הכרוכיות: בין גורל לייעוד

אחד הסיפורים שהרשימו אותי בתלמוד מספר על ויכוח אחד שהתנהל בין ר' יוחנן לריש לקיש.

אני מקוה שכולם מכירים את ההיסטוריה הסבוכה שהיתה ביניהם. ר' יוחנן, האמורא החכם, שהיה תלמיד גאוני מנעוריו ורבו חלק לו שבחים ("אין זה בן אדם") שהפך להיות ראש הישיבה והרב בעל המעמד הבכיר ביותר בתקופתו.

וריש לקיש, מראשוני בעלי התשובה בישראל, ליסטים שנפל בשבי יופיו וחכמתו של ר' יוחנן, שהפך לתלמיד חכם עצום עד שר' יוחנן עצמו חלק לו שבחים וקרא לו "אנוש כערכי" עד שאין הוא יכול לבטל את הוראותיו. וכמובן, ריש לקיש גם קיבל את אחותו של ר' יוחנן לאשתו, ור' יוחנן היה דוד ילדיו של ריש לקיש.

סופה העגום של הידידות המופלאה הזו לא ייזכר כאן. זה עצוב מדי.

אבל ברור שבמשך השנים המשותפות שלהם, היו ביניהם ויכוחים עצומים. ויכוחים אלו נראו כמלחמה של שנאה אבל ר' יוחנן יותר מכולם ידע להעריך את ריש לקיש וחכמתו, וראה בקושיותיו ובראיותיו הנגדיות תרומה לפיתוח מחשבתו שלו בתחום ההלכה. לאחר מותו האומלל של ריש לקיש הוא ביכה את חסרונו ואמר שדווקא אותן קושיות גרמו לו להגיע למחשבה שיטתית שבלעדיהן לא היה יכול להגיע לשם.

התיאור הבא מספר על יום אחד בבית המדרש של ר' יוחנן וריש לקיש.

הנידון: מחלוקת בין השנים לגבי דיני קידושין וגירושין. איני זוכר בדיוק מה השאלה וזה גם לא רלוונטי. בסופו של ויכוח, ריש לקיש הציע את ההוכחה האולטימטיבית (=אחרונה, מוחלטת) לדבריו. יש היקש בפסוקים בין קידושין לגירושין. הפסוקים מלמדים: "ויצאה מביתו והיתה לאיש אחר". הקישה תורה הויה (=קידושין) ליציאה (=גירושין) ויציאה להוויה.

ר' יוחנן לא קיבל את ההיקש הזה. (וזו הזדמנות לדון בשאלה מהו היקש ואם משיבים עליו ואיני מתכוון לעשות זאת).

הנה הסיפור.

יום שלם או קרוב לזה מתאמץ ריש לקיש לשמור על הויכוח ולהראות לר' יוחנן שהוא טועה בדין. ויום שלם לא רק שר' יוחנן עומד על דעתו אלא גם שכל התלמידים מצטרפים לעמדה שלו, של ר' יוחנן. (איני יודע אם זה בגלל שהנימוקים של ר' יוחנן היו טובים יותר, והם, למשל, אימצו את דעתו בשאלה של שיטות הדרש לגבי היקש, או שהם פשוט הסתמכו עליו כי הוא הרב הגדול ביותר, אפילו יותר מריש לקיש. גם זה קורה).

וריש לקיש ממשיך לדבוק בעמדתו ולהכריז עליה.

ההלכה נקבעה כר' יוחנן. אבל הסיפור נקבע בתלמוד שלנו.

לפעמים כל מה שתלמיד חכם יכול לעשות, כשהוא בטוח (ויודע? או מאמין שיודע?) שהוא צודק, זה לזעוק ככרוכיה.

מה זו כרוכיה?

לפי אבן שושן

כְּרוּכְיָה

^ת (נ') [ארמית: כְּרוּכְיָא, גם כּוּרְכְּיָא, ראו להלן; ערבית: כֻּרְכִּיּ] עָגוּר.

גם אם לא ברור לי מהו העוף הזה, ברור שהוא מסוגל להרים קול חזק מאד לאורך זמן.

וכך באמת נקלט הביטוי בעברית שלנו.

צָוַח כִּכְרוּכְיָה

^ת [על פי קידושין מד.] צָרַח בְּקוֹל רָם מְאוֹד, צָעַק בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת

אז מה היה לנו?

יש לנו כאן תיאור של מי שדוגל בדעתו, באמת שלו, באמת האחת והיחידה - אין מי שמקשיב לו. אין מי שיסכים להעניק משקל לדבריו נגד הראיות המקובלות או נגד "גדול הדור".

אבל זה לא פוטר אותו מלהכריז על האמת שלו בתקוה שמישהו יקשיב.

משנה מסכת עדויות פרק א

משנה ה
[*] ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו

עצתו של רבי אלעזר בן עזריה למי שעומד נבוך מול מגוון הדעות החולקות בבית המדרש הקיים לתמיד:

תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ג עמוד ב

אף אתה עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין.

המדריך של רש"י למימוש עצתו של ראב"ע:

רש"י מסכת חגיגה דף ג עמוד ב

... וכשתדע להבחין אי זה יכשר - קבע הלכה כמותו

***

איני יודע כמה הועילו הכרוכיות של בית המדרש - או של כל חברה שהיא, כי זו תופעה כלל עולמית, וכנגד ירמיהו הנביא שלנו היה ליוונים את סוקרטס. אבל מה שלא נקלט באותו דור עשוי להניב זרעים בדור אחר. כאשר יתקיים בנו "איכשר דרא" (=השתפר הדור, התעלה הדור).

אבל בינתים יש תפקיד, למי שאכפת לו מהאמת.

לקרוא בקול.

והיום עומד לרשותו של הכרוכיה אמצעי מדיה חינמי. האינטרנט. ולמחפש את האמת בתורה יש את הפורום שלנו.

אז בבקשה לא להתייאש.

להמשיך לייצג את האמת.

במיוחד שיש כאלו שמטים אוזן כאפרכסת.

אפרים

כתבת

ברור שיש  הסכמה כללית על אמיתות הניתנות להוכחה  כגון 2= 1+1.

כל ההשגים שהשיג המדע מתבססים על כללים הניתנים להוכחה.גם הרעיון שאדם מועד לטעויות הוא בגדר נתון שניתן להוכחה .יש הרבה ודאויות גם למי שקורא לעצמו ספקן.

המאמר בקישור שהבאתי דן בנושאים שאינם ניתנים להוכחה כגון  חילוקי דעות בנוגע לרעיונות ואמונות .

למשל בעניין הדת -הרי מכיוון שעניינים כאלה אינם ניתנים להוכחה שמתקבלת על דעת כולם הברירה היא או להאחז בדת השכונה ולומר שהיא האמת האחת ואין בילתה או לומר שהיא  אמת פרטית של השכונה ויש עוד שכונות ועוד דתות שלהן  אמיתות אחרות בשכונות אחרות.

בינתיים הנצרות ניצחה בגדול ויש לה הרבה יותר מאמינים. גם האיסלם והבודהיזם הצליחו לשכנע יותר אנשים באמת שלהם.
כשאתה אומר שאתה שואף אל האמת בהא הידיעה משתמע מדבריך שאתה עדיין בשלב שבו אינך יודע מהי האמת האחת בהא הידיעה אז אתה ,כמו שאמרת ,פלורליסט חלש. וגם זו לטובה.
 

שחור כתום

ברוך הבא אל הפורום! - או השב? וטרם ראיתיך?

השאלה החמודה שהבאת נפתרת על ידי אבחנה בין רמות של דיון. אבחנה שכמדומה חודשה בידי ראסל ושותפו לפרינקיפה מתמטיקה. בין רמות של דיון.

איננו מסכימים - ברמה א' של הדיון.

אנו - ממילא - מסכימים שלא הסכמנו - ברמה של מטא-דיון, כלומר דיון על הדיון המקומי.

ופשוט.

אפרים

לא ראיתי. לא קראתי בפנים. כנראה הפסדתי.

בכל אופן, מדבריך משתמע שיש איזו אמת שאנו שואפים אליה. ומה טוב שהסכמנו על זאת.

ועוד צריך לשים לב שהעמדה הספקנית, לאמור שהאמת קשה ואולי בלתי אפשרית, סותרת את עצמה אם היא תטען שידוע שהאמת בלתי אפשרית להשגה. כי גם זו היא ודאות.

לפיכך עדיף לדעתי לדון על אמתות שונות ברמות שונות ובתחומים שונים. כפי שהדגמתי, סביר מאד שאנו כן יודעים ששתים ועוד שתים הן ארבע. וכל משפטן מתחיל לומד את כללי היסוד של ספר החוקים. גם, להבדיל, ר' יוחנן וריש לקיש למדו את המסורת, והמחלוקת הפרטית היתה איך לדון שאלה חדשה, ובאלו מתודות להשתמש. ומי שהאמין בדרך שלו היה בטוח שהוא יודע את התשובה, והיה זה שימוש לגיטימי בשפה ובמונחים לומר שהוא "יודע".

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מיימוני,כפי שראית במקור שהבאתי  - האדם מועד לטעויות, בגלל מוגבלותו הטבעית.

ולכן לי נראה שההגעה אל האמת האחת והיחידה היא בלתי אפשרית. אולי רק בבוא המשיח.

אפרים

איקון ירוק על המקור ועל המונחים החשובים כל כך.

האם אפשר אם כן לומר שאתה פלורליסט "חזק" בעוד אני מוניסט, ומכיר בפלורליזם רק כטקטיקה או איסטרטגיה בדרך לאמת שכולנו מקוים להגיע אליה?

אני משתדל לעצור בעד עצמי כדי לא להפוך את האשכול הזה לדיון על האפשרות הלוגית והפילוסופית של פלורליזם "חזק"...

"לשם הבהרת העמדה הפלורליסטית אני מבקשת לאמץ הבחנה נוספת שמעלה שגיא בין שתי גרסאות של פלורליזם: "פלורליזם חלש" ו"פלורליזם חזק".[2] המצדד בעמדת ה"פלורליזם החלש" אינו מאבד את התקוה להגיע לאמת האחרונה, עם שהוא מכיר בכך, כי עדיין לא השיג אמת זאת. האדם, לפי גישה זו, הוא יצור המועד לטעות, והדרך היחידה להתקדם אל האמת, היא התמודדותו עם דעות מנוגדות לשלו. הפלורליזם המחשבתי, לפיכך, משמש כאמצעי בדרך לברור האמת. תפיסה זו מניחה שעם הזמן יסולקו, בעזרת מאבקים אינטלקטואליים ואידאולוגיים, עמדות מוטעות, וממילא יצטמצמו מספר העמדות הסותרות זו את זו. אמנם, שלא כמו הסובלן, אין המצדד ב"פלורליזם החלש" טוען כי כבר גילה את האמת, אך הוא מאמין כי הספקנות העכשווית היא ארעית, ובתהליך ממושך של עימות בין עמדות, הפרכת חלק מהן וביסוס אחרות, תגיע האנושות בסופו של דבר אל האמת.

הפלורליסט החלש הוא אפוא, מוניסט. ה"פלורליזם החזק", בניגוד ל"פלורליזם החלש", אינו מניח מראש, אמת אחת, אף לא באופן אידיאלי. פלורליסט מסוג זה אינו רואה בעימות בין דעות שונות אמצעי להתקרבות אל האמת, אלא הוא רואה בריבוי העמדות מצב תמידי, ובכל אחת מן הדעות עמדה בעלת ערך פנימי. ה"פלורליסט החזק" מכיר, אם כך, לא רק בריבוי תרבויות, אלא, עבורו, השונות בין עמדות היא מצב רצוי מלכתחילה."

http://www.tpeople.co.il/leibowitz/strong.html





אפילו בציבוא הליטאי יש מי שמבקש סובלנות לדעות אחרות :
http://www.bhol.co.il/ColumnArticle.aspx?id=75133&cat=4&scat=34


(על ההבדל בין פלורליזם לבין סובלנות ראו במאמר בקישור הנ"ל)

פתיאמי

מימי התקשיתי מהי סבירות ואיך קובעים אותה.

לגבי המשפט שהצעת, לבדוק אם הסבירות מגיעה ליותר מ50 אחוז, דומה שזה עובד הפוך. אתה מתרשם שזה סביר (איך?) ואז אומר שזה כנראה רוב לצד אחד, ואתה קורא לזה 51 אחוזים בדיוק כדי להראות שזה לא מוכח אבל עדיף. האין זאת? - אני שואל כי הרי אתה יודע איך אתה חושב ואני לא, אבל אני מעלה השערה כי כך הייתי כמדומה נוהג בעצמי. ועוד, כבני אדם הרי איננו חושבים במספרים באופן טבעי, ובוודאי לא בהקשר כזה.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

כדאי היה שבכל דיון ראוי היו מגדירים קריטריונים למהי "אמת".

למשל אצלי זה מוגדר כך:

כל טיעון שיש לו סבירות של מעל 51% - נחשב כאמת.

(וכדי להחליט שהוא לא אמת - צריך להפוך אותו לבלתי סביר, להוריד אותו מרף ה-50%, כדין "המוציא מחבירו עליו הראיה")

אפרים וכולם

כל מי שמחפש את האמת והוא בעל מודעות עצמית לחולשותיו ולחולשת היכולת האנושית ללמוד ולברר, גם בגלל שיש נושאים שהם בלתי ניתנים לידיעה במובן חמור (יתבאר לקמן) - יתבטא בזהירות. כפי שכתבת אתה, שיש לך אמת אבל אינך טוען שהיא מוחלטת.

ובאמת רוב הנושאים החשובים לנו אינם ידועים לנו במובן חמור. למשל, איך אני יודע שמחר תזרח השמש וחוקי הטבע ימשיכו לתפקד? מכוח האינדוקציה. אבל האינדוקציה (=מה שהיה הוא שיהיה) אינה מוצדקת באופן חמור. זו ציפיה שלנו שתמיד מתאמתת, שיש חוקים לטבע ואנו מצליחים לפענח אותם. אבל יש גם הפתעות ואנו חוזרים בנו. ועצם העובדה שיש חוקים שאינם משתנים היא אולי המפתיעה ביותר (אלברט איינשטיין) וכמעט יכולה להיות הוכחה למציאות בורא ומנהיג.

זו רק דוגמא אחת.

מצד שני יש נושאים שבהם כל אחד מאיתנו יכול להרשות לעצמו לחוש משוכנע ויודע, גם אם נסיון העבר מלמד אותו שלפעמים הוא טועה. יש שאלות או הוכחות שיש להן מנגנונים מקובלים של תשובה, והם מספקים אותנו. תמיד אפשר להיתקל בפילוסוף שישגע אותנו (או במשגיח כפי שיש מתבדחים במגזר שלנו): ומי אומר שזה באמת כך? אבל לא באמת אנו חוששים לכך. אינני חושש שאין עוד תודעות בעולם ורק אני כאן (טענת הסוליפסיזם).

אמנם רוב השאלות המעניינות אי אפשר להכריע בהן באופן מוחלט, וגם מי שמאמין שיש לו תשובה ייאלץ להודות שהוא מכיר בזה.

אולם יש תחומים שבהם יש ויכוחים סוערים, ועדיין אדם יכול לסבור שהוא הגיע לאמת. יש גם לזכור באיזה תחום מדובר בסיפור מן התלמוד. יש מערכת שכולם מודים בקיומה: מערכת מצוות ופרשנותה. ריש לקיש נוקט בדרך מסויימת ולדעתו מי שחולק עליו טועה גם בדין הפרטי וגם כנראה בשיטת הלימוד. יש לו מערכת עקבית (חפה מסתירה ובנויה באופן שיטתי עם הסקים) כדי להוכיח את דבריו. מדוע שלא יאמין בעצמו?

למעשה, אדם חכם שמנסה לברר את האמת ייתקל בפרדוקס בחלק מן השאלות החשובות שבחייו. מצד אחד, הוא יכול לסבור שהוא הגיע לאמת בשאלות אלו. שמחה רבה בלי ספק. מצד שני, ינקר בו ספק. אולי זה רק אני. אולי בכל זאת אני טועה. הרי יש עוד חכמים מלבדי והם חושבים אחרת, למרות שאני סבור שאני מבין במה הם טועים ולמה.

יש להוסיף לזה את הגישה המודרנית (שיש לה מקורות קדומים יותר) שגם אם יש לכל אחד מעלה ומצוה לחפש את האמת, אין לאדם אחד להתערב בחיפוש של חברו. הצגת דברים באופן ברור כדי ללמד - כן. כפיה ודרישה לקבל את האמת שלי - זה לא.

בהתחשב בכל אלו, אדם זהיר ומתחשב ימצא את עצמו מביע שתי טענות שיש ביניהן התנגשות מסויימת. מצד אחד הוא ירצה לומר: ראו, יש לי את האמת (לפחות בנקודה זו) ומצד שני הוא יהיה מודע לשתלטנות שבאמירה זו, ולכן ירצה לסגת ולומר: לפחות כך נראה לי.

כמדומה שזה מה שעומד מאחורי קריאתו של אפרים לזהירות. וזה גם מה שעומד מאחורי התיאור שלי והקריאה שלי להביע את האמת. אם יגעתי והגעתי לדעתי לאמת, מדוע שאשתוק? להפך, יש לי חובה לומר. אולי אהיה זהיר ואומר שזה מה שנראה לי, אבל "זה נראה לי" אינו חסרון למי שבדק את עצמו והגיע למסקנה שאכן יש לו, באופן מפתיע אולי, טיעון מוצלח מספיק.

ואדרבה, לשונו של אפרים בן מזכירה לנו את המחיר שמשלם הפלורליסט. הוא עלול להגיע לעמדה לפיה לא רק שאין מונופול על האמת, כי כל אחד מחפש בעצמו, אלא שבכלל אין אמת. הכל מתקבל. וזו כבר עמדה שסתירתה בתוכה. אפשר כמובן לדון בזה, כי פתחתי את האשכול למטרה מסויימת, להציג את הסיפור ואת מסקנתי, ועכשו אפשר להמשיך לכל כיוון רצוי שמשתלב.

לי יש מונופול על האמת.
מה שאני חושב שהוא האמת הוא האמת האמיתית.
אוי, כמה שהרב מיכאל חסר כאן...

האמת היא שאין לאף אחד מונופול על האמת וכל דעה יכולה להישמע ויש לקבלה או לדחותה ביושר אינטלקטואלי.