכה)

מיימוני  

טעיתי בדבריך פשוט הדוגמא שהבאת על בן סורר ומורה הטעתני לפי שהוא "של תורה" וכנראה משגה הוא אבל דבריך הם : שיש תקנות דרבנן שאינן משום סייג לתורה (ישיר) אלא כהרחבה של רעיונות שבתורה (וזכר לדבר כגון איסור פנויה שאינה משום סייג לשום מצווה אלא הרחבת איסור עריות שבתורה שמטרתה -להבנתם- להרחיק מהמיניות ואף זה סייג לתורה בעקיפין).

מקווה שהבנתיך נכון.

ת"ט
מודל ההזדהות אינו בדיוק עבודה מאהבה, יהיו אולי שיאמרו שזו אהבת העצמי. אני צריך עוד לחשוב.

כהמשך לשאלתך – האן סנהדרין חדשה תוכל לבטל את כל המצוות כמעט (להשאיר פאה..) כי תפסוק כמ"ד שאזלינן בתר הטעם? הרב קוק העלה אפשרות כזו לגבי קרבנות.

ת"ט
זו אכן הנקודה
השאלה אם ההצמדות לטקסט לא מאפשרת גם שינוי במודל העבדות, לדוגמא למודל ההזדהות.
ברור שזה קשה, אבל אם התגברנו על "לא תחוס עינך" והפכנו את קציצת היד לממון, נוכל להתגבר גם כאן.
אא"כ תאמר שהעבדות היא הזהב, אך מי אמר?

בעב
אם הדת היא עבדות ואין זהב מתמת לבלטות הטקסט הוא עיקר גדול

ת"ט
מה ההצמדות הזו לטקסט? החבית חשובה יותר מהיין או שאין בכלל יין?
ואל תשיבני מאהרן ברק.

מימוני
אתה מפספס את העיקר שהוא עד כמה ניתן תוך כדי היצמדות לטקסקט לעשות מהפכה הלכתית (והרבה). זהו תורף דברי המאירי והעולה מהחזו"א שם

ת"ט ומ'

לא זכיתי להבין.

ברור שבמאמר יש גם ענין של צינעה וצניעות.

אבל ראו נא את דברי הרמב"ם: האם אין שם גם את הענין של העדר כפיה, בניגוד לעיקר הדין מן התורה?

מש"ל (=מה שצריך להוכיח).


מ העלה שאלה גדולה. כאשר יש תקנה שמכוונת נגד תופעה, האם זה בגלל התעלות והתקדשות או בגלל ירידה.

למרות שהשאלה נראית שאלה, אני סבור שהתשובה מונחת בתופעות. העובדה היא שאשה לפי הדין המקורי היא כמו חפץ, אובייקט הנקנה שלא מדעתה. עובדה שלאחר התקנה יש לה זכות לסרב. אם באמת המצב בעם ישראל היה כה טוב עד ששום אשה לא נכפתה להתייבם ולעולם לא נישאה אשה נגד רצונה, אז מדוע הדין המקורי מהתורה נאמר בצורה כזו שכן אפשר לכפות עליה?

ייראה לי שקשה לנו לקבל זאת מפני שאנו רגילים לכלל שיש ירידת הדורות, ואיננו שמים לב שיש גם עלית הדורות.

***
ת"ט

שוב, זה שאפשר לחלוק זה לא אומר שזה נעשה בקלות.

צא וראה שנזכר בגמרא כלל שיש לבדקו: אין לשום בית דין חשוב להתיר יותר משני איסורים ידועים, שמא יצא לו שם של "בית דין מקל".

היתר איסורים צריך להעשות במשורה.

לגבי השיטות בעד אחד ושני עדים, איני מכיר את הסוגיות אלא מן הגמרא ותודה על המקור. כשאגיע לפרק זה אשנהו בל"נ.

זו סוגיה חשובה מאד: האם שני עדים הם הדרך היחידה לאמת טענה או ששני עדים הם רק דוגמא איך להשיג זאת.

מימוני

מיימוני,

חלק ניכר מתקנות חז"ל נועדו לשמור על כבוד הנשים. לדוגמא, כתובה, לדעת הסוברים שאיננה מדאורייתא. 
אולם לענ"ד תקנת מאמר בעגונה נועדה בעיקרה לשמור על צניעות נשים וגברים כאחד, ומאותה סיבה אסרו קידושין בביאה. מכל מקום, האם זו התקדמות או לאו, זו שאלה עמוקה. האם הרגשות נהיו מעודנים יותר עד שחכמים הבינו את גסות הרוח ביבום ללא מאמר או שמא קודם לכן הבינו זאת מבלי צורך לתקן תקנה? האם המאמץ של חז"ל לשמור על כבוד הנשים נובע מעליית ערכן או שמא מכסה על הורדה במעמדן ביחס לזה שהיה בתקופת בית ראשון?

ת"ט

חוששני שאיני מבין.

אסביר מה הבנתי ומה לא.

השאלה הראשונה, אם יכלו "לחלוק ולדרוש אחרת" - על זה כתבתי שזה צעד נועז יותר ולכן קשה יותר להתקבל. ואם יש צעד זהיר יותר, האם הוא לא עדיף.

ועובדה שלא עשו כן.

לגבי עד אחד בעגונה, זה נושא בפני עצמו שאינו נהיר לי. אם תרצה לפרט בבקשה.

אחר כך שאלת אם היתה מניעה לתקן שהמאמר יהיה צמוד לייבום. מה פירוש צמוד? כמו בקידושין-אירוסין (של הגמרא) והנישואין של ימינו שהם כאחד, בזמן שבימי הגמרא היה ביניהם רווח של חודשים או יותר? איני יודע עד כה צמודים המאמר והייבום לאחר התקנה. וגם לא הבנתי מדוע הצמידות בזמן או הריחוק בזמן יפתרו את הבעיה של הכפיה שבייבום.

אני מסכים שבמאמר יש גם פתרון של בעית הצינעה והצניעות בטכס, כפי שנאסרו גם קידושי ביאה אם כי במועד מאוחר יותר לפי התיעוד. אבל זה מה שטענתי: שתקנת המאמר מרויחה את שני הענינים, וכן תראה למשל בלשון הרמב"ם לעיל.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

היתה להם מניעה לחלוק ולדרוש אחרת (כמו שהתירו ע"א בעגונה במקרים מסויימים)? 
היתה מניעה לתקן שהמאמר יהיה צמוד ליבום בכדי שלא תיווצרנה בעיות?  לא יותר פשוט להבין שהמאמר ניתקן מטעמי צינעה?

ת"ט

לשאלתך: מדוע להשאיר את הדין כפי שהוא ולהוסיף עליו  תקנה.

התשובה: זה בדיוק מה שבאתי להראות! ראה בהקדמות של הדיון. כאשר חכם רואה לפניו עקרון - הלכתי - שמעורר בעיה, למשל מפני שהוא משקף תרבות קדומה ופחות שויונית - הוא עשוי להחליט לנטרל את הדין על ידי עקירתו מכל וכל. אבל זה פתרון מרחיק לכת. זה פתרון שגם לא יתקבל אם הוא נראה לא נכון. אפשר היה לטעון שבן סורר לא היה ולא נברא מפני שהדעת לא תסבול אותו גם בימי התנאים. הכלל להרוג נער נראה מוגזם למי שאינו מכיר תרבויות עתיקות. לכן התנא יכול לומר שזה רק ל"דרוש וקבל שכר" (ואפשר להציג כמה מובנים בזה).

אבל כאשר יש דין ייבום שנוהג גם בימי התנאים, אי אפשר לעקרו למרות שהוא אולי איבד חלק ממשמעותו. נשים, בניגוד לימינו של משפחות תאיות וחיים עצמאיים, עדיין נזקקו לתמיכה משפחתית והייבום היה פתרון אפשרי ואולי טוב. מה שהיה בעייתי הוא הכפיה. וזה תוקן, בדור לפני בית שמאי - איני יודע אם ניתן לזהות אימתי - בדרך של עקיפה על ידי תקנה.

 האם זה ברור מה שכתבתי? כמובן ניתן לערער על הסברי. אבל האם הוא מובן?

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

בעב ומיינומי
המאירי אינו ספר כזה נדיר...
לא נשמע עקום להשאיר דין יבום בע"כ אבל לרצות שלא יבוצע ולכן לתקן מאמר שגורם לסיבוכי סיבוכים? יש סידורים הרבה יותר פשוטים

מיימוני מצטער לא הבנתי אין כאן כפייה יש כאן הצעה לאמונה נחמדה בין שאר אמונות כל הדתות אלא שכפי שהסברתי לעיל אינה מתנגדת בהכרח לדת היהודית.

המשומד בויכוחו עם הרמב"ן ועוד רבים טענו שחז"ל האמינו באלהות ובמשיחות י(ה)שוע ואין כל חדש