תעלומת האמהות שנחטפו שלוש פעמים
1. הבעיה בספר בראשית חוזר על עצמו סיפור מסויים, כונתי לסיפור האמא הנחטפת. בפרשת לך לך, יורד אברם לארץ חדשה (מצרים) מפחד שיהרגוהו אנשי המקום, אומר על אשתו שהיא אחותו, המלך לוקח אותה, ה' מכה אותו בחרונו, הוא משחרר אותה, מוכיח את אברם, אברם יוצא ברכוש גדול. בפרשת וירא, יורד אברהם לארץ חדשה (גרר) מפחד שיהרגוהו אנשי המקום, אומר על אשתו שהיא אחותו, המלך לוקח אותה, ה' מכה אותו בחרונו, הוא משחרר אותה, מוכיח את אברהם, אברהם יוצא ברכוש גדול. בפרשת תולדות, יורד יצחק לארץ חדשה (גרר) מפחד שיהרגוהו אנשי המקום, אומר על אשתו שהיא אחותו, המלך מגלה שהיא אשתו, הוא מוכיח את יצחק, אוסר לפגוע בו ובאשתו. יצחק משתקע במקום ומתעשר. השאלה המתבקשת היא איך הצליחה אותה תופעה לחזור על עצמה שלוש פעמים, באופן כל כך מושלם. 2. שיטות החוקרים הגיעו מבקרי המקרא, צחקקו את צחוקם המרושע וחילקו את הסיפור לשלושה מקורות: J, E ושכבה מאוחרת של J. הוסיפו המבקרים והסבירו שכאן נראה ההבדל בין תפיסות המקורות, J וE אדישים להתנהגותו האנטי מוסרית של אברהם, J המאוחר משתדל לצמצם אותה ככל האפשר והופך את החטיפה ממציאות לאפשרות שיכלה להתרחש. הוסיפו עוד וציינו שE מייחס לאבות מעמד מרומם שאינו נמצא בJ. אם בJ אברם הוא רועה פשוט, E רואה בו נביא שהמלך ירא ממנו. הגיע קאסוטו, טרח לעיין היטב בפנים והוכיח ששלושת הסיפורים משלימים האחד את משנהו. הסיק קאסוטו שכולם מרועה אחד ניתנו. פירש קאסוטו: בראשית היתה מסורת אחת. אט אט היא התפצלה לשלוש מסורות. הגיע כותב בראשית בימי דוד המלך, ראה שלושה סיפורים דומים אבל שונים בפרטיהם, הסיק שמדובר בשלושה אירועים שונים וכתב את כולם בספרו. 3. המציאות ההיסטורית אני רוצה לטעון שכולם טועים. וזה פשר העניין: כידוע, המקרא אינו בא לספר היסטוריה, הוא משתמש באירועים היסטוריים כדי להעביר מסרים. לפיכך, אין לראות בסיפור זה סיפור היסטורי רגיל, עלינו להעמיק בו כדי לראות מה הם האירועים ההיסטוריים הרמוזים בו. ואלו הם: בראשית האלף השני לפנה''ס, עזב רועה שמי את החמולה שלו שבחרן ויצא למסע נדודים ברחבי העולם. אותו רועה הכיר היטב את הסכנות האורבות לנוודים בודדים וחסרי הגנה בעולם האפל של אז. תופעה מקובלת, ידע הנווד, היתה להרוג את בעלה של אשה יפה ולקחתה. אשת הרועה הזה היתה במקרה גם אחותו, (במונחים של אז, כלומר, בת החמולה שלו. אנו רואים מציאות כזו בתיאורים נוספים, למשל לוט, אחיינו של אברם, נקרא 'אחיו' עבד אברהם קורא לבית בתואל, אחיינו של אברהם בית אחי אדוני.) לפיכך הוא הגיע להסכם עם אשתו: הם יספרו רק על אחת משתי הזיקות הקושרות אותם, זו שאינה מסוכנת. היא תחשב לאחותו. כך, במקרה ומישהו יתעניין בה יוכל אברם לסרב לו. במקרה ואי אפשר יהיה לסרב לו – ובכן, לפחות אברם ישאר בחיים. כל זה מפורש בכתוב ויהי כאשר התעו אותי אלוהים מבית אבי – ואומר לה: זה חסדך אשר תעשי עמדי, אל כל המקום אשר נבוא שמה אמרי לי אחי הוא. הם נדדו בעשרות ערים ובאף אחת מהן, ככל הידוע לנו, לא אירעה תקלה פרט לשתים. מצרים וגרר. בשתיהן נחשף הפגם היחיד בתכנית אברם: היא לא עבדה על מלכים, מכיון שמלך היה מאלו שלא ניתן לסרב להם. לכן, כשמלך רצה את שרה, הוא לקח אותה. שני המקרים התפתחו בצורה שונה לחלוטין. במצרים, העניק פרעה נדוניה נכבדה לרועה השמי, לקח את שרה להרמונו ואז התערב ה' והכהו בנגעים. פרעה הבין איכשהו שהקללה קשורה לרכש החדש בהרמון, בירר וגילה שהיא נשואה, מבוהל וזועם הוא שחרר את האשה והטיל על בעלה הרמאי צו גירוש. אברם נמלט ממצרים. בגרר, לקח אבימלך את שרה ומייד זכה לחלום מבעית בו הופיע א-לוהיה ואיים עליו במוות. הוא אסף את עבדיו, התייעץ איתם והם החליטו לשחרר אותה ולבקש את מחילת בעלה. אבימלך העניק לנביא סכום של 1000 כסף – וכאן העיר קאסוטו שמדובר בקיום חוק אשורי קדום הקובע ש'אם אדם יצא עם אשת איש לדרך (כדי לשכב עמה?) ואותו אדם לא ידע שהיא נשואה, (אם לא היה משכב) אותו האיש יתן שני כיכרות עופרת לבעלה'. אבימלך העניק לאברהם זכות לשבת בכל מקום בארצו. אברהם התפלל לה' והוא מחל לאבימלך ופקד את אשתו ושפחותיו. אברהם נשאר לגור במקום וראה בו ברכה. יצחק המשיך במנהגו של אביו וככל הידוע לנו לא הסתבך מעולם. ידוע לנו רק שפעם אחת הוא נחשף, נשאל מדוע עשה זאת ופירש את סיבותיו. אם כן, מבחינה היסטורית לא היתה שום כפילות, מדובר בשלושה אירועים שונים לחלוטין שנבעו ממנהגם הקבוע של האבות. שתי חטיפות, בשתיהן (כצפוי) התערב ה'. אחת הסתיימה בגירוש ואחת בבקשת מחילה, מתנות וכבוד רב. ה'אשמה' בדמיון הרב בין הסיפורים, מוטלת לפתחו של הסופר המקראי, זה לקח את שלושתם ויצק אותם לתבנית זהה שבה הדגיש גם הבדלים מסוימים. עלינו לשאול מדוע. 4 ניתוח המקראות: י וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ. יא וַיהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ. יב וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ. יג אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ. יד וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִוא מְאֹד. טו וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה. טז וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים. יז וַיְנַגַּע יְהוָה אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם. יח וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא. יט לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ. כ וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ. וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה. ב וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב. ג א וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר. ב וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה. ג וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל. ד וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר אֲדֹנָי הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג. ה הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִוא וְהִיא גַם הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא בְּתָם לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת. ו וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹהִים בַּחֲלֹם גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת וָאֶחְשֹׂךְ גַּם אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ לִי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ. ז וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה וְאִם אֵינְךָ מֵשִׁיב דַּע כִּי מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל אֲשֶׁר לָךְ. ח וַיַּשְׁכֵּם אֲבִימֶלֶךְ בַּבֹּקֶר וַיִּקְרָא לְכָל עֲבָדָיו וַיְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים מְאֹד. ט וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה חָטָאתִי לָךְ כִּי הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי. י וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם מָה רָאִיתָ כִּי עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. יאוַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי. יב וְגַם אָמְנָה אֲחֹתִי בַת אָבִי הִוא אַךְ לֹא בַת אִמִּי וַתְּהִי לִי לְאִשָּׁה. יג וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי אֱלֹהִים מִבֵּית אָבִי וָאֹמַר לָהּ זֶה חַסְדֵּךְ אֲשֶׁר תַּעֲשִׂי עִמָּדִי אֶל כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָבוֹא שָׁמָּה אִמְרִי לִי אָחִי הוּא. יד וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם וַיָּשֶׁב לוֹ אֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ. טו וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב. טז וּלְשָׂרָה אָמַר הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ הִנֵּה הוּא לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם לְכֹל אֲשֶׁר אִתָּךְ וְאֵת כֹּל וְנֹכָחַת. יזוַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ. יח כִּי עָצֹר עָצַר ה' בְּעַד כָּל רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ עַל דְּבַר שָׂרָה אֵשֶׁת אַבְרָהָם. וַיְהִי ו וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר. ז וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל רִבְקָה כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא. ח וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים וַוישְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. ט וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק וַיֹּאמֶר אַךְ הִנֵּה אִשְׁתְּךָ הִוא וְאֵיךְ אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק כִּי אָמַרְתִּי פֶּן אָמוּת עָלֶיהָ. י וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת אִשְׁתֶּךָ וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם. יא וַיְצַו אֲבִימֶלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה וּבְאִשְׁתּוֹ מוֹת יוּמָת. יב וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה' ראשית, עלינו לברר מה היתה מטרת הסיפורים. מבחינת שלושתם ניתן לראות בבירור כי המסר החוזר בכולם הוא אותו מסר שמצא בהם דוד המלך או משורריו וַיִּתְהַלְּכוּ מִגּוֹי אֶל גּוֹי מִמַּמְלָכָה אֶל עַם אַחֵר. לֹא הִנִּיחַ אָדָם לְעָשְׁקָם וַיּוֹכַח עֲלֵיהֶם מְלָכִים. אַל תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי וְלִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ. (תהלים קה, יד-טז ובשינויים קלים דה''י א,טז,כ-כב) הסיפורים כולם באים ללמדנו את השגחתו של ה' על האבות. זוהי מטרת הקטעים המשותפים. בכולם נראה את הדברים האלה: 1)האבות חוששים מחטיפת נשותיהם. 2) הם קוראים להם אחותם. 3) המלך, היכול לקחתה, מתערב. 4) הוא לא לוקח אותה, אם בשל התערבות ה' ואם מעצמו. 5) האב מתעשר. אבל הקטעים גם שונים למדי זה מזה, והשוני הוא לפי סדר עולה. בסיפור הראשון, עדיין לא העפיל אברהם למרומי הקשר הנעלה עם ה'. קשר שחושל בברית בין הבתרים, במילה ובמסירות יומיומית. הוא עדיין 'אברם'. בסיפור זה כבר מתערב ה' לטובתו, אבל עדיין בעקיפין ובדרך נחותה. אברהם זוכה לעושר רב, אבל כנדוניה על אשתו הנחטפת ממנו (וכמה מר היה טעמה של נדוניה זו!). ההתערבות היא באמצעות נגעים, ללא קשר ישיר עם ה', ופרעה משליך את שרה מעליו ומגרש את אברם בכוח משטחי מצרים. בסיפור השני, נמצא אברהם במרומי מעמדו הרוחני, והפעם ההתערבות מגיעה במלוא הדרה. ה' אמנם פועל בדרך הישנה ועוצר את רחמי בית אבימלך (נראה פירוש רש''י כי מדובר בעצירת נקבים) אבל אינו מסתפק בכך. הוא מתגלה אל אבימלך, בכבודו ובעצמו, ומבהיר לו שאם לא ישחרר את שרה ימות עם כל משפחתו. (יתכן וכתוצאה מעצירת הנקבים) הוא דורש מאבימלך שיבקש את רחמי אברהם ומבהיר לו שהוא תלוי בחסדיו. אבימלך משפיל את עצמו בבקשת מחילה ומעניק לאברהם את הקנס הקצוב בחוק למקרים כאלה, כמה שונה הוא טעם העושר המגיע עם שחרור אשתך! אחר כך מעניק אבימלך לאברהם זכת לשבת בכל מקום שירצה. בסיפור השלישי, ממשיך יצחק במנהג אביו ונחשף. סיוטיו הגרועים עומדים להתממש, האם עתה יהרגנו אבימלך? אבל שום דבר לא קורה. להיפך, אבימלך המזועזע נוזף ביצחק על מעשיו ואוסר לגעת בו ובאשתו. האם נוכל ללמוד מכאן שכל חששות האבות היו מוטעים? ממש לא. שימו לב ללשון המקרא. ויצו אבימלך את כל העם לאמור הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת. ברור כשמש שהיה לאבימלך צורך להטיל ציווי כזה, ומכאן נלמד שאכן, חשדות האבות היו מוצדקים. אם כן, מה גרם לציווי הזה? מה גרם לאבימלך להפלות את יצחק משאר העם? נראה לומר כי זכר האירוע המצמרר שפקד את אבימלך עשרות שנים קודם, בימי אבי האורח החדש, היה חי עדיין בתודעת בית המלוכה, וגרם לאבימלך לדעת שעם האיש הזה אסור להסתבך. כאן בא הסיפור ללמדנו שעצמת כוחו של ה' הספיקה כדי להגן על בן אברהם אפילו מאי נעימות כלשהי, כמובן, לא יפסיד יצחק מכך ואף הוא מתעשר, הפעם ללא כל צורך בטקס חטיפה מבעית
תוקן ע"י מ. משנה - תיקון טכני בלבד
תוקן על ידי מנהלי_משנה ב- 20/11/2014 08:29:47
|
|