לפני שבע שנים היה תחקיר בעיתון ידיעות ת"א על הרב מאיר פינס שהורשע אחרי שהודה בביצוע עבירות מין בשתי נשים בזמן שהיה משגיח כשרות בבית מלון והוא ממשיך לעבוד כמשגיח כשרות כרגיל. בגלל התחקיר הזה לרבנות ת"א לא נותרה ברירה והם עשו לפינס ועדת שימוע ופיטרו אותו ואחרי זה הוא תבע אותם לבית משפט אבל בית המשפט דחה את התביעה בגלל שהוא הסתמך על חוו"ד הלכתית שמשגיח כשרות שביצע עבירות ניאוף לא נאמן מבחינה הלכתית להיות משגיח. והיום התפרסמה הידיעה שרבנות ת"א החזירה לפני שנה את המשגיח שוב לעבודה בבית מלון בטענה הזויה שהעבירה שהוא ביצע לא קשורה לעבודתו כמשגיח כשרות. וזה פשוט לא יאמן. אני לא טוען שאין אפשרות שהבן אדם יחזור בתשובה אבל עדיין זה לא אומר שניתן לסמוך על הנאמנות שלו מבחינה הלכתית כאשר הוא עובד עכשיו כמשגיח שכבר הוכח שהוא נכשל בעבודה זו בעבירות חמורות ובפרט שיש נסיונות לא פשוטים בעבודה של משגיח בבית מלון.
האם הייתם סומכים על נאמנות של משגיח כשרות בבית מלון כאשר אתם יודעים שאותו משגיח ביצע עבירות כאלה חמורות במקום עבודתו?
הפסק דין בתביעה של המשגיח פינס נגד הרבנות ת"א שפיטרה אותו בזמנו בעקבות התחקיר
בתאריך: 27.08.2007
הרב מאיר פינס - נגד - 1. המועצה הדתית ת"א,2. הרב הראשי לתל-אביב,3. הרבנות הראשית לישראל
עת"מ (תל-אביב-יפו) 1569/07
הרב מאיר פינס
נ ג ד
1. המועצה הדתית ת"א
2. הרב הראשי לתל-אביב
3. הרבנות הראשית לישראל
בבית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניניים מנהליים
[27.08.2007]
כב' השופט ד"ר עודד מודריק
בשם המבקש - עו"ד איל נון
בשם המשיבים 1-2 - עו"ד רעות שגיב
פסק דין
מהם השיקולים אשר עשויים לשמש בידי רשות מוסמכת השוקלת שלילת כושרו של אדם לשמש כמשגיח כשרות? מהי מסגרתה של חובת השימוע המחייבת את הרשות המוסמכת טרם מתן החלטה כאמור? מה הדין במקום שהרשות לא קיימה את חובת השימוע כהלכתה? אלה השאלות העיקריות הניצבות על מדוכת הדיון בעתירה זו.
הנסיבות
העותר שימש כמשגיח כשרות בבתי עסק ובבתי מלון בתחום השיפוט של העיר תל אביב. בעת האחרונה עובר לעתירה זו שימש כשמשגיח כשרות במלון מטרופוליטן. מידע שהועבר למועצה הדתית בתל אביב ולרב הראשי לתל אביב מן הרבנות הראשית לישראל גילה שהעותר הורשע בידי בית המשפט המחוזי בתל אביב בעבירה של מעשה מגונה תוך הפעלת אמצעי לחץ. העותר הכחיש בתחילה לפני יו"ר המועצה הדתית את דבר ההרשעה. אולם, לאחר שנעשתה פנייה לבית משפט זה והתקבל פסק הדין בעניינו של העותר אושר המידע שהגיע מן הרבנות הראשית.
המועצה הדתית החליטה לדון בשאלת שלילת סמכותו של העותר לשמש כמשגיח כשרות וזה באמצעות "ועדת הכשרות של הרבנות הראשית בתל אביב" (להלן: "ועדת הכשרות"). מנהל מחלקת הכשרות של הרבנות המחוזית שלח ביום 2.5.07 הזמנה לעותר להתייצב לפני ועדת הכשרות ביום 7.5.07 לשם ברור סוגיית ההרשעה הפלילית. בהזמנה נאמר כי העותר יוכל להשמיע את גרסתו וטענותיו לעניין ההרשעה כדי שדבריו ישמשו את הוועדה במסגרת שיקוליה לקראת קבלת החלטה. ככל הנראה נמסרה ההזמנה לעותר במסירה אישית.
ביום 7.5.07 התכנסה וועדת הכשרות לדיון. העותר לא התייצב. מתברר כי ביום 2.5.07 שלח בא כוחו, עו"ד איל נון, מכתב אל מנהל מחלקת הכשרות המאשר את קבלת ההזמנה לשימוע אך מבקש שמועד השימוע יידחה משום שהמועד אינו מתאים ללוח הזמנים של עורך הדין. המועצה הדתית טוענת כי מכתב עו"ד נון הגיע לידיה רק למחרת הדיון, היינו 8.5.07 (כפי שמעידה גם חותמת "נתקבל" המוטבעת על פני המכתב). עו"ד נון טוען שהמכתב הומצא קודם לכן, היינו, ביום 7.5.07 (כפי שמעיד אישור של דואר ישראל).
נוכח היעדרותו של העותר מן הדיון קיבלה וועדת הכשרות חוות דעת משפטית האומרת שהיעדרות זו כמוה כוויתור על "זכות השמיעה" ולפיכך מוסמכת הוועדה לקיים את הדיון שלא בנוכחות העותר. הוועדה אכן דנה בעניינו של העותר וקבעה כי אין מקום לאפשר לו להמשיך לשמש כמשגיח כשרות המייצג את הרבנות והמועצה הדתית. החלטה נסמכה על חוות דעת הלכתית שנערכה בידי הרב מ. הלוי. עיקר חוות הדעת ההלכתית הוא שמשגיח כשרות הוא בגדר שליח. שליח צריך שיהיה לו אמון של השולח ובנסיבות העניין דנן נוכח מעשי העבירה נפגם אמון הרבנות בעותר שכן משגיח צריך להיות ירא שמים, נאמן וישר וביצוע העבירות מלמד מבחינה הלכתית שאי אפשר לסמוך עליו יותר והוא לא יוכל להמשיך את שליחותו.
החלטת ועדת הכשרות הומצאה לעותר ולפי שזה טען שנמנעה ממנו זכותו לטעון לפני הוועדה הציעה המועצה הדתית שהעותר ימציא טיעון בכתב. העותר סרב לכך ומכאן העתירה.
טענות העותר
בפי העותר שלוש טענות עיקריות: א) החלטה נטולת סמכות; ב) אי כיבוד זכות השימוע; ג) החלטה פגומה מבחינה עניינית.
החלטה נטולת סמכות
הסמכות להעניק תעודת הכשר למזון מוקנית בחוק איסור הונאה בכשרות תשמ"ג - 1983 למועצת הרבנות הראשית לישראל או לרב שהמועצה הסמיכה לכך או רב מקומי המכהן במקום שבו נמצא בית האוכל או הגורם האחר שפעילותו מצריכה אישור כשרות. רב מקומי הוא בין היתר רב עיר. לפיכך, לעניינה של תל אביב הרב המקומי הוא הרב הראשי לעיר תל אביב.
נמצא שהרב הראשי לתל אביב הוא בעל הסמכות לתת תעודת הכשר וממילא הרב הוא גם בעל הסמכות לפקח על הכשרות. כיון שהרב הראשי לעיר אינו יכול לבצע את פעולות הפיקוח בעצמו הוא פועל באמצעות מפקחי כשרות (ראו בעניין סמכות לפעול באמצעות דרגי ביניים - מפקחים הממונים על ידי המועצה הדתית - בג"צ 1829/05 התנועה להגינות שלטונית נ' מועצת הרבנות הראשית). הפה שאסר הוא הפה שהתיר ולפיכך כשם שסמכותו של הרב היא ליתן תעודת כשרות ולקיים את מערכת הפיקוח על הכשרות כך גם הוא הגורם המוסמך לשלול את תעודות ההכשר ולסלק מתפקידו את מי שהוסמך לפעול מטעם הרב כמשגיח כשרות.
לפי זה החלטה השוללת את סמכותו של העותר לשמש כמשגיח כשרות בבית מלון מסוים או בכלל במרחב השיפוט של עיריית תל אביב, צריכה להיות החלטת הרב הראשית לתל אביב. בעניין דנן נתנה ההחלטה מאת "ועדת הכשרות" שהיא וועדה מן הוועדות שפועלות ליד המועצה הדתית של תל אביב (תקנה 22 לתקנות שרותי הדת היהודיים (ניהול מועצות) תש"ל - 1970). הרב הראשי לעיר לא קיבל לידיו את החלטת ועדת הכשרות ולא אישר אותה. שלילת הסמכות של העותר נעשתה בידי וועדה שהיא חסרת סמכות להחליט את החלטה כזו.
אי כיבוד זכות השימוע
זכות השימוע היא מאושיות הצדק הטבעי הדיוני. לא ניתן לפגוע פגיעה חמורה כל כך בחופש העיסוק ובמקורות הפרנסה של אדם בלי לקיים את חובת השימוע כהלכתה. בעניין דנן הייתה ההפרה כפולה ומשולשת. ראשית, הודעה על דבר המועד המתוכנן לשימוע נמסרה לעותר ימים אחדים לפני מועד השימוע וטווח הזמן הקצר לא איפשר לו להיערך כיאות (ראו לעניין זמן הכנת הטיעון י.זמיר הסמכות המנהלית כרך ב' (תשנ"ו - 1996) 817). שנית, נוכח היעדרותו המוצדקת של העותר היה על הוועדה לקיים דיון נוסף שבמסגרתו יישמע העותר. הוועדה הייתה מוכנה רק להשמעת דברים בכתב והשמעה כזו יעילה פחות מהתייצבות העותר ובא כוחו לפני מקבלי ההחלטות. שלישית, הגורם שערך את השימוע, היינו וועדת הכשרות, איננו הגורם המוסמך. חובת עריכת השימוע מוטלת על הרב הראשי לעיר.
החלטה פגומה מבחינה עניינית
העותר גורס שההחלטה אינה מוצדקת מבחינה עניינית. גם זה משלושה טעמים. הראשון, הוא שלא התברר שיש לוועדה או למועצה הדתית או לרבנות הראשית לתל אביב הנחיות פנימיות המשקפות קריטריונים ברורים להשעיית משגיח כשרות מתפקידו או ביטול סמכותו לעסוק בענייני כשרות. החלטה בכגון זה אינה יכולה להיות שרירותית. היא צריכה להתבסס על כללים מנחים. הכללים יכולים לקבוע שכל הרשעה פלילית תשמש בסיס לשלילת הסמכות. הכללים יכולים לקבוע שרק הרשעות מסוג מסוים (כגון הרשעות בעבירות שיש עמן קלון) תשמשנה לשלילת הכושר וכיו"ב. מצב שבו אין כללים מנחים פותח פתח לשרירות. במצב כזה ייתכן שפלוני שהוא משגיח כשרות והורשע בעבירה פלילית יישאר על עומדו בעוד אלמוני שהורשע אף הוא יאלץ לעזוב את תפקידו.
הנימוק השני נעוץ בכך שהוועדה סמכה את תודות החלטתה בחוות דעת הלכתית האומרת שמשגיח כשרות שנמצא עובר עבירה פסול מלשמש בתפקידו. בידי העותר חוות דעת הלכתית של רב אחר הגורס שאין בסיס הלכתי לסילוק העותר מתפקידו. יתר על כן מה עניין שמיטה להר סיני? מה עניין עבירת המין המיוחסת לעותר ולכושרו להבחין בין כשר לטרף.
הטעם השלישי הוא שהמועצה הדתית הפלתה ומפלה בין אדם לאדם, בין משגיח כשרות אחד למשנהו. שכן בתחומי השיפוט של העיר תל אביב פועלים משגיחי כשרות שהורשעו בפלילים בעבירות שאינן פחותות בחומרתן מזו של העותר ורק העותר נמצא פסול מלשמש בתפקידו.
תשובת המשיבים
המועצה הדתית מקדימה לתגובתה לטענות העותר טענה של חוסר סמכות עניינית של בית משפט זה. חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים מונה בתוספת הראשונה את תחומי הסמכות העניינית של בית המשפט. בין התחומים הללו כלולות החלטות של מועצה דתית או של נושאי משרה בה למעט רב מקומי. ההחלטה נושא העתירה היא החלטתה של וועדת הכשרות שפועלת מטעמו של הרב הראשי לעיר תל אביב וככזו היא החלטת רב מקומי. על כן, יוצאת ההחלטה מגדר סמכותו של בית המשפט הזה.
המועצה הדתית חולקת על הטענה שהחלטת וועדת הכשרות נעדרה סמכות. וועדת הכשרות מונתה בידי הרב הראשי לעיר כדי לסייע לו במילוי תפקידיו (ראו בג"צ 1829/05 הנ"ל). הדעת אינה סובלת שכל החלטה והחלטה בתחומי סמכותו של רב העיר תתנקז אליו ישירות. הדבר יפגע ביכולתו למלא את משימותיו והלכה למעשה ישתק את הפעילות המוטלת על הרבנות לפי החוק.
בהיבט ענייני אין למצוא פגם בהחלטת וועדת הכשרות שכן זו התבססה על חוות דעת הלכתית שהיא בנסיבות העניין רלוונטית. על כן גם העדרם של כללים מנחים אינו פוסל את ההחלטה. לא ההרשעה הפלילית משום עצמה הדריכה את הוועדה אלא המשמעות של ההרשעה לעניין כושרו של העותר לשמש כמשגיח כשרות.
הטענות בדבר הפליה נטענו בעלמא. לא הוצגו פרטים. שני השמות שהוזכרו בעתירה אינם רלוונטיים והמועצה הדתית מכחישה כי תחת אחריותה פועלים משגיחי כשרות שלהם הרשעות פליליות.
גם מבחינה דיונית המועצה הדתית גורסת שהתנהל בעניינו של העותר הליך תקין שכן ועדת הכשרות הייתה מוכנה להקנות לעותר את מלוא האפשרות לטעון את טענותיו לפניה. העותר בחר שלא להתייצב לדיון (גם אם המציא את מכתבו לדחיית הדיון קודם לדיון, אזי בהיעדר תגובה יכול היה לקיים קשר טלפוני עם הוועדה ולברר את גורל פנייתו). אי ההתייצבות כמוה כויתור על זכות השימוע. הוועדה הסכימה להעניק לו אפשרות לשימוע מאוחר בכתב והוא סרב לכך. ממילא אופיו של השימוע הוא עניין גמיש תלוי נסיבות ובנסיבות העניין דנן, שימוע מאוחר בכתב הוא בגדר מיצוי סביר של הזכות.
עיקרי התגובה של הרבנות הראשית לישראל דומים לאלה של המועצה הדתית אך יצוין כי הרבנות הראשית מוסיפה שעוד לפני שניתן גזר הדין כנגד העותר התגלו בעבר מספר כשלים חמורים בעבודתו כמפקח וכמשגיח כשרות, נערך למבקש שימוע בידי הרב שמואל אליהו, רב העיר צפת תובב"א והוא הושעה מעבודתו.
דיון
סמכות עניינית
אינני סבור שההחלטה המותקפת בעתירה היא החלטת "רב מקומי". ההחלטה המותקפת היא החלטת וועדה מוועדותיה של המועצה הדתית לתל אביב וככזו היא מצויה בגדר סמכותו העניינית של בית משפט זה[1].
סמכות וועדת הכשרות
בתגובת הרבנות הראשית כלולה סקירת הבסיס הנורמטיבי שחולש על תחום מתן תעודות הכשר ועל הפיקוח עליהן. מתברר שהבסיס החוקי מצוי בחוק הרבנות הראשית לישראל, תש"ם - 1980 ובחוק איסור הונאה בכשרות. חוק הרבנות הראשית קובע שאחד מתפקידי מועצת הרבנות הוא מתן תעודת הכשר על כשרות וחוק איסור הונאה בכשרות מוסיף על כך גם את סמכותו של רב מקומי. בשתי מערכות החוקים הללו אין הוראות המסדירות את מערך הפיקוח וההשגחה על הכשרות. אין הנחיות מי כשיר לשמש כמפקח או כמשגיח כשרות, מהם דרכי ההעסקה של מפקחי ומשגיחי הכשרות, מהם כללי המשמעת החלים עליהם ומהם סדרי העברתם מתפקידם. בנסיבות אלה, כך סבורה באת כח הרבנות הראשית, פועלת מועצת הרבנות הראשית על יסוד הוראת חוק הרבנות הראשית המסמיכה אותה לבצע "כל פעולה הדרושה לביצוע תפקידיה על פי דין" ובדומה לכך גם על בסיס הוראת סעיף 17[ב] לחוק הפרשנות המקנה לרשות מוסמכת סמכויות עזר לביצוע הפעולות בתחום סמכותם.
הגיונה של הפרשנות המוצעת בידי באת כח הרבנות הראשית מקובל עלי. יתר על כן, באור זה צריך לראות גם את סמכותו של הרב המקומי. כיון שהוא מוסמך לקבוע ולהעיק תעודות הכשר בידו גם להקיף את פעולות העזר הצריכות לכך, לרבת פעולות הפיקוח על הכשרות בתחום השיפוט של הרשות המקומית. הוא מוסמך למנות לשם כך גורמים שיפעילו בשמו למעשה עבורו את סמכויות הפיקוח הללו.
המשמעות הנודעת לגישה פרשנית זו היא שכשם שסמכותו של הרב המקומי מקיפה את הסמכת המפקחים ומשגיחי הכשרות כך כוללת סמכות זו גם את שלילת ההסמכה. אכן הפה שהתיר הוא הפה שיאסור ובאופן עקרוני ההחלטה לשלול את סמכותו של משגיח הכשרות צריכה להיות של הרב המקומי.
לא ברור לי מהיכן נטלה לעצמה וועדת הכשרות את הסמכות לקבוע שהעותר לא יוכל לשמש בתפקידו. ודוק, יש להבחין לעניין זה בן מועצת הרבנות הראשית לבין המועצה הדתית. הראשונה היא מכח הדין בעלת הסמכות להקנות תעודות הכשר על כשרות. ממילא לה נתונה גם הסמכות לקבוע את הגורמים המפקחים על הכשרות ולהרחיקם מתפקידם. בתחום המקומי הסמכות הזאת נתונה לרב המקומי ולא למועצה הדתית ולכן ועדה מוועדות המועצה הדתית אינה מוסמכת לקיים את הפונקציה של הסמכת מפקחים ושלילת סמכותם.
סוגיית השימוע
מן המסקנה של הפסקה הקודמת מתבקשת לכאורה מסקנה נוספת והיא שהשימוע נועד להתקיים לפני גוף שאינו מוסמך לקיימו. שכן, באופן עקרוני הכלל הוא שהרשות המקבלת את ההחלטה, היא עצמה, תשמע את מי שעלול להיפגע מן ההחלטה (זמיר, שם, 814). אולם לכך יש יוצאים מן הכלל וייתכנו נסיבות שמכוחן השימוע יתקיים לפני עוזר או מסייע או גורם מסייע שהרשות המוסמכת הסמיכה אותם לקיימו (זמיר, שם, 814 - 816).
בנסיבותיו של עניין כעניינו של העותר נראה לי סביר והוגן שעד שהרב הראשי לתל אביב מקבל את החלטתו הוא רשאי להיעזר בגורם שהוא ייקבע אותו כגורם ראוי, לרבות וועדת הכשרות, לשם קיום מעשי של השימוע. תפקידו של אותו גורם מסייע הוא לברר את העובדות, לבחון את השיקולים השייכים לעניין (בכלל זה גם חוות הדעת ההלכתית), ולהציע את המלצתו לפני הרב הראשי. ההחלטה בסופו של דבר היא של הרשות המוסמכת, היינו של הרב והוא יקבל אותה על בסיס שיקול הדעת שלו הנשען על המלצות הוועדה או על כל דרך דיונית ראויה שהוא ימצא אותה לנכון.
נוכח זה אין טעם להידרש לשאלה אם בנסיבות היעדרותו של העותר מישיבת השימוע צריך היה לקיים ישיבה נדחית.
הטעמים הענייניים
אין ספק שטוב היה וראוי היה שפעולת הרב הראשי לתל אביב בהקשר לסמכויות הפיקוח על הכשרות תהיה מוסדרת בהנחיות כלליות. אילו היו הנחיות כאלה מן הסתם היה בהם גם פרק העוסק בשיקולי העברה מתפקיד משגיח כשרות. אולם אין לומר שבהיעדר הנחיות לא ניתן לקבל החלטה להעביר משגיח כשרות מתפקידו מקום שההחלטה בדבר נסמכת על שיקולים ענייניים.
גורמים שונים שהתייחסו עד הנה לעובדה שלאחר הרשעתו בדין הוסיף העותר לשמש בתפקידו כמשגיח כשרות הביעו פליאה רבה על הדבר (כך עולה מהחלטה של כב' השופט טימן שעה שהעביר את פסק הדין לעיון המועצה הדתית לפי בקשתה וכך עולה מהחלטת כב' השופטת גדות בבקשה למתן סעד מניעה במסגרת עתירה זו). אפשר להבין את הגישה הזאת אולם עלי לומר שאילו הושתתה ההחלטה להעביר את העותר מתפקידו על עצם הרשעתו בדין בלבד ספק אם הדבר היה עומד נוכח היעדר כללים מנחים שמן הראוי לעגן אותם בתקנות או בהסדרים לפי חוק.
אלא שככל העולה מנימוקי הוועדה ההרשעה בדין היא נסיבת רקע ואילו לוז ההחלטה נעוץ בחוות דעת הלכתית האומרת שמשגיח כשרות שנכשל בפלילים, מצד ההלכה אינו יכול לשמש בתפקידו.
אינני רואה בנימוק ההלכתי שיקול לא ענייני. להפך. שיקול זה הוא ממין העניין. שהרי עצם ההסמכה לשמש כמפקח כשרות מותנית בכשירות הלכתית. לאמור המשגיח צריך להיות ניחן בכושר ובתכונות שמצד הדין הדתי מאפשרות לו לקיים את שליחותו. משנשמט היסוד מתחת לפני בסיס כשירותו ההלכתי ממילא אין מקום שיוסיף לכהן בתפקידו.
בית המשפט לעניינים מנהליים אינו צריך וגם אינו יכול לחדור לפני ולפנים חוות הדעת ההלכתית. ייתכן שיש בני סמך בענייני הלכה שאינם סוברים כדעתו של הרב הלוי שאומצה בידי וועדת הכשרות אולם בעניין זה פועל הכלל של "עשה לך רב" וההידרשות לחוות דעתו של אותו רב היא בגדר ד' אמות הסבירות.
טענות ההפליה אכן נטענו באורח כוללני מידי ואם העותר יראה לו לטוב יציג אותן בפירוט ראוי לפני הגורם שיערוך לו את השימוע בעקבות פסק הדין.
התוצאה
לאחר שמצאתי שההחלטה להעביר את העותר מתפקידו התקבלה בידי גורם (ועדת הכשרות) נטול סמכות לכך, עלי לבטל את ההחלטה. כך אני פוסק.
ביטול ההחלטה, גם זה בהתאם למסקנות פסק הדין, איננו מונע עריכת הליך חדש שיכלול שימוע לפני הרב הראשי לתל אביב או לפני גורם שהרב יקבע אותו בהחלטה. אחרי שייערך שימוע כזה (במסגרתו, אין צריך לומר, תינתן לעותר מלוא הזכות להציג את טענותיו בעצמו או באמצעות בא כוחו) יקבל הרב הראשי לתל אביב את ההחלטה.
עד שתתקבל ההחלטה "יוקפא" המצב הנוכחי, היינו, העותר לא יוכל לשמש בתפקידו. אולם, הדבר מוגבל למסגרת זמן של 30 ימים מהיום (אלא אם כן מועדי השימוע יידחו מעבר למסגרת הזמן לפי בקשת העותר). אם לא תתקבל החלטה בתוך פרק הזמן האמור יוחזר העותר לתפקידו.
המשיבה 1 תשלם לעותר הוצאות בסך 10,000 ש"ח.
ניתן היום י"ג באלול, תשס"ז (27 באוגוסט 2007) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא לצדדים פסק דין זה.
[1]לא מן הנמנע שבסופו של ההליך שיתקיים לפי פסק דין זה אמנם תתקבל החלטה של הרב הראשי לתל אביב שהוא "רב מקומי" ולפיכך אם ימצא מאן דהוא לנכון להשיג עליה, בעתירה מנהלית, תחזור למקומה שאלת הסמכות העניינית של בית המשפט לעניינים מנהליים.
עכשיו גיליתי שבפורום בחדרי הראשי מחקו את האשכול ולא קשה לנחש למה...
בכל אופן היו שם כמה מגיבים שטענו שהמשגיח חזר בתשובה והוא לא פסול לעדות וכו' ואני כתבתי שם שהטענה הזו לא מחזיקה מים. אמנם אני לא שולל את האפשרות שהוא אכן עשה תשובה אמיתית אבל עדיין זה לא אומר שהוא נאמן הלכתית לעבוד באותה עבודה שהוא כבר נכשל בה. ואדרבה, אם הטענה הזו היתה נכונה מבחינה הלכתית אז למה בשנת 2007 שהרבנות ת"א עצמה (שטוענת כעת שהוא "חזר בתשובה") לא קיבלה אז את הטענה שהוא חזר בתשובה מאז הזמן שחלף מביצוע העבירות (בשנת 2004) ובמקום זאת הרבנות התעקשה לפטר אותו מהעבודה והוציאה חוו"ד הלכתית שהוא פסול השגחה וכו'?
אשמח לשמוע את דעתם של חכמי הפורום בנושא הלכתי זה, האם אדם שנאמנותו ההלכתית נפסלה יכול לחזור לנאמנותו הלכתית באותו תפקיד ושל משגיח ובאותו מקום בו הוא נכשל (מילא היו מחזירים אותו לעבודה בחנות פלאפל וכד' אבל הם החזירו אותו לבית מלון עם כל הנסיונות שיש שם) ומה הקריטריונים ההלכתיים לכך אם בכלל. שהרי חוץ מהבעת חרטה אף אחד לא יכול להיות ערב שהוא באמת לא עושה שוב מעשי תועבה, ואני לא מדבר מבחינת חוקי המדינה ששם יש עניין של התיישנות וקלון וכו' וגם עצם הניאוף אם נעשה בהסכמה זה לא עבירה פלילית אלא רק מבחינה הלכתית.
תוקן על ידי מבקרהפורום ב- 28/11/2014 14:55:36
נשלח ב-1/12/2014 18:38
בושה וחרפה! רבנות ת"א = רבנות עזה. לפני כמה חודשים חשפתי כאן איך רבנות ת"א ביטלו את ההשגחה הצמודה במלונות בגלל 'התחשבות במצבם הכלכלי' עכשיו מתברר שגם המשגיח של המלון צריך השגחה צמודה.
שימו לב שגם הרה"ר לא יוצאת נקיה מהסיפור המלוכלך הזה. הרי בזמנו הם נלחמו בכל הכח ממש נגד המועה"ד בת"א ע"מ שיעיפו את המשגיח הזה ופתאום השבוע הם נותנים תגובה לעיתון שהם סומכים את ידיהם על החלטת המועה"ד. מעניין מאוד.
משגיח הכשרות של מלון מטרופוליטן, מאיר פינס הורשע לאחרונה במעשה מגונה בצעירה דתיה זה לא מנע מהמועצה הדתית להמשיך להעסיק אותו, למרות הוראות שנשלחו מהרבנות הראשית בתחילה הכחישה המועצה כי מדובר בעובד שלה, לאחר מכן גרסה כי יש לחכות לשימוע בעניינו יו"ר המועצה הדתית: "סוכם עם פינס כי הוא ייצא לחופשה אולם הוא הפר את הסיכום" פינס: "אין לי מושג במה מדובר"
[ אלי סניור ]
המועצה הדתית בתל אביב המשיכה להעסיק את משגיח הכשרות מאיר פינס, שהורשע לפני חודשיים במעשה מגונה בצעירה דתיה, וזאת למרות שהרבנות הראשית התריעה נגד המינוי כבר לפני מספר חודשים ואף הוציאה מכתב חמור ליו"ר המועצה, אלדד מזרחי, ולרב הראשי של תל אביב, הרב ישראל מאיר לאו.
המועצה הדתית בתל אביב. שימוע למטריד מינית. צילום: דניאל בר-און
פינס, המשמש כמשגיח כשרות בבית המלון מטרופוליטן בעיר, הורשע על פי הודאתו בבית המשפט המחוזי בתל אביב. למרות טענות המועצה הדתית כי המשגיח אינו עובד יותר בבית המלון, הוא נראה במקום בשבת האחרונה. המתיחות בין הרבנות הראשית למועצה הדתית בתל אביב נובעת כיום מהעסקתו של פינס, שהורשע בפלילים. פינס, כך נטען, הבטיח לחברתה של הצעירה לארח את שתיהן בבית מלון בתל אביב. בדצמבר 2004 הגיעו השתיים למקום וחיכו לפינס, שהיה אמור לממן את שהייתן. בשעה 20:00 הגיע פינס לחדרן של השתיים וביקש מידידתו לצאת מהחדר לכמה דקות. הוא ניצל את חוסר האונים של החברה, הוריד את חצאיתה וחיכך את איבר מינו בפיה ובאיבר מינה, למרות תחנוניה כי יחדל ממעשיו. לאחר שהגיע לסיפוקו, כך נטען, התלבש פינס והניח 500 שקל על השולחן. במהלך המשפט הודה פינס בהאשמות והביע חרטה על מעשיו. הוא הורשע במעשה מגונה תוך הפעלת אמצעי לחץ. כמו כן הוא חויב לפצות את הצעירה בעשרות אלפי שקלים ונגזרו עליו שישה חודשי מאסר, שירוצו בעבודות שירות. בנוסף הוטל עליו מאסר על תנאי למשך שלוש שנים.
מזרחי. צילום: המועצה הדתית
גזר הדין ניתן ב-14 בפברואר השנה, ומנקודה זו מתחילה התנהלותה המשונה של המועצה הדתית - כאשר נודע לרבנות הראשית על תוצאות המשפט היא מיהרה לשגר מכתב חריף בדרישה להפסיק לאלתר את עבודתו של פינס. להפתעת הרבנות, ענתה המועצה הדתית כי לא בטוח שאותו מאיר פינס המורשע הוא משגיח הכשרות שעובד אצלם, וזאת למרות שההליך המשפטי התנהל כשנתיים. גם בכירי המועצה הדתית לא טרחו לבדוק את הנושא והשאירו את העבודה לרבנות. בלית ברירה פנתה הרבנות לבית המשפט וביקשה לוודא כי מדובר באותו אדם, על פי תעודת הזהות שלו. בהחלטה שכתב ראש הרכב השופטים, שלי טימן, בחודש מרץ השנה, נכתב כי בית המשפט רואה בחיוב ובהערכה את פניית הרבנות: "היא הפגינה רגישות לפרסומים, כמו כוונתה לדאוג שהמשמשים בקודש יהיו נקיים מכל רבב (במיוחד כמו זה שהוכתם בו מר פינס)".
מנכ"ל המינהל לשירותי דת בישראל, מאיר שפיגלר, שלח את ההחלטה ליו"ר המועצה הדתית, אלדד מזרחי. "הנך מתבקש להפסיק כל קשר עקיף וישיר עימו. מדובר באדם שהורשע בפלילים ולא יעלה על הדעת שגוף ציבורי יעניק לו את קורת גגו ויעסיק אותו". ימים ספורים לאחר מכתב זה הוציא גם היועץ המשפטי של הרבנות, עו"ד שמעון אולמן, מכתב משלו, שנשלח למזרחי ולרב לאו. במכתבו ציין אולמן כי לפני מספר שנים התגלו בעיות בעבודתו של פינס, עקב אישור שנתן לבית עסק שהאכיל את הציבור בטריפה, כהגדרתו. גם לאחר מכתבים אלה ישבה המועצה הדתית בשקט. היו"ר מזרחי ענה לרבנות כי סיכם עם פינס על יציאתו לחופשה עד לקיום שימוע, אולם לא הציג סיכום המאשר את ההליך. בפועל, בשבת האחרונה המשיך פינס בעבודתו. מנהל מלון מטרופוליטן, אריאל דולב, מאשר את הדברים: "פינס הגיע לעבודתו כרגיל ולא קיבלתי כל הודעה מהמועצה הדתית". פינס התחמק השבוע מתגובה: "זה לא אני, אין לי מושג על מה אתה מדבר". לאחר מכן ניתק את השיחה. יו"ר המועצה הדתית, אלדד מזרחי, בתגובה: "הואיל ונושא המשך העסקתו של מאיר פינס כמשגיח כשרות הינו עניין הלכתי בעיקרו, ועדת הכשרות ברבנות בתל אביב תקיים לו שימוע בתחילת השבוע הבא. לבקשת המשגיח, סוכם עם המועצה הדתית כי ייצא לחופשה עד להכרעה בעניינו. לצערנו, הוא הפר את הסיכום ואנו רואים זאת בחומרה. "לא נכון ולא ראוי למהר לגזור דין בטרם תבחן הוועדה את נסיבות המקרה ותינתן הזדמנות למשגיח לטעון. עם כל הכבוד לרבנות הראשית, היא לא טרחה להעביר שום ממצא משפטי בעניינו". מנהל היחידה הארצית לאכיפת חוק איסור הונאה בכשרות, רפי יוחאי, התייחס להתנהלות המועצה הדתית: "התרענו בפני המועצה על המשך העסקתו של פינס, אבל הוא המשיך לעבוד כמשגיח. למועצה הדתית ברור שזה האיש שהורשע".
הסיפור של המשגיח פינס מסריח הרבה יותר ממה שדווח בעיתון. לפני כמה שנים אותו פינס הגיש תביעת דיבה נגד המועצה הדתית והרב מיכה הלוי שכתב את החוו"ד ההלכתית שהוצגה לבית המשפט שפינס לא יכול לשמש יותר כמשגיח, ואז המועה"ד רצו להוריד אותו מהתביעה והם הציעו לו בתמורה לחזור לעבודה בלי שאף אחד ידע והשם שלו לא הופיע על התעודות כשרות של בתי המלון והיום הוא משגיח במלון "מרינה" בימי חול ובמלון "דבורה" בשבתות.
זה לא מנע מהמועצה הדתית להמשיך להעסיק אותו, למרות הוראות שנשלחו מהרבנות הראשית 
