מרכיב אישיות 'רבני'-לאזכרת הרב שך

אולי הגיע הזמן לדיון חשוב ורציני מאוד, אחרי למעלה מעשור בלתי מורון האבי עזרי.

אחת התופעות הנפוצות ביותר במשנת הרב שך, היתה ה'לצאת נגד', שלא פעם לוותה בצוות תורן שהיה אמור להרתם למשימת הלוויה והקבורה, גם אם רוב הנקברים היו מרביצי תורה ולא התקיים בכמות המלווים 'כנתינתה כך נטילתה' (מגילה כח; כתובות יז).

למעשה קמו והתבטלו שאלות ודיונים רציונאליים חשובים ע"פ גחמה או צווחה של אדם אחד חזק מאוד, ששלט בכיפה ללא עוררין. גם אם לאחר מותו צצו לאט לאט חלק קטן מהשאלות בבחינת 'קריאה שניה ושלישית' ויחס הציבור לנשרפים והנקרבים השתנה במקצת, עדיין דעות רבות, הנושאות בעלי דעה חשובים שנאלצו להמנע מעוד הבעות דעה חשובות, אינן ליגיטימיות ברוב הציבורים. לדוגמה, תורות האדמו"ר מחב"ד פשוט לא ידועות לליטאי המצוי, וגם בקהל הרחב ספרי הרב גורן עומדים במעין סכנת הכחדה (שניהם בעזרת רבנים פחדנים רבים, שלא ציינו למובאות בחיבורי הנ"ל).

במקביל ובשירות אותו אינטרס, ואולי דווקא מהכיוון החיובי, החלה מלאכת צנזורה, תשתוש היסטוריה והכוונת חשיבה ע"י 'עריכת' ספרים שלא תאמו את הגחמות, או העלמתם מספרי הציונים (המפורסם מביניהם הוא 'רמב"ם פרנקל' הידוע לשמצה, שככל הנראה מנע בדרכים שונות הוצאת ספרי ציונים נטרלים יותר – כמו המ"מ של 'הלכה ברורה', בעזרת 'זכויות יוצרים'). באופן שאנו נמצאים בדור מעוות ומסולף לפי צרכים ואינטרסים שונים, והכל לרצות עריץ עליון שחי ופעל בתקופה מסויימת, גם אם לא קצרה.

צר לי, אבל השערה גסה שלי שהעריץ ו/או כמה מסייעניו, לו הובחנו פסיכולוגית, היו מוגדרים כחולי נפש או בעלי מרכיבי אישיות מסוכנים. בהדגשה שבעיות שכאלו לא סותרות 'חכמה' לכאורה – אדרבה, בד"כ הסובלים מבעיות מפתחים מנגנוני ביטחון של חצאי הסברים רציונאלים לכאורה הנשמעים טוב מאוד לרגע, או לפחות מעניקים להם ליגיטמציה זמנית/תמידית.

וכאן הייתי רוצה לצטט קטע מערך ה'פסיכופת' בויקיפדיה, המשמעותי מאוד לבעיית ההתמודדות מול בעלי מרכיבי אישיות: "עד כה לא נמצאה תרופה שמסייעת לפסיכופתים לרכוש אמפתיה, או מאפשרת לפסיכופתים לחוש רגשות עמוקים. הטיפול המקובל כיום בפסיכופתיה הוא טיפול פסיכולוגי. עם זאת, מחקרים הראו כי פסיכופתים חסינים בפני טיפול בשיחות, והן אפילו הופכות את המניפולציות שלהם ליותר יעילות. נוצר מצב שבו המטפל עשוי להפוך לקורבן של המטופל. קרו מקרים שבהם מטפלים סיכנו את המקצוע שלהם משום שמטופל פסיכופת שיכנע אותם לעזור להם. למרות שהמטפל מודע לכך שעומד מולו פסיכופת, הוא עשוי להתקשות בעמידות בפני מניפולציות שלו."

כלומר, אין דרך מוגדרת להתעסק עם הפסיכופת, ובמקרים רבים גם עם מרכיבי אישיות אחרים (באופן כללי, 'מרכיבי אישיות' הינם מעין 'מחלות חשוכות מרפא'...). וכשהוא בראש הפירמידה, אין ערוך לנזק, וגם אין פתרון.

לפני תקופה קצרה קיימתי שיחה עם פסיכיאטר המתמחה בבעיות הנפשיות שבמגזר האולטרה-אורתודוקסי, בעיקר בחו"ל. "בלי ספק", אמר לי המומחה: "ישנם אנשים בעלי בעיות נפשיות המגיעים לראש הפירמידה, ואין כל דרך להסביר להם על הבעיות והנזקים שהם גורמים לעצמם ולזולתם". והוסיף: "משום כבודו, לא אזכיר את שמו של אחד מגדולי הפוסקים, שמומחיותו וגדלותו התורנית יונקות מבעיית אישיות קשה". למותר לציין שרב כזה עשוי להזיק לתלמידיו בעצות שונות, אבל לשאלתי: האם לדעתך כדאי להיות 'תלמיד של רב כזה בהלכה? – תשובתו היתה, איך נגיד, מתחמקת... (כמובן שלא דובר על לעיין בספרים ולהתחשבן בסברות של אדם כזה, אלא לקבל ממנו תורה באופן שיטתי ומאמין)

ואחרי שהבאתי דוגמה לנזקים איומים שגורמת דרך שלכאורה נוטה לבעיות נפשיות של בעליה, והצגתי אבחון של מומחה, שישנם אנשים בעלי בעיות בין ה'גדוילים', נשאלת השאלה ההסטורית:

האם יתכן, ובאיזו רמה, שכמה וכמה מהספרים שאנו קוראים, נכתבו ע"י בעלי בעיות נפשיות? האם יתכן שכמה מהדרכים המקובלות מספרי ראשונים ואחרונים הינן דרכי עקלתון שעזרו למטורף פלוני להדחף קדימה? כיצד נוכל להכריע בשאלה כזו? האם ישנה אפשרות של עיון סלקטיבי בספרי דת, וכיצד היא נעשית? (השאלה האחרונה כמובן עוסקת בבעיות לא צפויות וחוסר וודאות בקשר לאופי הכותב)

[ובבקשה, אל תכתבו: "תקבל את מה שנוח!". ישנה בעיה שלאחד מפריעה ולאחד לא, ויש שאלה תיאורטית כיצד להפתר מזנבות של בעיות היסטוריות. רעיון של מחשבה קודמת לעיון מפקיעה לגמרי את העיון בספרים, ולכן במחינתי היא לא קבילה.

ועוד דבר, שאלה כזו אפשרית גם בתחום המדעי-פילוסופי, גם אם הדת הינה כר פורה יותר למתוסבכים...]

מ

אם מחפשים ציטוטים, יש גם ציטוט שמלמד זכות.

אם ראית תלמיד חכם רותח, התורה שבו רותחת היא.

מלחמתה של תורה אמורה להיות בנחת-רוח ולא בהתלהמות. מדרש רבה: והא-להים יבקש את הנרדף, בין אם צדיק רודף צדיק, בין אם רשע רודף צדיק, ואפילו צדיק רודף רשע. לפיכך, אמר רבי אבהו: לעולם יהא אדם מן הנרדפים ולא מן הרודפים. תנו רבנן: הנעלבין ואינן עולבים שומעין חרפתן ואין משיבין עושין מאהבה ושמחין ביסורין עליהן הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.
 

אח רחוק

סליחה אם האשמתיך.

כל מה שרציתי הוא למנוע ויכוחים סביב אדם, שהצליח לקנות לו שונאים ויותר מכך משמיצים. כוונתי כמובן לרב שך.

כמדומה שהאמירה כי הוא רב עם רבים אינה מספקת בלי פירוט.

הדוגמא של ר' יעקב עמדין היא מעניינת מאד. לצערי איני מכיר את הביוגרפיה שלו. כמדומה שהוא נאבק בשבתאות. אפשר בהחלט לטעון שהוא נהנה לנהל מאבקים למען האמת. אבל אם באמת לחם למען האמת, ואם באמת הרחיק משקר וממינות, אז היה לו מניע פנימי נוסף, אז מה.

כבר אמרו רבותינו שיש בני אדם עם נטיה לדברים לא טובים, כגון להיות שופך דמים, ותיקונו של אדם כזה הוא להיות שוחט או תליין או מוהל. ואם מצא לעצמו  תיקון ברדיפת מי שראוי לרדיפה, יש לכאורה לשבחו ולא לגנותו. כמובן בתנאי שהוא מקפיד לנהוג רק לפי האמת והיושר, כגון על פי בית דין בלבד.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

במקרה של ר' יעקב עמדין, הוא חשף את עצמו באופן מאד גלוי בספרו האוטוביוגרפי וזה בהחלט מאפשר אבחון (ראה גם ספרו של ביק ע"ז)

בעלבעמיו,

התרכזות קיצונית בנושא אחד נקראת בלשון פסיכולוגית אובססיה. ואמנם פרויד במאמר "על מעשים אובססיבים ופרקטיקה דתית" טען שדת הינה נרבוזה אובססיבית אוניברסלית, כלומר הפרעה נפשית כפייתית עולמית. שים-לב שדתות שמקורן בעבודה זרה, או דתות שהידרדרו להתעסקות יתירה בטקסים או בחיצוניות, אכן עונות לטענה של פרויד. לדבריו יש להשיב שהיהדות איננה דת אלא תורה, כלומר הוראת דרך חייים, כזו האמורה להכיל את כל התחומים.

פותח האשכול העלה את השאלה בצורה מאוד חריפה. אני רוצה לשאול שאלה הרבה פחות חריפה.
האם מי שמתרכז אך ורק בנושא אחד, שדורש את כל כוחות הנפש, ולא פעם עלול גם לזלזל בנושאים אחרים, לא עלול להפוך לחד צדדי?

לכבוד