בית פורומים עצור כאן חושבים

הרב יהושע מונדשיין ע"ה

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-25/12/2014 15:44 לינק ישיר 
הרב יהושע מונדשיין ע"ה

בבחח מצאתי כותרת עגומה על שמו הרב מונדשיין.

חשבתי לפתוח את האשכול בכותרת "עצכחניק בחב"ד " אבל אני משער שזה לא מדוייק ומן הסתם גם עלול לפגוע באיש. עד כמה שידוע לי, הוא צוטט כאן בשל מחקריו, אבל מעולם לא הגיע כדי לכתוב כאן.

לצערי, ידוע לי עליו מעט מדי. מן הראוי היה להטיל את מלאכת פתיחת האשכול על מי שיודע. אני מקוה שחברינו ישלימו את המידע.

אני משער שבפורום המקביל שמותר להזכיר את שמו יכתבו עליו גם דברים מעניינים. הנה הלינק.


(הכותרת שם דומה לשלנו בשלוש המילים הראשונות שלה).

ספרננו לינקק שם לויקי.





דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-29/1/2015 05:05 לינק ישיר 

את חטאי אני מזכיר היום, שלא ציינתי את מקורי לסיפור:

פורום: עצור כאן חושבים - "מתנגדישע קישקעס ברענען" – בחדרי חרדים





דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-28/1/2015 09:57 לינק ישיר 




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-28/12/2014 06:52 לינק ישיר 

פנינה נוספת מאת הרב יחזקאל סופר:

"יתבררו ויתלנו":




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-28/12/2014 06:01 לינק ישיר 


מכתב לידיד ש"החמיץ" ● חשבון נפש אמיתי
בהתקרב יום הבהיר ג' תמוז שהינו יום של חשבון נפש אמיתי וכנה של כל אשר בשם חסיד חב"ד יכונה, מגישה מערכת חב"ד אינפו מכתב אותנטי משנת תשנ"ג, שנכתב ע"י הרב יחזקאל סופר שבסגנון ישיר ונוקב, עונה לידיד שהתבטא בחריפות והציג טיעונים שונים על אמונת החסידים ברבי  ● "וכי נעלם ממך שהחל ממאמר הנשיאות ביו"ד שבט תשי"א קבע נשיאינו שליט"א שדורנו הוא דור אחרון לגלות ודור ראשון לגאולה? וכל הפצת התורה והחסידות אינם אלא "להביא לימות המשיח".. וכל המנסה להעלים נקודה זו ו"לצנזרה" יכול לשלוח כל המאמרים והשיחות לגניזה החרסונית". . ר"ל" ● לקריאת המכתב המלא
ל סיון התשס"ט (22.06.2009)

ב"ה י"א ניסן תשנ"ג יום הולדת כ"ק אדמו"ר שליט"א "חטר מגזע ישי"

תשובה לאגרתו של ידיד ש"החמיץ"

פליטת-קולמוסך המפתיעה את נפש ידידיך ורעיך הזוכרים אותך כאחד מבחירי התמימים, הניעתני להוכיחך בתוכחת מגולה מאהבה מסותרת, ודרכי תשובה לא ננעלו, וכולי האי ואולי תגבר בך הדייסה של תומכי-תמימים, על ההשפעה השלילית של השטן-האוניברסיטאי שהשתין במוחך (בסגנונו של א.צ.ג.) (ועיי' היטב ביבמות ט"ז,א. ברש"י ד"ה בכור שטן)

בטרם אתייחס לטיעוניך לגופו של ענין, אביע תמיהתי עליך, מנין צברת ישות כה רבה לזכות את כל עדת חסידי חב"ד, רבני-ה ומשפיעי-ה ב"פקיחת עיניים" (סגי נהור בלע"ז), בהנחה שהנך הפקח שבחיות שיצא להצליף בזנבו המפואר ולאלפינו בינה כמלמד-דרדקי, תוך חלוקת "ציונים" לאישיותו של פלוני ולחסידותו של אלמוני ולהאשימם כחובשי מסיכה דו-פרצופית של צביעות – האמנם לא חששת שהנך מביע דיעות של "רעולי-פנים", שפנימיותם הורעלה בהנחות העולם האקדמאי, ועוטפים מצפוניהם בניסוחים חז"ליים ההופכים אמונה לכפירה, וכפירה לאמונה? הנאה לתמים להפוך לשועל "בכרם חב"ד"?.. או שמא החלטת לטבוע סגנון מקורי של ליבוביץ שבליובאויץ'?

לו היו מניעיך כה קדושים כפי שהנך מציגם לא היית נועץ ציפרני-לשונך בזעם אמוציונאלי בליבה של אמונה תמימה של אלפי חסידים, מתוך יומרנות יהירה של הרציונאליסט שנפל נעביך בעדר של שוטים. . .

היכן נעלמה האוביקטיביות המוחית, דרכי ההוכחה הרציונאליות, ההתייחסות למקורות ולמובאות וההגיון שבדימוי מילתא למילתא ? אנמם זכותו של כל חסיד להביע דעתו ואף לפרסמה (למרות שהוא בז לפרסומת. . ) ובפרט, בהיגיינה של האוירה כיום במחננו, בימות ה"גשמים" (של כתבות, מאמרים, צווחין אף פקסין שאינן בטלין ולא שביתין . . . ) ברם, גם "כל אלו שאמרו פותקין ביבותיהן (ביב ליוגרפיה בלע"ז) . . . אם הזיקו חייבים לשלם!" ואף אם דברי יגרמו לך צער אין הצער שוה בנזק המלך מלכא משיחא וד"ל.

***
אקדים ואציג הנחה שאני תקוה שתהא מקובלת גם עליך כבר-דעת שסברות שכלתניות גרידא, אין בכוחן לקבוע אמת מוחלטת, שהרי "אין דעותיהן שוות", והדעת נחלק כידוע לחסד וגבורה, והשכל כאותו פרקליט העובד למען "מרשו" (המניע האנוכי), ועל כן, ההכרעה בנידון דידן צריכה לבוא תוך הסתמכות על שיחות כ"ק אד"ש ששכינה מדברת מתוך גרונו (ובקרוב ממש גם אנו נשמע זאת באזנינו!) וכחסיד ותמים ודאי תסכים לבטל החלטות השכל האנושי-האנוש ולהודות על האמת.

***
בפתח טיעוניך הנך מציע לעלעל האג"ק של הרבי שליט"א כיצד בנה את תנועת חב"ד מהמסד אל הטפחות, כשהוא תובע דיווחים מי"ט כסליו, יו"ד שבט וכו' "וכי יוכלו העסקנים מלהתחמק מפעילות ודיווח בי"ב תמוז בטענה שלא קיבלו הוראה ?! האם לא ברי לנו שהרבי יריץ להם מכתב נזיפה כפול ומכופל"?! (תוכ"ד).

וכי נעלם ממך שהחל ממאמר הנשיאות ביו"ד שבט תשי"א קבע נשיאינו שליט"א שדורנו הוא דור אחרון לגלות ודור ראשון לגאולה? וכל הפצת התורה והחסידות אינם אלא "להביא לימות המשיח" ובפרט כ"ק אד"ש שכל הלוז של משנתו הוא ענין המשיח ובאופן של "הורידה למטה בארץ" וכל המנסה להעלים נקודה זו ו"לצנזרה" יכול לשלוח כל המאמרים והשיחות לגניזה החרסונית". . .– (ר"ל)

ובמיוחד, החל משנת תש"ן ואילך ממקד של שיחותיו ותביעותיו בהפצת ענין הגאולה ומשיח. ועודד את כל היוזמות בפרסום האדיר של "הכונו לביאת המשיח", ואישר – בשיחה מוגהת את: הפס"ד של הרבנים ומורי הוראה בישראל שהגיע זמן הגאולה יעמוד מלך מבית דוד וכו' בחזקת שהוא משיח . . . . פס"ד "מסיני" שנמשך וחדר גם בגדרי העולם". (ש"פ משפטים נ"ב). ואף רמז ברורות באישיותו של המשיח שבדורנו, ורמז לשמו ולביתו בית רבינו שבבבל (770) . וביודעיו ומכיריו קאמר, שידע שייצאו ויפרסמו בוודאי בקול רעש גדול את ההדברים. ולא זו בלבד, אלא ששנה קודם לכן, תבע וזעק: "הדבר היחידי שיכולני לעשות למסור הענין אליכם עשו כל מה שביכולתכם, עניינים שהם באופן של אורות דתוהו אבל בכלים דתיקון"!

האם לא ברי לך, ידידי, שאחר הדברים האלה, לא יוכל מאן דהו להתנצל על העדר פעולתו בפרסום הכי גדול ש"המינוי דדוד מלכא משיחא כבר היה. . . צריכה להיות רק קבלת מלכותו על ידי העם" (ש"פ משפטים נ"א) בטענה: לא קיבלנו הוראה מפורשת מהרבי לפרסם את מי צריכים לקבל עליהם כמלך המשיח? ואולי התכוון שיקבלו עליהם את מלכות דוד בן ישי הידוע מספר שמואל?. . . ) התתאר לך את מבט הנזיפה הכפול ומכופל ביום ההוא?!  

הרי שמתורף – דבריך עצמם, מובנת פעילותם של המאמינים בדברי משיח דורנו באופן של ""אתערותא דלתתא" עצמאית, לכאורה, ועיי' היטב בשיחת י"ט כסליו לקו"ש ח"כ אות ו. ע' 175 אודות חסיד שכותב לרבי שיצווה עליו ברורות על כל צעד ושעל, ולא יזדקק ליוזמות אישיות ! . . )

משקלו של השיקול שלא לרחק יהודים מלימוד-חסידות

יוצא הנך, ידידי מתוך הנחה שהשיקול העליון ביותר אצל הרבי החשש שמא יגרום הדבר לריחוק מחסידות, (ולכן הנך מסביר לא מצינו שהרבי שליט"א יפרסם אודות חותנו הריי"צ נ"ע זהותו של המשיח). ולא היא:  

וכי מבצע תפילין בתחנה-המרכזית עם חילוניים לא גרם רתיעה מחב"ד ושיטתה? וכי פרסום שלילת השינה בסוכה – לא גרם להחרמתנו כ"עוקרי הלכה" ומינים?  

וכי השתתפותנו בבחירות לא גרמה לבלימת הפצת המעיינות בבתי"ס ובצה"ל?  

וכי כל השיחות משנת תש"מ אודות חובת התביעה " עד מתי?" לא הפכה אותנו בעיני החרדים ל"כת משיחית" הכי קרובה ליהדות ? . .

מדוע לא חשש כ"ק אד"ש מתוצאות הריחוק שיבואו עי"ז? ולא חשש שמבצע "אות בספר התורה לקבלת פני משיח צדקנו" יביא להשוואתנו לכתות משיחי השקר (כזכור לך!) ובכלל כל שיטת חב"ד בדור השביעי עוררה תמיהה ורתיעה אצל חוגי היהדות-החרדית מאז ומקדם!

אלא מאי, שבעמידה על עקרונות ומבצעי שעה נחוצים, בהם אין להתפעל גם אם זה ירתיע יהודים, לכאורה מלימוד החסידות, כי הענין חייב להתבצע! לא כן בפרסום ענין בטרם עיתו, שאינו מביא שום תועלת, מלבד התרברבות מנקרת-עיניים, שאז וודאי יש לחוש לתוצאות הריחוק, לחינם.

ומכאן לנקודה הבאה:

בוודאי לא עיינת כראוי בכל שיחות הקודש "דבר מלכות" בשנתיים האחרונות [באמרך לליבך מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין] – אחרת, לא היית יכול להתעלם מההבדל בין "ראוי" להיות משיח, שישנו בכל דור ודור, ועדיין לא החלה התגלותו בפועל, ובין "בחזקת שהוא משיח" שזהו עידן הדורש היענות שונה לחלוטין.

כל אדמו"רי חב"ד מבית דוד היו "המשיח שבדור" והרבי ריי"צ נ"ע, אבל גם בתקופתו א) הקריאה היתה מותנית "לאלתר לתשובה (ואז) לאלתר לגאולה", ב) הריי"צ לא דיבר על סיום עבודת הבירורים, על התגלות מציאותו של משיח, על כך שישנו כבר "וילחום מלחמת ה'" ובכמה עניינים כבר מנצח" ופס"ד רבנים מאושר ע"י נשיא הדור שהוא "בחזקת משיח"! וכי בשלב כזה עדיין יש מקום להיתמם ולא לפרסם זהותו של המלך מבית דוד:

"דין הוא מלכא משיחא" (עוד בטרם בנה מקדש וקיבץ נדחי ישראל)?

שמא נתעלמה ממך הוראה ברורה של הרבי:

והמעשה הוא העיקר: יש להשלים מעשינו ועבודתינו כולל גם הבקשה והדרישה "עד מתי" וההכרזה "יחי המלך". . . שעי"ז פועלים אצל הקב"ה לגאול בנ"י בזריזות הכי גדולה" (ב' ניסן מ"ח)

(ובאותה שיחה) "אנשי הדור פועלים הוספה בענין החיים אצל נשיא הדור. . . בעניין ההכרזה "יחי המלך". . . יש בהכרזה זו גם התוכן דעניין ההכתרה. . . שעי"ז פועלים ביאת דוד מלכא משיחא" [ואתה דימית הכרזה זו להריגת שאול רחמנא לישזבן מההשוואה!] וכי זקוק הרבי להערתך שסגנון כזה עלול לפעול ריחוק יהודים מחסידות? מי לי בחסידות ומשיח לא חפצתי בארץ? . .

[וראיה מוכחת שלא הדאגה לקירוב יהודים לחסידות היא המניע הפנימי שלך: כרך שלם של "בכרם חב"ד" המציג את הגר"א כחותמת גומי של המועצה-הדתית המושחתת של וילנא קריה נאמנה האם הביא זה לקירוב יהודים לחסידות?! והאם זה היה נחוץ?! וכל זה עשית ופרסמת לאחר שבעבר נפסל מאמר מתגרה דומה ע"י הרבי מטעם שעלול להכריז מלחמה חדשה בגר"א ובתלמידיו וכנראה שאצלך הכריע השיקול השכלי . . . ]

ומכאן מובן, לכל בר דעת, ההבדל בין חסידי אדמו"ר הזקן והרבי הריי"צ, וכן עידן פרסומיו של הרה"ח ר'א פריז שי'. . . ועידן שלילת פרסומי הרב סלונים והרב וולפא בטרם הגיע זמן גאולתכם ובין עידן "בחזקת משיח" בו נדרשת עפ"י הלכה (וכ"ש ע"פ רוח החסידות) ההיחלצות של חיילי בית דוד נגד "חרפו עקבות משיחך" וההכרזה "דין הוא מלכא משיחא" "בכדי שהוא יוכל לקיים שליחותו בפועל ולהוציא את בנ"י מהגלות" (כינוס השלוחים חיי-שרה נ"ב)
 
[ומעשה רב: אותו ספר של הרב וולפא שנשלל בתקיפות בתשמ"ה והנ"ל גנזו בקב"ע לא פחותה מר'א פריז! הותר בתשנ"א ואף נתבקש "להחליפו במכורך"! היש לך הסכמה גדולה מזו ?]

והוא העיקר אדמו"רי חב"ד הקודמים, החסידים האמינו במשיחיותם, אך הם עצמם לא אמרו זאת מפורשות בשיחותיהם, לא כן בשיחות דור השביעי, שהרבי רמז ברורות על עצמו, ויתר על כן, ציוה לפרסם הענין בכל העולם כולו, ביודעו את התהודה התקשורתית של דבריו איזו הגינות יש בהשוואה ממין זה ? אין זאת אלא שההיסטריה שאחזתך שיבשה אצלך את ההיסטוריה.

קליפת ה"פרסומת"

נפשך היפה סולדת מהאמריקניזציא של "כפר חב"ד", (ואף הנך מצטט ללא בושה את הרמ"מ פוטרפאס ששווה לדבריך את העיתון החסידי לשבועונים חילוניים, מי יאמין לך להשוואה מלוכלכת כזו בין "עיתונות הזבל" ובין שבועון מלא קדושה, דא"ח וסיפורי חסידים אך כנראה שלצרכי השיווק המטרה האפיקורסית ה"קדושה" כל האמצעים כשרים. . . ) שכחת שעיתון זה הוא שופרו של הרבי שליט"א המעודדו וכותב לו מכתבים מיוחדים, ושכחת גם דברי אדה"ז שכאשר משיח יבוא "וועט מען שרייבין אין די גאזעטן" (ובכלל שיטת כ"ק שליט"א ידועה שיש לנצל כל אמצעי הטכנולוגיה והפרסומת בכל המידיות להפצת המעיינות כמפורסם בשיחת נח בדברי הזוהר שכ"ז הוא לאעלאה בשביעי ! . . )

ושוב הנך חוזר על נקודת-הטעות: "כיצד יכולים אנשי דור דעה לצאת מכליהם כעגלי מרבק"? ומביא הנך ראיה מחסידי אדמו"ר האמצעי ואדה"ז שאמר "קץ" לשנת תר"ח ולא יצאו בפרסום אדיר כזה. ומסיים הנך: "האם רק בגלל החילוק השדוף שאז לא הכריז אדמוה"ז שדבריו דברי-נבואה המה? . .

להזכירך! "חילוק שדוף" זה עצמו מבואר בהרחבה בקובץ שפרסמת "מגדל-עז" בפרק "מדוע לא בא בן ישי" (ע' תק"ח) אישתמטיתיה? או שמא הנך מנסה להשתמט?

זלזולך בהתפעלות-חסידית במסווה של "בעל מוחין", מזכירה לי אמרה של רש"ח משפיעינו האהוב שיכולה להתאים גם לך, כשהיית "עגל מרבק" גם אתה התפעלת ומה שאינך מתפעל עתה מפעמי-משיח, בתור פר זקן, אינו מהתגברות המוחין בכפליים כי אם מכבדות האחוריים. . .

האין מקום בלבך לחשבון נפש אדעתא דנפשיה, שמא כל סלידתך מ"פרסום אמונתך ברבי בראש כל חוצות" נובעת (לא ממאיסת החיצוניות כי אם) מקליפת "עמלק'ע חסידים" הבושים ב"אמונתם הפרימיטיבית", וחוששים לשחוט את ה"כבש" או מעדיפים לשחטו במחתרת ולאוכלו "נא" או מקסימום "מבושל במים" אבל "צלי-אש"? ס'זאל שמעקן אנדער דער גאנצער געגנד? . . .

כרובים בבית מדרשך צלם בהיכל!!!

אחרי שהובא לתשומת לבך שנכשלת כביבליוגרף שכוחו ב"מיון" (שלא עשית בטקסטים של שיחות כ"ק אדמו"ר שליט"א תש"ן תשנ"ב) וניסית כוחך ב"עיון" שאינו תחום מומחיותך) נעבור לבדיקת התיזה ה"משכילית" שנפלטה מקולמוסך, כנראה, בעידנא דריתחא. . ומסקנתה: "כי החסיד מעמיד שיקולים שכליים כמשקל נגד שווה ערך לשיקולים הלכתיים".

וה"הוכחות" לשיטתך הן זלזול באיטליגנציה של הקוראים ושל הכותב גם יחד!  

דוגמאותיך מהעדפת רבנים ה"מבינים בענייני עולם" על "בטלנים" ההשוואה לוקה בב' פרטים: ראשית, השימוש ב"חריפותם הריאליסטית" היתה משועבדת למטרה האלוקית (שהוצבה ע"י הרש"ב) והציעה שיטות מעשיות "מחוכמות" כיצד להוריד לפועל את מגמתו של הרבי ולא כדי "להסביר" לרבי שהמטרה אותה הציב אינה "חכמה" ואסור לציית לו . . . רחמנא ליצלן ! [וברגע שעמדת ה"בקיאים בפוליטיקה ויחסי ציבור" לא תאמה את המטרה ידע הרש"ב להצליף בהם ולאלצם לפעול (ולגייס שכלם-המעשי) לשירות המטרה הקדושה, ראה לדוגמא קונטרס ומעיין עמ' ‎10-11‏ ובמיוחד בקטע "האם במקרה קל ערך לא מצאו אחינו אדירי-הדעה עסקני הכלל את ידיהם ורגליהם וימס לבבם" וכו' ? והשווה לענייננו] לגלגת על אוילותו של רח"א ביחובסקי שאיחל לרש"ב "זאל ווערין פרומער" והרש"ב איחל לו "ער זאל ווערין קלוגער" ואילו ביחסיך עם הרבי, הוחלפו השיטות . . . והוכחת ש"חכם" אתה מביחובסקי . . .

הנך "יוצא מכליך כעגל מרבק" להתנפל על "בטלנותו" של גאון החסידות הרה"ח ר' יואל כהן, והנך מציע "לבדוק האם מן הראוי שהעדר ילך אחריו בעינים עצומות עד להדרדרות הסופית תהומה, ובמקום שיש חילול ה' נורא . . . אין חולקין כבוד" (ציטוט!)

התוכל ידידי להסביר לעדר העיוור:
ממה בדיוק הנך חושש? . . שמא נבואתו הברורה של "עצמות המלובש בגוף גשמי" לא תתקיים, חלילה, הא?! . . אז דבר ברורות! ואל תטען שאין זה חכם לפרסם בראש חוצות את אמונתי ברבי ובו בזמן לפרסם, אם כי "בין השיטין" – את כפירתך ב"משה עבדו" וכו' היל"ת! עלי-הטענה לא הצליחו לכסות ערוותך. . .

האם מי שמבצע קו ברור של הרבי בשיחותיו בעידודו ובהסכמתו היומיומית להכרזה הגלויה המצולמת והמשודרת של שירת יחי "אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח !" זהו "חילול ה' נורא" ?! [אגב, בסאטעלייט שנערך בחנוכה ע"י שם טוב שמחק אפילו את "עקבות משיחך" ישב הרבי שעה שלימה, ולא הגיב לאף ניגון "סולידי" שהושמע שם כנראה שציפה לניגון שהוחנק בחנוכה . . .]

וכי ר' יואל שי' עוסק ומייעץ אודות אופני הפרסומת וביצועם? והלא אינו אלא מסביר ומגדיר ומייצג את "רוח החוק" (כלשונך) את החובה שהטיל עלינו הרבי שליט"א בשיחותיו לדאוג לפרסום הכי גדול וללא חת, כולל פרסום ונחיצות קבלת המלכות ע"י העם והכרזת "יחי המלך" זוהי תמצית מטרתו המותווית של נשיא דורנו ועתה, יבואו נא בעלי המקצוע, הדוברים, היח"צנים, וישברו ראשם כיצד להעביר מסר-זה "באופן המתקבל" ולא כיצד "לשכנע" את הרבי "לרדת מזה", חס ושלום?!

ומה מקום לטענה "וכי אפשר להישען על בינתו כשמדובר בעסק כלל-עולמי של חסידות חב"ד (וכי מדובר כאן ב"ביזנעס"?. . . ) בדברים הנוגעים לקיומה ואופיה גם יחד" וכי מי יכול ומוסמך לייצג את אופיה של חב"ד ומיצוי מטרותיו של הרבי מתוך שיחותיו ומאמריו הק' יותר מר' יואל ?! מעולם לא אמר ר' יואל דבר שלא שמע מרבו שליט"א!

ובמילא כל התקפתך שלוחת– הרסן על ר' יואל אינה שייכת לענייננו כלל! וכי בגלל שאינו מבין בבורסה או בכובע בורסלינו מותר לך לצאת חוצץ נגד שיחות מפורשות ומוגהות של נשיא דורנו ? רק בגלל שר' יואל "חזר" עליהן ?!] וייאמר ברורות: הלוחם נגד ר' יואל מתכוין ללחום נגד דעת הרבי שליט"א אלא שאין לו אומץ לומר זאת!

ובכלל מי שמך לקבוע שפרסום זהותו של המשיח, אמנם "מרחקת יהדות מחסידות" כיום? והלא אלו דברים שיש בהם שינוי בתודעת-הציבור [ועיי' היטב בלקו"ש ח"ז עמ' 274 אות ד' משנת תשל"ב ! וכ"ש וק"ו בתשנ"ב לאחר שיחות מפורשות שעתה העולם כבר כלי לקבל אמונת ביאת המשיח בהיבט אקטואלי]. ומלבד קביעת הרבי שליט"א בנידון

וכי אתה מקדיש שעות הפנאי שלך ועושה לילות כימים בשיעורים והרצאות (או אפילו מאמרים ביביליוגרפיים. . .) להסברת האמונה במשיח? מהי אמת-המידה שלך לקבוע את "הנזק" (אם בכלל) הנגרם לחוגים וציבורים שאינך בא במגע עימם כלל? מפי השמועה?

צא ולמד, מה אומרים המרצים של חב"ד החורשים את הארץ לאורכה ורוחבה ונפגשים עם חוגים שונים (חרדים, מסורתיים, לאומיים וחילוניים) ותופתע לשמוע מהם שאתה מפגר בהערכותיך כ 20 שנה!

אפילו ר' יואל נמצא במגע עם חוגים חרדים וליטאיים (והחשש שמא יירתעו הללו משיעורי החסידות מדאיג אותו יותר מאשר אותך האמן לי. . .) וכמו"כ תלמידו המובהק ר' מענדל שי' וועכטער, והמה מדווחים שהנושא נקלט ומתקבל, כאשר מעביר המסר מאמין בו ומדוע תחשוב בלבך: "מכל מלמדי (אני) השכלתי" ?! מתי נקפת אצבע בפעם האחרונה להפצתץ המעיינות?!  

הנך מאשימו בקיצוניות "מי שאינו סבור כדעתו – אינו אלא אפיקורס" (כנראה, שבכל זאת למדת ממנו משהו, וכי מכתבך מוכיח ש"מי שאינו סבור כדעתך – אינו אלא שוטה ילדותי". . . )

וכי דעתו היא זו? והלא דברי הרבי (ואתה מסכים שבנוגע להשכלת והבנת השיחות – עפר אתה תחת כפות רגליו) הרי שדעותיך, ובפרט, פרסומם מליבא לפומא ובדפוס, הם "מרידה במלכות", האין זה דורש מחסיד תגובה קיצונית ?!
 
[ובוודאי כבר שמעת ששקל למטרפסיך בהשוואתו אותך לעקשן שסירב להוריד כובעו בתיאטרון בטענה: "פרינציפ" . . . ולבסוף התברר שפשוט יש לו קרחת. . . (בלקסיקון הספרותי קוראים לזה: "אפיקורס בעל קרחו")...]

ואפילו המשפיע ר' מענדל שי' פוטרפאס (שציטטת כתנא דמסייע לך) התאבה לדעת מה דעתו על הרציונאליסטים הדואגים ל"הצלת כבודו של הרבי" ? בשיחה עמי התבטא עליהם: "אל תנסה להבין אותם, אני מכירם היטב, אלו אפיקורסים ימ"ש!" מי שמקרר התפעלות של יהודי המאמין בביאת המשיח הרי הוא מתנגד!. . . (שם גנאי גרוע אף יותר לא מצוי בלקסיקון שלו) עד שמיעה לדברים ר' טוביה שי' פלס ואף הוסיף ר"מ פוטרפאס שאפשר לפרסם הדברים בשמו ! האם גם ר"מ "בטלן" חסר חריפות בענייני דעלמא ?. . . וגם ר' שמואל בוטמן ור' שמואל חפר הם "בטלנים" ?. . . ולמרות מבינותם ביחסי ציבור וענייני דעלמא ה"ה חלוצי פרסום נבואת הרבי שליט"א!

ומסקנת הדברים: השכל בחב"ד כלי עיקרי בעבודה אבל כ"משרת לאמונה" ולא כאופוזיציה. . . "העמדת השיקול השכלי כמשקל נגד שווה ערך לשיקולים הלכתיים" זהו באמת "צלם בהיכל"!

ועל זה נצטווינו: "לא תעשון אתי אלקי כסף ואלקי זהב וגו' הכרובים, שהקב"ה, ציוה לעשותם בקדש-קדשים, מבוססים על ארון הברית והתורה, הם מצוה, אבל מי שרוצה להכניס ה"ראש כרוב" שלו לבית המדרש (אפילו לו היתה זו "גאלדנע סברה") הרי הם לפני כעבודה-זרה! אבל כנראה מעדיף הנך להיות "חכם" גם אם לא "צודק". . . (באמונה, חשבתיך לאינטליגנטי יותר ממשרד התחבורה. . .)

התורה והעולם ב' רשויות (דואליזם)?

בפרק זה במכתבך ממשיכה ה"תולעת" בהתפתלות, ומגלה שהמלגלג על ה"בטלנות" (בשפת החסידות: אלוקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות) נפרעין ממנו בגילוי שאצלו "עולמות בפשיטות ואלוקות ב. . . הסתפקות".

מביא הנך דוגמאות לכך שגם אדמור"י חב"ד "התאימו" (רח"ל) שיטתם לעולם :

א. "הספנין רובם חסידים" ואד"ש כותב: "שמצבם המוסרי של חיל הים בשפל המדרגה" (ראשית מה הסתירה . קרא היטב את מכתבך ותיווכח שיכול להיות ששניהם אמת ! . . )

ב. הרש"ב משתתף במגבית למען שומרי-שביעית, ולא הסתמך על הבטחת התורה "וצוויתי לכם את ברכתי" 1.יש אומרים שהבטחה זו נאמרה כשכלל ישראל, כל יושבי-ה עליה שומרים שמיטה, ולא כאשר יחידי סגולה, מקפידין על שמיטה מדרבנן. 2. וגם אז התורה לא שללה לעזור לחקלאים לעבור את התקופה הקשה עד שיזכו ליבול המבורך. לשיטתך עדיף היה שיתחשב ב"מציאות" וימליץ להשתמש בהיתר-מכירה. . . זה אמנם לא כל כך צודק – אבל זה יותר "חכם". . . )

ג. המשל של אד"ש לגבי הכרח לימוד החסידות בדורנו "כורח העיתים ושינוי המחלות מכריחים לשנות התרופות" אדרבא ! תלמד מזה גם לגבי סגנון הפצת המעיינות, ששינוי התקופה ("בחזקת משיח") מכריח שינוי הטקטיקה, ועתה יש חובה לפרסם אודות משיח וללא סייגים ! ועוד והלא חובת לימוד החסידות, הלכה היא וחובת גברא! ותשובת אד"ש לאותו האדמו"ר היתה "לשיטתו" . . . איזו התחשבות בעולם היתה כאן?

ד. מה שלא התחשב אד"ש בתשכ"ח במ"ש בס' חסידות אודות תפילין ומקוה שלא בכוונה האם זה בגלל התחשבות בעולם? (והרי כל העולם החרדי גיחך וסלד מן המבצעים!) אלא, מפני שהכתוב בספרים אלו אמור לבעלי-מדריגה (והוא אמת), אך למעשה אנו צמודים להלכה "המעשה הוא העיקר" .
 
והצד השווה שבכל הדוגמאות (שאין הנידון דומה לראיה כלל!) שהבאת: בכולן נתווסף ריבוי עצום בקיום התומ"צ מעשיים: שלילת גיוס לחיל הים, הגברת שמירת שמיטה, תוספת יר"ש בחינוך הבנות, הרחבת העיסוק בחסידות בחוגי פולין, ריבוי המבצעים וזיכוי הרבים,

ואילו ב"נמשל": טוען אתה להתחשבות בעולם והחנקת בשורת הגאולה והעלמת אורו של משיח בניגוד להוראות כ"ק אדמו"ר שליט"א והחולק על רבו וכו' וד"ל.

היש קריטריון ברור יותר מזה להבחין מנין נובעת הסברה הקדושה הלזו?! וכי כך למדת בליובאויטש שהתורה והעולם הם ב' רשויות נפרדות ולאום מלאום יאמץ? שוב מזכיר מאד את דעותיו של פרופסור ירושלמי, קולגה שלך, – ושמא גם אתה מתגעגע ל"פרס ישראל"? . . (גם אצלו האמונה והשכל שני קוים מקבילים, וגם הוא תומך יסודותיו בי"ג מדות אך הם אינן "משתלבות" . . .)

ה"אל ייבוש מפני המלעיגים" האמיתי

מתגונן אתה בפני קול נשמתך הזועק בקרבך: "אל ייבוש מפני המלעיגים" וטוען לא כל מה שחושבים צריך לומר, כמאמר החכם: "השוטה יאמר את אשר יחשוב" ואילו "החכם יחשוב אשר יאמר" (כמה לא חלי ולא מרגיש ההוא גברא. . .) "וכך נוהג גם כ"ק אד"ש "לצנזר" קטעים "מביכים" מכתבי החסידות המתפרסמים". . . (אין טעם לחזור שוב על ההבדל בין פרסום מתגרה חסר תועלת ובין פרסום קו פעולה של צו השעה בענין הכי עיקרי, תכלית כל החסידות ועצמיותו של הרבי !)

ברם, כיצד תסביר, ידידי, שכ"ק אד"ש לא ראה לנכון "לצנזר" כל אותם "קטעים" המביכים בענייני משיח וגאולה שגרמו לתסיסה רבתי בחוגים חרדיים? וגם כ"שהחכמים יודעי הע"תים" ניסו "לשכנעו", סירב לקבל הנחיותיהם והמשיך לעודד "הרחקת יהודים מחסידות"? פלאי פלאים!

ולזכותך ייאמר: מכתבך הוא סמל של "אל ייבוש" האמיתי, שהרי מ"המלעיגים-האקדמאים" אינך מתפעל כלל, ואינם "מציאות" בעיניך, ומה חידוש לא ליבוש מהם ? ברם אתה הוכחת שאינך בוש אפילו מרבנים, מגדולי המשפיעים, מכל חבריך התמימים, ומכל בני ביתך. . . ומכל הקורא מכתבך זה ומחייך. . . ואתה, אינך בוש מהם ! עזות דקדושה ! . .

ובעזות דקדושה שלך הנך מטיף מוסר לר' יואל על תפילה באריכות (תזמין אותו ללמוד אצלך "כל המאריך באחד". . . ) יהודי, שהמוחין שלו התעצמו עם אור החסידות, שמסוגל לשבת על מאמר קדשו של הרבי שליט"א ממוצ"ש ועד יום שלישי בלי ללכת הביתה, כדי לזכות כל קהל החסידים במאמר מוגה. . . של נעליך, מגפיך, מעל רגליך בטרם תדבר בו. . . והלא שיחה בטלה שלו צריכה לימוד, ומחכימה יותר מהרבה מחקרים-קרים בחסידות ונוסחאות כתבי-היד שלה. . .

מטיף הנך מוסר לר"ד נחשון "זה לא כ"כ קשה שלא ליבוש מן המלעיגים מאנשים שאינם מכירים אותו ושוב לא ישוב להפגש עמם" הידעת, שהטנקיסטים, חביבי כ"ק אד"ש, עובדים במסלולים קבועים ומבקרים באותם יישובים וקיבוצים מידי חודש, ונפגשים שנית עם אותם אנשים? או שמא אתה הוא זה שנפגש עימם ו"סובל" מתוצאות הפעילות?.

אתה מאשים אותו ב"צפצוף ארוך על כללות אנ"ש . . .כפה שיטתו האישית על כלל חסידי-חב"ד" האם בדקת דיבה רעה זו?

הידעת, שכל התכנית של "ברוך הבא מלך המשיח", המודעות, הסגנון וכו' הוגשו לדיון באסיפה בה נכחו נציגי צא"ח, אגו"ח ורבני אנ"ש והפעולה קבלה אישור-מלא, אשר בלעדיו לא היתה התהלוכה נעשית? וזאת עפ"י הדרכת הרבי שליט"א: על חב"ד שבכל אתר ואתר להחליט!

כיצד לא תיבוש להגדיר כ"פוחז ופוחח" אברך שכל– כולו מסירות נפש ללא קץ להפצת-מבצעים אינטנסיבית, "צבאות השם" פעילות ביהדות רוסיה, שיפוץ "אהלי אדמ"ורינו" נ"ע, –אברך, שיום פעילות אחד שלו, מקרב ליהדות, לחסידות ולרבי יותר יהודים מאשר (לא) קרבת בכל ימי חייך?!

וכנ"ל גם את הרב ציק זמרוני המנהל פעילות בת "ים של בעלי תשובה", "ים של מבצעים" בהתמסרות עילאית או הרב ש"ד וולפא שמסר חייו על הקמת רשת ענפה של חינוך הטהור בק. גת, מתוך מחסור ומצוקה בזמן שאתה רבצת מדושן עונג בהיכלי השן (וראה הגש"פ התשובה לבן השני) . . . מנין לך שנאה-כבושה כזו בחי' מי יתן לי מבצעיסט ואנשכנו כחמור ? . . . ושמא תרומתך לעידן "ימות המשיח" היא "וכתתו עטיהם לחרבות" ?!

ועל אברכים אלו אתה מסתפק: "האם מפקירים הם את רכושם וכל עמלם למען קירוב הגאולה . והאם הם זונחים את בני ביתם ומתאכזרים אליהם כעורב " ? –לו ידעת, כמה הגדרת נכונה את אופן פעילותם , היית בוש במשפט זה ! (אמנם לא הגיעו לדרגת אכזריותך לבני-ביתך, כנ"ל. . . אך אצלך זה, כנראה באופן של "לא-עבדו". . . .)

[אגב, הנך מלגלג: "חבל רק שהעתונאים החילוניים-הציניים. . . מקלקלים את האידיליה עם העובדות שלהם" צא ולמד, בעיתון כפ"ח מס' 566 תמצית הרצאתה של פירסומאית חילונית שנתחה את הקמפיין של משיח והרעיפה שבחים על הגישה, הרעיון והתוצאות שהביא פרסום זה בשטח המודעות הציבורית לנושא בטוחני שהיא, כאשת ה"עולם הגדול" תשכנע אותך יותר מאלף המובאות משיחות-קודש, ותהווה סטירת-לחי מצלצל לכל התיזה שלך! והרי לך עוד סיבה טובה לשנוא את עיתון כפ"ח שמקלקל לך את האידיליה עם העובדות. . ]

מה לך כי תלין ותלגלג על "סרבלי-הליצנים" של הטנקיסטים (אותם מדים של צבאות השם שהרבי שליט"א נוהג להצדיע להם, ואף בקש להשאיר לו במתנה חולצת-פרסומת "משיחית", אך כנראה שטעמך אנין יותר . .) או על הופעתו של המפקד כ"אדם מן הישוב" אדרבה! זוהי דוגמא קלאסית של לבישת "בגדי עשיו החמודות" כדי לקבל את הברכות במרמה, ניצול הטכניקה והתפאורה לשם המטרה ולא כאלו המופיעים כ"אנוכי איש חלק" ("אז נחפשו עשיו נבעו (מעטם-הנובע) מצפוניו". . .בחוסר-הגינות.

מדחציף כולי-האי . . .

ובלהט קביעותיך, חסרות כל בסיס, שכל "המבצעים– הקיצוניים" אינם בהסכמת הרבי שליט"א, ולאחר הקאת כל הארס על ה"עשרה מישראל שמתעקשים להביא את המשיח" מגיע עכשיו ה"עכטלע-געדיכטע" . . .ותוכן דבריך, גם לו יצוייר שזהו רצון הרבי והמשמעות האמיתית של שיחותין הק' "האם חובתנו לנהוג כך ללא שיקולים נוספים"? עת לעשות למען הרבי הפרו שיחותיו" . .

וגם דברי שטות אלו, שאינם מתאימים כלל לאומרם, מיוחסים בעיניך ל"שכל-הישר". . .מתאים לנוסחה הגיאומטרית: הקו העקום ביותר הוא הקו הישר. . . לא לחינם הוצב בכניסה לירושלים תמרור "עקומה חדה" (א שארפע קרומקייט בלע"ז).

איזו השוואה היא זו מר"פ חן מצ'רניגוב לשנות "מליצה לא עקרונית" (שהרבי הסכים עמו) לקו עקרוני ברור ביסודי האמונה, הגם בזה יש ל"חסיד" דיעה נגד רבו ? רחמנא ליצלן !

וכנ"ל עוז של ר"מ רפאל'ס להגיד דא"ח ההיה זה מנוגד לעקרונות אדה"ז ?! ושמא כל "סירובו" לא היה אלא כדי לבחון את עצמת הרצון של חסידיו ? (כמעשה הידוע של סגירת הדלת ע"מ שיידחקו "כל דחפין ייתי וישמע". . . )
 
גם לשיטתך שהדוגמא מתאימה, הרי אדרבא מכאן ראיה גם להיפך, שאע"פ שהרבי סירב שיכתירוהו כ"משיח דורנו" מותר לחסידים, לדידך, ללחוץ עליו נישט פראווען קיין עניוות, כשזה נוגע להתגלות מלכות בית דוד. . . ומה הוכחת ?!

"כבוד הרבי והחסידות הושפל עד עפר . . .צלולה היתה החבית ועכרתם אותה" רבש"ע! היכן ומתי היתה צלולה ? (כתוב מה שלא תכתוב והרוצה לטעות יבוא ויטעה) חרדותיך התבוסתניות מזכירות לי את הפאניקה שאחזה בראבייס הריפורמים מ"חילול ה' הנורא" שבהצבת חנוכיות בריש כל חוצות, העלולה לעורר אנטישמיות . . .

"היכן ומתי בדברי ימי החסידות אירע שרבנים המקובלים על רובה המכריע של היהדות התורנית והחרדית בכל רחבי תבל יפרסמו גילוי דעת שבו הרבי מליובאויטש נזכר בחדא מחתא עם "משיח שקר" וכו' וכו' ?".

ראשית, הייתי מפטר אותך מהאוניברסיטה כביבליוגרף על "בורות" כזו ! וכי לא קראת את כתבי-החרם, את "זמיר עריצים" ו"שבר פושעים" וכו' וכו'. האם נחרד אדה"ז מכך וציווה לגנוז את שער היחוד והאמונה כדי שלא "תיעכר החבית" ?!

שנית, למי התכוונת בסופרלאטיב "רבנים המקובלים על רובה המכריע" וכו' לבעהמ"ח ד"פילגש בגבעה" ? ל"יתדו הנאמן" הפטיש החזק שטרנבוך אלה א-לוהיך ישראל ?! בוז !

שלישית, נזעקת נגד הרב וולפא שנאלץ לפרוך "הוא אמינא" שכזו! וכי אדה"ז במכתביו אינו מתגונן מטענות דומות, וכי "בכרם-חב"ד" לא מצינו פלפוליך להוכיח שחסידים לא דגלו בגילוי עריות ?. . (בכרם חב"ד 4 עמ' 183) כיצד לא נזעקת אתה, להגן על כבוד רבך ולחשוף בורותו של "הרב המקובל על רובה המכריע"?. . (כנראה שמי שכואב לו זועק !)

[אגב, לידיעתך הרב וולפא הוציא מכיסו הפרטי 12,000 שקל עבור מודעה זו להגנת כבוד רבנו וקידש שם שמים בתגובתו. ולמען זאת נכנס למינוס ואתה העדפת להכנס ל"מינות". . .]

וכמו בכל קטעי מכתבך "הפוסל במומו פוסל" בולט הדבר בקטע זה:
בהשוואתך הגאונית למקרה שאול בהר הגלבוע נלכדת בפח שטמנת שהרי נושא כליו לא רצה למותת את משיח ה' למרות שזה למען הציל כבודו מנפילה בידי הפלשתים ! אך הנער העמלקי היה סבור שלמרות שהוא פוגע במשיח ה' עושה הוא זאת למען הצלת כבוד משיח ה' ומניעת השפלתו ע"י הפלשתים [בדיוק כשיטתך !!!]

[אם חפצת דווקא במשל תנכ"י אפנה אותך למעשה עוזא, שניסה "להציל כבוד ארון-הברית" בטענה ש"הפרות" (עגלי המרבק שלך . . . ) הסיטו את החסידות והרכיבוה על "עגלה חדשה" (זכור ימות עולם. . .) והוא יתמוך את הארון שלא ייפול. . . אולי תנסה להבהיר לנו מה היה חטאו ? ומדוע פרץ בו ה' על "כוונה-טובה" שלזו ? בטוחני שהתבוננות בנמשל תביאך להרהורי תשובה וחרטה ובקשת מחילה מ"ארון-הברית" של דורנו !!

ומדחציף כולי האי ש"מ ממזר הוא! לא ח"ו במובן התורשתי, כי אם ע"פ רמז: "חסידות" היא אולי האמא שלך, אך ספק גדול אם הרבי אבא שלך! . .  

ותיתי לך, שמכתבך ודאי יצליל את החבית. . . ולמקרא דבריך לא תשמחנה בנות פלשתים ולא תעלוזנה בנות הערלים. . .

מעשה "מרים בת בילגה"

הנהגתך מזכירה מ"ש בסיום מס' סוכה: ת"ר מעשה במרים בת בילגה, שהמירה דתה והלכה ונישאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים, וכשנכנסו יוונים להיכל היתה מבעטת בסנדלה ע"ג המזבח ואמרה: "לוקוס, לוקוס! עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד להם בשעת הדחק" ?!

ובהתוועדות ו' תשרי תשכ"ז התבטא הרבי שליט"א בכאב שאפילו מתבוללת שכזו, מה כואב לה ? "שאין אתה עומד להם בשעת הדחק", ובעיטותיה החצופות נובעות בפנימיותה מכאבה על מצב הגלות.

(בוודאי, היטב חרה לך, על המצב שנקלענו אליו בכ"ז אדר א' תשנ"ב, ובעומק נשמתך התרסתך זו, היא זעקה על שעדיין לא התגלה כ"ק אד"ש מלכא משיחא. . . )

אם למרות לימוד הזכות נקנסה משמרת בית בילגה לדורות, ש"חולקת בדרום" (הקדשים אצלם קלים. . . ) "חלונה סתומה" אינו מפיץ אור החסידות חוצה, ואינו קולט "קול המון כקול שד-י", את דופק הציבור, בגלל הסתגרותו. . . ו"טבעתה קבועה" בכל המשמרות הטבעת היתה מתהפכת לצידה הפתוח ואפשר היה להכניס את ה"בהמה" לשחיטה. . . ואצלם, הטבעת סתומה מעגל הטבעיות שלה אינו מאפשר שחיטת "בהמיותה" באופן עצמאי ונזקקת לטבעות של אחרים שישחטוהו. . . וגנאי הוא לה (ראה רש"י סוף סוכה במשנה)

אנא נסיב מלכא

ושמא תאמר בלבבך הייתכן שתמים, עובד (מיל.) ומשכיל כמוני ידרדר למצב שכזה להעמיד השכל כצלם בהיכל ?!

עצתי לך, ידידי, שב ולמד בעיון מאמר כ"ק אד"ש "וביום עשתי עשר יום נשיא לבני אשר" סה"מ מלוקט ג' בו נתבארו ב' אופנים במשל למלך שנכנס למדינה והיו עמו דוכסין וכו' היה פקח אחד שם, אמר "אנא נסיב מלכא". אופן הא' שהבוחרים בדוכסין וכו' גם עכו"ם עובדי ע"ז, ואופן הב' בישראל גופא ישנם הבוחרים במלאכים, ספירות דאצילות ולמעלה יותר, אך בדרכם לקיטון הפנימי מתעכבים בהיכלות מלאי הון יקר ושוכחים על המלך . . . ובסוף המאמר מחדש תיווך ב' האופנים, שמי שבוחר ב"דוכסין" בדקות (השכלה, עבודה, התוועדויות, כתבים וכו') מגיע בסוף לבחירה בע' שרים דנוגה, ומאליל את השכל בחושבו שבענייני העולם – הוא המנהיג !

ובוודאי תערוך בדיקת "חמץ" (יישות השכל שב)-"מצח" (עזות-מצח) ותהפכנו לאמונה שבוודאי נמצאת בפנימיותך ב"את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", ואז יתברר למפרע, מעלת מכתבך שהפיס את המורסה (בלשון המקצועית: קתרזיס) ו"זדונות נהפכו לו לזכויות" ויתגלה במקביל ה"צפון"שבנפה"א החסידית הטהורה שלך ה"אפיקו-מן" (מן=צדיק בגימטריא)

מפני קדושת המועד איני חותם "מינאי". . .

כי זה גורם לי "שמעתי ותרגז בטני והשקט לא אוכל". . . .

שאלות-לחזרה (בתשובה. . .)

מי חרט בחרט– אלוקי את ההבטחה "דור השביעי דור האחרון לגלות ודור ראשון לגאולה"?

מי הניע בשנתיים האחרונות את תנועת חב"ד לפרסום הכי גדול ובאופן דהבטחה נבואית שמשיח כבר נמצא עמנו ובקרוב מי ש"בחזקת משיח", בעז"ה, יהיה משיח ודאי" ?

מי אישר פס"ד הרבנים שכ"ק אד"ש הוא הוא "בחזקת משיח" ?

מי פרסם ש"בית רבנו שבבבל הוא בית-משיח, עם מספר-הבית ועם שמו של משיח הנרמז בתיבת מי"ד (מנחם, יוסף, דובער) ?

מי אישר ועודד חתימות בני ישראל ברחבי העולם ל"קבלת מלכותו" של כ"ק אד"ש?

מי אישר להפיץ בעיתונות ארה"ב יחי אדמו"ר מלך-המשיח עם תמונתו ?
מי התעלם מהחשש ה"צדקני" שכל התעמולה הזו גורמת ל"ריחוק יהודים מחב"ד" ?

מי התבטא שהכרזת "יחי המלך" יש בה תוכן ענין ההכתרה ומוסיפה לענין החיים של נשיא דורנו וזהו תפקיד אנשי הדור ?

מי מעודד יום יום שירת אלפים המכריזים בפניו בשירה מעומקא דליבא "יחי אדמו"ר מלך-המשיח ?

ומי בחר בר' יואל שיהיה "מסדר-המשנה" של נשיא-דורנו ? ובעסקני חב"ד המובילים את הקמפיין של משיח (כולל צא"ח המרכזית)

נחשון
ר' יואל
וולפא
כ"ק אדמו"ר שליט"א

ולאידך גיסא :

ממתי החלו תבוסתני-אנ"ש לקבל "פיק ברכיים" מאחרי כ"ז אדר א' תשנ"ב או מאז תש"ן התביישו בשיחות המופלאות ושלחו שלוחים לבתי הכנסת בירושלים להעלים ה"דבר מלכות" של בית רבנו שבבל ?

מי ניצל את המצב ההווה, שהרבי לא מגיב בדיבור מי שנאמן לקו הברור שהותווה ע"י הרבי עצמו או מי שלפני תאריך זה לא העיז לפרסם מכתב חצוף כזה?

מיהו קיצוני? מי שסבור שכל החולק על קו ברור של זה ש"ששכינה מדברת מתוך גרונו" נקרא "אפיקורס" ? או מי שסבור שכל מי שאינו מסכים עם כפירתו הוא שוטה ילדותי ?

למי הזכות להביע דאגה לכבוד הרבי ותנועת חב"ד ? לאלה שכל ימיהם מסרו נפשם עבור הרבי ומבצעיו ? או למי שמעולם לא נקף אצבע ומשתייך לקבוצות ה"בלתי מזדהות" ?





דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-28/12/2014 05:52 לינק ישיר 

ואת התגובה כאן:

http://www.chabad.info/#!g=1&url=article&id=47066



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-28/12/2014 04:00 לינק ישיר 

מיימוני

ראה את ה"אגרת לידיד" כאן:

 http://www.shturem.net/index.php?section=blog_new&article_id=127





דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-27/12/2014 22:56 לינק ישיר 

ספרן

איקון ירוק.

התוכל להעתיק את "אגרת לידיד" מפרי עטו? ואת התגובה שענו לו? אני מוצא ענין רב בדו שיח הפנימי הזה, שכבר עמדו על חלקים ממנו גם בבחח.

(סליחה שאני מטריח אך אין זמני בידי לעשות זאת לעת עתה).

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-27/12/2014 22:55 לינק ישיר 

העתקתי קטע אחד קטן.

מעניין לעניין, אביא מקבילות לאחד הסיפורים הידועים ביותר על ר' שמואל מונקעס.

פעם, בהילוכם של החסידים ליד חצר ביתו של אדמו"ר הזקן בליאזנא, קפץ ר' שמואל על שער החצר ונתלה עליו ברגליו. גערו בו החסידים: מה ראית לשטות זו?!

קפץ ר' שמואל ארצה והשיב להם? כשהולכים ברחוב ורואים בית ועליו תלויים מספריים, יודעים שכאן מתגורר חייט. ואם תלויים עליו מגפיים, יודעים שזה ביתו של הסנדלר. ועל דלתו של הרבי צריך להיות תלוי חסיד! ('לקוטי דיבורים', ד, עמ' תשסא. משיחת י"ט בכסלו תרצ"ב. נדפס לראשונה בקונטרס טז, ריגא, תרצ"ב)


סבורני שסיפור זה מלמד הרבה על יחס מסויים למצוות ולאמירות.

הנה בדיחה על חשבון החסידים והאדמור שלהם. שצריך לתלות חסיד כמו שתולה בעל מקצוע סמל למקצועו על חנותו.

ומייד קופץ החסיד ומגשים זאת בפועל.

מה אפשר למצוא כאן?

א. תפיסה פשטנית ומילולית של רעיון סמלי.

ב. החסיד קופץ מייד להפוך את האמירה שנתפסה באופן פשטני - למציאות. בעצמו. והוא מן הסתם רואה בכך מצוה.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-26/12/2014 11:47 לינק ישיר 

חשבתי שראוי להביא פרק לדוגמא מהסדרה סיפורים וגלגוליהם (וגם למקרה ששטורעם.נט יורידו את זה:)

שלא עשני גוי ■ פרק עד

סיפור שלא היה, על חסיד שהיה גם היה. אך לא רק עליו. גם על עוד אנשים שהיו ושלא היו ● גלגולו של משל לסיפור ול"מעשה שהיה" ● את הבדותה הזו כבר לא נוכל לעקור לעולם! אז מה בכך?... ● וגם: סיפור חדש, תוספת לסידרת עלילותיו של ר' שמואל מונקעס ● הרב יהושע מונדשיין בפרק חדש ונוסף בסדרה הגדולה "סיפורים וגלגוליהם
http://www.shturem.net/images/hebrew/bg-writer2.jpg); background-position: 100% 0%; background-repeat: no-repeat;">הרב יהושע מונדשיין

שלא עשני גוי

אפתחה במשל פי: בילדותו התגורר החסיד הידוע ר' שמואל מונקעס בכפר קטן בהרי הקרפטים, והיה רועה את צאנם של אנשי הכפר באחו הסמוך ליער.

יום אחד, בשעה שגבר עליו השעמום, החליט שמואל לחמוד לו לצון, כדרכו, ופרץ בזעקות שבר: זאב! זאב!

נזעקו אנשי הכפר לקולו, רצו לקראתו וקלשונותיהם בידיהם, אך לא הבחינו בשום זאב. גם הצאן רעה בשלווה ולא היה ניכר עליו שמשהו הטריד את מנוחתו בשעה האחרונה. 

שמואל עמד אף הוא רגוע, וחייך לעומתם את החיוך שלא מש מעולם מפניו.

בושים ונכלמים חזרו האנשים לביתם, מתרעמים על עצמם שבקלות כה גדולה נפלו בפח שטמן להם שמואל הלץ.

לא חלפו אלא שלושה שבועות, ושוב הדהדו ברחבי הכפר זעקותיו של שמואל: זאב! זאב!

האנשים שחששו לגורל צאנם נחפזו לרוץ אל האחו, ושוב קידם אותם חיוכו של שמואל, שבע רצון מעצמו על הצלחתו החוזרת לשטות בכפריים.

והנה הגיע החורף. היה זה יום סגריר, מצב רוחו של שמואל היה ירוד מאוד ואפילו החשק להתלוצץ נטש אותו לחלוטין. הוא הביט בצלליות הנעות בין עצי היער, ולפתע הבחין בזאב שיוצא את היער ושם פניו לעומת העדר.

זאב! זאב! – קרא שמואל הנפחד בקול מחריד – זאב! זאב! אבל הפעם זכרו אנשי הכפר היטב את התעלול החביב על שמואל הרועה, ואף אחד לא נחלץ לעזרתו.

הנזקים שגרם הזאב לעדר הצאן היו כבדים; חודשים רבים נאלץ שמואל לעסוק ברעיית הצאן חינם אין כסף, מפני ששכרו עוקל לכיסוי הנזקים. את הלקח מאירוע זה זכר שמואל כל ימי חייו.

מישהו מהקוראים מאמין לסיפור הזה? הרי הוא זר ומוזר ומלא קושיות כרימון: ר' שמואל מונקעס התגורר בהרי הקרפטים?! ר' שמואל מונקעס היה נער כפרי רועה צאן?! מהיכן צץ לו הסיפור הזה שלא שמענוהו מעולם?! ובעיקר: הרי הסיפור/משל הזה ידוע ומוכר מימות עולם, כבר למעלה מאלפיים וחמש מאות שנה שהוא מתגלגל בכל הארצות ובכל הלשונות, מאז ממשיל המשלים היווני אזופוס. וגם חז"ל מרמזים אליו באמרם "כך עונשו של בדאי, שאפילו אמר אמת אין שומעין לו" (סנהדרין פט, ב. ובכמה מדרשים)

מדוע, אם-כן, הכל מאמינים לסיפור הבא?

החסיד ר' שמואל מונקעס גר בעיר ביעשנקוביץ. פעמים רבות שלחו אליו אברכים לחנכם בחסידות ודרכי החסידות.

פעם קרה והיתה שריפה בעיר, וגם ביתו של ר' שמואל נשרף. בני הבית נצלו, אבל הבית נשרף כולו עד היסוד.

זה היה בלילה.

למחרת, כשבא ר' שמואל לראות מקום הבית הנשרף ולא מצא כי אם אפר וכמה אודים מוצלים מתגוללים בחוץ, עמד והתבונן בזה, פתח את פיו ואמר בקול: ברוך אתה מלך העולם...

האברכים שהלכו עמו כדי לראות איך ישפיע ענין זה על ר' שמואל, אם לא יפול ברוחו ח"ו, כששמעו שהתחיל בברכה, חשבו בטח יסיים "דיין האמת". אך לתמהונם שמעו כיצד סיים ברכתו ואמר: ..."שלא עשני גוי"!

לא הבינו פירוש הדבר, ועמדו תמהים לדעת מה הענין.

ר' שמואל הבין מבוכתם, ואמר: תארו לכם אם הייתי ח"ו גוי, הרי האליל שלי היה גם-כן נשרף יחד עם הבית. אבל עכשיו הנני מודה להשי"ת שלא עשני גוי, והשי"ת שלי שאותו אני עובד ואליו אני מתפלל, חי לעד וקיים לנצח, וודאי לא יעזבני, ויעזור לי בהמצטרך לי.

עד כאן ב'שמועות וסיפורים' לר' רפאל הכהן (חלק שני, כפר-חב"ד תשל"ד, עמ' 79).

ידוע היה הרה"ח ר' רפאל הכהן כבעל שמועה מעולה, דייקן ודקדקן. במה דברים אמורים? במה שסיפר ובמה שכתב מזכרונו, הוא חלקו הראשון של ה'שמועות וסיפורים'. אבל שני החלקים הבאים הם סיפורים שנעתקו מכל הבא לידו (או לידי בני ביתו), ולא עליו אחריותם.

בחלק השני נרשמו (בעמ' ח) מקורותיהם של הסיפורים, ביניהם מבעלי שמועה מובהקים (כגון הרה"ח ר' טוביה בעלקין, הרה"ח ר' יעקב לנדא והרה"ח ר' זלמן שמעון דבורקין), אך ראה זה פלא, הסיפור דנן – אות קב – נמצא בקבוצת הסיפורים
"היתומים" שאין להם בית אב (אותיות צז-קב), משוללי מקור ונעדרי יסוד!

עד מהרה עשה לו סיפור זה כנפיים (בעיקר בזכותו של "גיבור הסיפור" ר' שמואל מונקעס) ונקלט בספרי הילדים. כגון: 'המשפט הגדול' (סיפורי מורשה לילדים ולנוער. א, כפר-חב"ד [תשנ"ה], עמ' 107), 'כולם בחכמה' (א, כפר חב"ד תשנ"ז, עמ' 142), 'ספורי ר' שמואל מונקס' (קומיקס. כפר חב"ד תשנ"ז), ועד לספרי ביוגרפיות של חסידים, כגון: 'חסידים הראשונים' (א, כפר חב"ד תשס"ה, עמ' 76-75), 'תולדות שמואל מונקעס' (כפר חב"ד תשע"א, עמ' 20-19).

כך שכמה דורות של קוראים כבר גדלו על הסיפור הזה, ואין הם רואים בו שום דבר תמוה. אותם קוראים גם לא היו תמהים אילו סיפרו להם שר' שמואל מונקעס היה רועה את צאנו בהרי הקרפטים, ואולי אפילו בהרי האלפים, ושם פרצה השריפה בביתו.

אבל הקשישים יותר ודאי ש"הרימו גבה" בשעה שקראו את הסיפור הזה לראשונה: ר' שמואל מונקעס היה גר בביעשנקוביץ?! הלא הוא התגורר בקאליסק ולא בביעשנקוביץ! ואם תאמר שהוא עקר את דירתו לביעשנקוביץ, כיצד זה לא הגיעה שמועה זו לאזניו של בעל ה'בית רבי' – שהיה מלעפליא הסמוכה לביעשנקוביץ – שמזכיר בספרו הנ"ל רק את קאליסק?!

אדרבה! ידוע סיפור אחר על ר' שמואל שבא לביקור בביעשנקוביץ, והר"ר פרץ משם לא הכירו! ושלא כסיפור דנן, לסיפור הביקור יש בית אב: "מפי הרה"ח ר' בצלאל וילשאנסקי ששמע מהחסיד ר' מאיר שמחה חן" ('תולדות שמואל מונקעס', עמ' 19).

"הרמת גבה" נוספת הייתה למקרא הידיעה ש"פעמים רבות שלחו אליו אברכים לחנכם בחסידות ודרכי החסידות"! האם מישהו מכיר או יודע מחונך מ"מחונכיו" של ר' שמואל מונקעס? שמענו על אברכים שקיבלו את חינוכם במחיצתם של ר' אייזיק
(מהאמיל), ר' פסח, ר' הלל, ר' בצלאל, ר' אלי' יוסף, ר' נטע ועוד כמה וכמה, אבל מימינו לא שמענו על אברכים שהתחנכו אצל ר' שמואל מונקעס!

שתי התמיהות הללו מקבילות לשתי התמיהות שבסיפור/משל שבפתיחת הפרק הנוכחי, שבו מסופר על ר' שמואל שהיה רועה צאן בהרי הקרפטים.

גם לשורשיו הקדומים של הסיפור ולגלגוליו יש מקבילות, אף כי הן צעירות לימים ולא הגיעו לאלפיים וחמש מאות שנה.

נוסח קצר וקמאי נדפס בשני קבצים של בדיחות, וקרוב לוודאי שנמצא כבר אצל קודמיהם; האחד הוא 'יודישע וויצען' של י"ח רבניצקי (ברלין תרפ"ב, עמ' 24, מס' 50), והשני 'ספר הבדיחה והחידוד' של א' דרוינוב (ב, תל-אביב תרצ"ו, עמ' שצ, מס' 2017). וקרובים דבריהם להיות זה כדברי זה. לפנינו הנוסח העברי של דרוינוב:

גוי ויהודי ישבו בשכונה אחת ובתיהם סמוכים זה לזה. פעם אחת נפלה דליקה באותה שכונה ונשרפו בתיהם, ושניהם לא הצילו מן הדליקה ולא כלום. למחר פגש הגוי את היהודי, נסתכל בו וראה: פניו של היהודי כתמול-שלשום. תמה הגוי ואמר לו: אני – לבי חלל בקרבי, ואתה – כאילו לא אירע לך שום דבר רע!

החזיר לו היהודי: כך נאה לך וכך נאה לי. אתה – גם אלהיך נשרף. ואני – אלוקי חי וקיים...

כותב הרב גדליהו סילווערסטאן מוושינגטון בספרו 'כסף נבחר' (דרושים. ג, סט. לואיס תרפ"ב, עמ' י):

ראיתי בספר אחד, שבעיר קטנה היה עשיר אחד ירא שמים ומופלג גדול, שלמד בפני חברה ש"ס דף גמרא בכל יום ויום, וגם היה בעל מכניס אורח ונתן צדקה הרבה וגמ"ח, והיה הראש וראשון בעירו לכל דבר שבצדקה.

פעם אחת בעת שבתו ללמוד לפני החברה באו להגיד לו: ר' יעקב, ביתך בוער באש! וכולם רצו וראו שביתו וכל הונו נשרף רק נפשות ביתו נצלו. וכולם כאחד געו בבכי, שכל בני העיר בכו את השריפה הזאת, יען כי נודע הוא שהיה בעל מכניס אורח ובעל צדקה וגמ"ח, וכאת נשרף ונהפך בשעה אחת לעני גדול.

ר' יעקב הזה ביקש ליתן לו מעט מים, וחשבו כי ישאל למים יען כי ירא פן יתעלף מתוך צער. אבל מה נשתוממו כולם כאשר ראו כי לקח את המים ורחץ את ידיו וברך בקול רם: "ברוך אתה ה' כו' שלא עשני גוי"! וכולם פחדו שחשבו שח"ו יצא מדעתו
מרוב צער.

וכששאלו אותו מה טיבה של הברכה, ענה אותם ואמר: שוטים שבעולם! מה לכם לבכות ולהצטער על הבית שנשרף?! לו הייתי גוי, אז היה עלי לבכות ולהצטער, כי בעת שריפת הבית אז ישרף גם אלקי אשר תולה ועומד בקרן זוית. אבל כעת אני מברך "שלא עשני גוי", ואם כי ביתי נשרף באש, אבל אלקי לא נשרף, והאלקים אשר חי וקיים בשמים ממעל ועל
הארץ מתחת, הוא עוד חי, ולמה עלי לבכות? ה' נתן וה' לקח, ואקוה לה' כי בודאי ימלא חסרוני ויתן לי יותר ממה שהיה לי מקודם.

מספר הרב אברהם איטינגא מדוקלא בספרו 'אמרי צדיקים' (אמרות ופתגמים. לעמבערג, תרפ"ה(?), עמ' 12):

בעיר היתה שריפה גדולה ונשרפו כמה בתים ר"ל. עמד איש אחד לפני ביתו שנשרף ובירך "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שלא עשני גוי". שאלוהו מה ראה לברך כעת ברכה זו, ענה ואמר: הנה אצל כל גוי תלוי על כותל ביתו אליל שלו, ואם נשרף ביתו גם אלהיו נשרף. אבל אני, אע"פ שנשרף ביתי, הנה אלקי חי וקים ובטחוני חזק בו שעוד אבנה ביתי כבתחילה. לכן ברכתי "שלא עשני גוי".

כותב הרב אברהם נפתלי גאלאנטי, רב בברונקס נ.י. ומלפנים בק' ראדזאנאווע שבפולין, בספרו 'משל ומליצה' (דרשות ומאמרים. ב, נ.י. תר"צ, עמ' 184-183):

עלינו לזכור את השיחה ההמונית שמספרים מאותו יהודי האדוק, שבמשך ימי עזבו את עיר מגורו, ביתו וכל קנייניו עלו על המוקד. וכאשר שב העירה וראה את האסון הנורא שקרהו – רחץ את ידיו וברך בקול ברכת "שלא עשני גוי".

אשתו ובני ביתו, כאשר שמעו את הברכה שברך אביהם, חשבו שיצא מדעתו מרוב צער. כי מה ענין ברכת "שלא עשני גוי" לשריפה!...

אולם האב הראה להם שלא יצא מדעתו חלילה. הוא הוסיף לדבר אליהם דברי תנחומין, חיזק ואימץ את רוחם, שישימו בטחונם בד' הטוב שימלא חסרונם. ואמר: האם יש מעצור ביד ד' לבנות מחדש את חורבות ביתנו? וזה הוא – הוסיף האב – שברכתי ברכת "שלא עשני גוי". כי אם חלילה הייתי גוי, הלא גם האל שלי היה נשרף יחד עם שאר כלי ביתנו. אבל הן יהודי הנני! הבית וקנייני נשרפו, אבל אמונתי בד' נשארה בשלימותה! והוא ימלא חסרוני...

שיחה ההמונית הזאת צריכה להיות לנו לעיניים בכל עתותי צרה...

מספר הרב ישראל יעקב יפה מווילקומיר, רב במנצ'סטר, בספרו 'שופר ישראל' (מאמרים ודרושים. קיידאן-ליטא, תרצ"א, עמ' יח-יט):

באחת העיירות הקטנות במדינת ליטא, היה איש שנקרא בפי כל בשם "ר' יעקב שלא עשני גוי". זה האיש ר' יעקב היה מדור הישן. היה מצוין ביראתו יראת ד' הטהורה ובתמימותו. היה לבוש מלבושים ארוכים, זקנו היה מגודל ופאותיו הארוכות הגיעו
לסנטרו. הוא היה נוח למקום ולבריות וחוט של חן וחסד היה משוך עליו. היה בעל-בית חשוב ועסקן נאמן בצרכי צבור. אם כי לא נפל חלקו בין העשירים אבל מצא את פרנסתו בכבוד ובריווח מביתו ומחנותו. ביתו היה פתוח לרווחה ועניים היו בני ביתו.

הוא היה נקרא "ר' יעקב שלא עשני גוי" מפני מעשה שהיה:

הנה באחד מימי הקיץ יצאה אש ותאכל הרבה בתים בעירו של ר' יעקב ובתוכם גם ביתו וחנותו... והוא יצא נקי מנכסיו ונשאר ערום כיום הוולדו. אשתו בניו ובנותיו... היו נדהמים ונבוכים ובכו בלי הפוגות... אבל ר' יעקב בעצמו שהיה עליז ושמח... לא חדל לברך את ד' ולומר: "ברוך אתה ד' אלקינו מלך העולם שלא עשני גוי".

כל האנשים שעמדו אצלו הביטו עליו בתמהון וחשבו שנטרפה דעתו עליו. אבל כל מה שהמה הביטו עליו נשא הוא את עיניו השמימה והיה חוזר על ברכה זו בלי הרף. והוא, בהתבוננו אל מבוכתם של האנשים אשר עמדו אצלו, אמר להם בנחת ובצחוק על שפתיו: "אל תחשבוני למשוגע. דעתי היא צלולה כמו שהיתה קודם שנשרפו ביתי וחנותי. אולם הנני מברך את ד' על "שלא עשני גוי" בכוונה מיוחדת, כי אם הייתי גוי כי עתה גם אלוהי היה נשרף. אבל בהיותי יהודי, הלא אלוקי נשאר חי וקיים למרות מה שנשרפו ביתי, חנותי וכל רכושי. וכמו שלא עזבני ולא נטשני עד היום, כן לא יעזבני ולא יטשני גם
בעתיד".

מביא הרב שלמה לעווין מברונקס נ.י. (ומלפנים בניסוויז שבליטא), בספרו 'הדר הכרמל' (דרושים. ב, נ.י. תרצ"ב, עמ' 75):

..וברעיון המבורר הזה ביארתי מדרש פליאה... "בשעה ששמע משה רבינו 'אנכי ה' אלקיך לא יהי' לך אלקים אחרים', עמד ובירך ברוך שלא עשני גוי". ואיידי דחביבים עלי דברי אבי מורי הרב הצדיק רבי חיים יהודא שליט"א, אקדים מה ששמעתי מפיו בילדותי, שביאור מדרש הנ"ל על-פי מעשה שהיה בעיר אחת, שיהודי אחד נשרף ביתו ויצא בעירום וחוסר כל. וגם בית עובד אלילים אחד, שתמיד עמד אלילו על חלונו, עלה על המוקד. והנה בבקר עמד היהודי על גל האפר שעמד שם ביתו, פתח ובירך "שלא עשני גוי".

וכששאלו אותו מה טיבה של ברכה זו עכשיו, ענה בחכמה, הן בית עובד האלילים שכני נשרף גם כן וגם אלילו נשרף, ומי יקימנו ויבנהו מחדש. אבל לא כן אנכי, רק ביתי נשרף, והבורא ית"ש חי וקיים הוא יבנני ויקימני. לפיכך אני מודה ומשבח "שלא עשני גוי".

ואז אמר אמו"ר שליט"א, דזהו מה שאמר משה רבינו ע"ה כששמע "אנכי" ו"לא יהי' לך", אשרי העם שככה לו, שעובד אלקים חיים ומלך עולם, ובירך "שלא עשני גוי", מאותם הגוים שבשריפת בתיהם גם שריפת אלהיהם, שאין להם תקומה אחר כך, ואנחנו בשם ה' נקום ונתעודד. עכ"ל אמו"ר שליט"א בדרך צחות.

[לפי חשבון השנים אמר האב את דבריו אלו, לכל המאוחר, בין השנים תר"מ-תר"נ].

(פירוש דומה לאותו מדרש פליאה נמצא גם בס' 'ויאמר ישעיהו' (א, טבריה תשמ"ג, דף נ ע"א), והוא מבססו על הסיפור דנן, שאותו ראה בס' 'אמרי צדיקים' המובא לעיל).

כותב הרב שמואל מנחם פיין מדטרויט (ולפנים בליטא וברוסיה), בספרו 'איתן שמואל' (רעיונות והגיונות. סט. לואיס, תרצ"ד, עמ' 109):

מה שמסופר שפעם אחת נפרצה שרפה בכפר אחד, ונשרפו בתים רבים והאיכרים יצאו בערום ובחוסר כל. והיה שם יהודי אחד אשר גם ביתו נשרף, וכאשר ראה היהודי כי האיכרים בוכים וצועקים מרה על שברם הגדול, נתמלא שמחה ובקול שמח ברך "ברוך אתה ד' שלא עשני גוי".

וכאשר שאלוהו, מדוע הוא שמח כל כך הלא גם ביתו נשרף ומה מקום לברכה זו? ענה ואמר: מדוע אינכם מבינים לשמחתי? האיכרים הללו כאשר נשרפו בתיהם, נשרף גם אלהיהם שם, על-כן הם בוכים. אבל אני שמח כי אלקי חי וקים הוא, נצחי הוא ויש לי על מי להשען, וזהו שברכתי "שלא עשני גוי".

מספר הרב ירוחם זאב צכנוביץ מלומז'א בספרו 'הגיוני ירוחם' (הגיונות ורעיונות. לומזא תרצ"ז, עמ' 158):

מספרים, פעם אחת נפלה דליקה בכפר אחד וכל הבתים והגרנות היו למאכולת אש. איכרי הכפר בכו וגעו במר נפש על אסונם, רק היהודי שגר בכפר היה האחד שלא בכה, אלא בכל שעה נשמע מפיו איך שהוא מברך הברכה "שלא עשני גוי". האיכרים שעמדו אצלו חרה להם הדבר, אמרו: הלא גם כל רכושך היה למאכולת אש, מדוע אינך בוכה, אלא על פניך ניכרים רשמי שמחה?

ענה להם: ביני וביניכם יש הבדל. היינו, אצלכם כשנשרפו קירות הבית נשרף גם אלהיכם שהיה תלוי על הקיר. אבל אלקי לא היה תלוי על הקיר, אלא מקומו בשמים ממעל, וכשנשרפו קירותי לא נשרף אלקי ואם כן למה לי לדאוג. נשרף רכושי, אתאונן באזני אלקי על מצבי הרע והוא ודאי ישלח עזרי מקודש.

כותב הרב אהרן יעקב סינגער מקאמניץ דליטא, רב בלונדון, בספרו 'ללב עמי' (מאמרים ורעיונות. לונדון תרצ"ט, עמ' 148):

מספרים: בעיר אחת מערי ליטא, באחד מימי הקיץ, יצאה אש ונשרפו כל הבתים והחנויות... היללות והבכיות עלו עד לב השמים. ולפתאום קפץ יהודי אחד לתוך המחנה עליז ושמח, והיה מברך בקול רם את הברכה "שלא עשני גוי". הביטו עליו כעל יצא-מדעת. אמנם הוא אמר אליהם: "אל תחשבוני למשוגע, ובדעת צלולה עשיתי זאת. כי לולי הייתי "גוי", אז עם שריפת הרכוש שלי גם אלהי היה נשרף. אבל בהיותי יהודי, אז למרות כל החורבן והשריפה, אבל אלקי הוא נשאר חי וקים וחי-החיים ידאג גם להחיים שלנו".

מספר הרב יהושע זליג דיסקין בזכרונותיו על פריאסלאב אשר בפלך פולטבה (ששם כיהן ברבנות משלהי תרפ"ה עד תרצ"ד), והן לו ב'העבר' (יד, ניסן תשכ"ז, עמ' 225-224):

היו בעלי מלאכה ועמל דגולים בעיר, אשר יכלו לפאר במוסריותם ובמידותיהם כל קהילה מהוללה... היה אברהם הופר הנגר, שהיה עובד יום שלם וחוזר לערב לבית הכנסת ללמוד דף גמרא. החמיר המצב ודרשו לחלל שבת, עזב את הפרנסה ונשאר צפוי לרעב. נתנו לו עצה, לעמוד בפני ועדה רפואית ולצאת בגיל ששים ושתים לפנסיה. לא היו לו עשרה רובל כדי
לנסוע לקיוב לעמוד בפני הוועדה. בערב שבת, בבית המקוה, נודע הדבר לשוחט המקומי והבטיח לתת לו ביום ראשון הלוואה על נסיעה זו.

במוצאי שבת הסתערה פלוגת בולשת על ביתו ומצאו בעליית הבית ארגז גפרורים שהסתיר שם שכן קרוב בעל חנות. תיכף עשו ראפורט על ר' אברהם הופר, כי סוחר בחשאי הוא, הטילו עליו מסים כבדים והוציאוהו מן הבית. נשאר בלי קורת גג ובלי פרנסה. "פושע" סובייטי.

פגש אותו השוחט ואמר: "ה' מנסה אותך, אברהם!". ענה תיכף בשקט: ראיתי בספר 'מעשה אלפס', כי איש עשיר ירד מנכסיו, אחרי שנשרף ביתו ועסקו. בא אל מקום השריפה וברך ברכה: "ברוך אתה ד' שלא עשני גוי". נדהמו הסובבים אותו וחשבו כי מרוב הצער נסתתרה בינתו ונטרפה דעתו. אמר להם: "אני שפוי! לו הייתי ח"ו גוי היה נשרף גם האלקים שלי. כעת ב"ה אלקי חי ואין להתיאש".

[לא הצלחתי לאתר את הסיפור בין שפע כתביו של ה'מעשה אלפס'. אם אכן הסיפור מופיע באחד מהם, הרי שאין ספק כי ספר עממי נפוץ זה גרם להתפשטותו של הסיפור בין אלפי שלומי אמוני ישראל].

כותב הרב צבי הירש פרבר מלונדון (והוא יליד קובנה שבליטא), בספרו 'שיח צבי' (על סדר התפלה מכל השנה. לונדון תשט"ו, עמ' כד):

מספרים על צדיק אחד שנשרף ביתו וכל רכושו, נטל ידיו ויברך ברכת "שלא עשני גוי". ותמהו כולם בחשבם שיצא מדעתו, אמר להם כוונתי בברכה זו שאינו גוי, כי אילו היה גוי היה אלוקיו האליל שלו ג"כ נשרף ביחד עם הבית, ועתה שהוא יהודי, אף שהבית נשרף, אך יבטח בה' שהוא חי וקיים שימלא חסרונו.

מספר הרב פנחס מילר בספרו 'אוצר מרגליות' (א, ירושלים תשנ"ב, עמ' כ), בשם אחיו הרב לוי יצחק מילר (לשעבר רב בק' דעווא, ואחר-כך בקה"י של ק' טעמעשוואר במחוז זיבענבירגן), על האדמו"ר בעל ה'אהבת ישראל' מוויז'ניץ (תר"כ-תרצ"ו):

חסיד שקרה לו אסון ברכוש והגיע כמעט לידי יאוש, פנה פעם אל הצדיק רבי ישראל מוויז'ניץ זי"ע בבכיות מרות. אמר לו האדמו"ר מוויז'ניץ, אספר לך מעשה: פעם נפלה דליקה בביתו של יהודי אחד, ועלה באש בית מגוריו יחד עם החנות
והסחורה שלו. הוא לא הצליח להציל דבר מהשלהבת וגם ביטוח לא היה לו. יצא היהודי האומלל הזה לרחוב והתחיל לצעוק: "ברוך שלא עשני גוי". וחזר על הברכה זאת מספר פעמים. ההמונים שהתאספו למראה האש חשבו שהוא יצא מדעתו. אך המסכן הסביר את עצמו ואמר: אם הייתי גוי היה כעת נשרף בביתי גם האליל שלי, אבל מכיון שאני יהודי, אמנם הבית והרכוש שלי נשרפו, אך אמונתי איתנה כי הקב"ה שהוא חי וקיים, יעזור לי לבנות בית אחר.

כותב הרב אש"ל [שמעון אהרן הרשקוביץ], בירחון 'דער הייליגער קוואל' (א, גל' יא. בני ברק, ר"ח תשרי תשי"ח. עמ' קסב):

מספרים, שהייתה פעם שריפה בעיירה... יצא יהודי לרחובה של עיר ובירך בקול רם "שלא עשני גוי". אמרו איש לרעהו, כנראה שמרוב הצרות יצא מדעתו. שמע זאת היהודי ואמר: שוטים! אני בדעה צלולה... אני מודה לקב"ה שאני יהודי! אילו הייתי גוי, שאצלם תלוי אלוהיהם על הקיר, הרי בשריפת הבית היה נשרף גם האלוה שלי, ומה הייתי עושה אז?! לפיכך ברכתי "שלא עשני גוי", שאלוקי לא נשרף ויש לי תקווה שיעמיד הכל על מכונו טוב יותר מכפי שהיה (ובזה יובן הפסוק "ה' אלקיך הוא עובר לפניך", שאמר להם משה רבינו לישראל אל תדאגו, אפילו אם אני מסתלק, אבל ה' אלקיכם נשאר אתכם ולא יחסר לכם דבר).

מספר הרב אברהם הכהן בספרו 'ארץ נושבת' (ירושלים תשכ"ח, שיחות נאות אות יג, עמ' סט):

בעיר אחת היתה שרפה גדולה רח"ל, ויעמוד צדיק אחד ויברך "ברוך שלא עשני גוי"... אצל כל גוי תלוי בביתו עבודה זרה, והאלוה הזה המדומה הנה נשרף עם הבית. ואני אעפ"י שביתי נשרף, אלוקי חי וקיים לעד...

(ומכאן נעתק לס' 'זיכוי הרבים', ה, עם חכם ונבון – מעשיות וסיפורים... המושכים את הלבבות לאבינו שבשמים. אשדוד תשנ"ח, עמ' 223-222).

בדרשת חומש-רש"י שנשא האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל בפ' נח תשמ"ב, סיפר האדמו"ר את הסיפור הבא ('שפע חיים', קרית צאנז תשס"ז, עמ' יח):

מסופר על יהודי וגוי שהתגוררו בסמיכות זה לזה, וכנהוג בימים ההם העמיד הגוי צלם גדול בחצר ביתו. פעם פרצה שריפה בשכונת מגוריהם וכל הבתים נשרפו כליל. אנשי המקום נדהמו לראות את היהודי קם ומברך בהתלהבות ובשמחה את ברכת "שלא עשני גוי". הם התאספו סביבו וריחמו עליו, כי היו בטוחים שנטרפה דעתו מפני צרתו ואיבוד נכסיו. הסביר להם היהודי בפנים שוחקות, שלשכנו הגוי קרה אסון גדול מאד, כי גם אלוהיו נשרף בדליקה ואין לו אל מי להתפלל, ואילו הוא לא נשאר בדד כי אלקיו לא נשרף אלא חי וקים לעולם, והוא ברחמיו ורוב חסדיו יתן לו בית חדש ולכן אין לו שום סיבה לדאגה ולשברון
לב.

מביא הרב משה יהודה כ"ץ, בס' 'ויגד משה' (בתוך ספרו של אביו 'ולאשר אמר', שמות, ברוקלין תשד"מ, עמ' רפא):

ויסופר על איש אחד שנפלה שריפה בביתו ר"ל... והנה בני ביתו... בוכים ומיללים... וגם הבע"ב עצב מאוד... ופתאום התחיל לצעוק בקול ברכת "ברוך אתה שלא עשני גוי" בשם ומלכות, והתחיל לשמוח בשמחה עצומה. הרואים חשבו שמחמת גודל הצער יצא מדעתו ר"ל, והתחילו לנחמו... ואמר להם: אל תדאגו כי כבר התחזקתי את עצמי, ומחמת זה ברכתי ברכה זו. כי חשבתי אלמלא שלטה השריפה בבית נכרי, אז לא רק ביתו היה נשרף, גם אלהיו אשר הוא רגיל להעמיד על כותלי ביתו היה נשרף, וא"כ בטח אבד מנוס ממנו. לא כן הוא אצלי, כי הנני מאמין בהשי"ת אבינו שבשמים חי וקים, ואף כי הוני נשרף אבל אלקינו חי וקים, והוא אל יעזבינו ואל יטשינו נצח.

[ומכאן לס' 'שמן הטוב' על חג הפסח (דרשות ומאמרים. ב"ב תשס"ח, עמ' מז)].

עד כה היו גיבורי הסיפור "סתם" יהודים – או "צדיקים" – אנונימיים, או "ר' יעקב" שהכל ידוע אודותיו בפרטי-פרטים ואפילו אורך פאותיו, רק שם עירו ומקומו נעלם מאתנו...

אך מצינו שהסיפור מתייחס גם לאנשים שהיו ידועים לרבים; על הראשון מסופר בכתביו של הרה"ח ר' מאיר ברנשטיין (קובץ 'בית אהרן וישראל', לב, כסלו-טבת תשנ"א, עמ' קמד, הע' 31):

הרב החסיד רבי בנימין זוויהל'ער ז"ל, מחסידי מרן אדמו"ר הזקן [הרה"ק ר' אהרן השני מקארלין]... פעם פרצה שריפה אצלו ונשרף כל רכושו. בירך רבי בנימין "שלא עשני גוי". ושאלו אותו איזה שייכות יש לזה, והשיב: אם הייתי גוי היה נשרף גם האליל שלי...

השני הוא אדם מהדור שלפנינו; שכך מספר ר' יהושע מרדכי רוזנבלום בספרו 'עירי טשעכנאווצי' (ת"א תשי"א, עמ' 39):

פעם פרצה שריפה בעיר החדשה [הוא חלק העיר שבעברו המערבי של הנהר נורז'יץ החוצה את העיר לשני חלקים]. הרבה בתים נשרפו ובתוכם גם הבית אשר גר הרב ר' יהודה החנוכי ז"ל. מצאו לו דירה באחד הבתים שניצלו והעבירו שמה את חפציו. כששקעה האש נכנסתי לבקר את הרב. הרבה אנשים התאספו בביתו וביניהם אחד הנשרפים, ר' יודל "דער בשליגר": מלאכתו היתה לכסות גגות בלוחות עץ (שינדלען).

ר' יודל זה ביקש, אולי נמצא קצת יי"ש. מצאו ונתנו לו. קם וברך ברכת "שהכל" והוסיף גם ברכת "שלא עשני גוי". ואמר: אילו הייתי חלילה גוי, הלא היה נשרף גם אלהי. עכשיו שהנני יהודי, אלוקי חי וקים ובטח יעזור לי ולכל הנשרפים.

הרי שהסיפור עובר כבר במשך כמה דורות מדרשן לדרשן ומספר לספר, עד שנפל לפיו של אחד הבדאים מדרשני חב"ד שהפך את המעשייה שלא הייתה ולא נבראה – אלא משל הייתה – ל"מעשה שהיה", והחליט שנאה ויאה לו לר' שמואל מונקעס שעליו יספרו החסידים את הבדותה הזו.

אך אנו נאמר, ר' שמואל שפיקח היה, מה לו ולשטות זו? האם כך נאה לספר על חסיד "שהיה חשוב מאוד אצל רבינו [הזקן]" – כדברי בעל ה'בית רבי' – שאימתי נתלהב לבו להודות לה' על היותו יהודי? בה בשעה ששם אל לבו שהאלוקה שלו אינו עץ
ואבן ואין האש שולטת בו, ובוודאי יקומם הריסותיו ויבנה ביתו השרוף כבתחילה...

"הרגש" כזה נאה ויאה למי שלא ראה מאורות מימיו, אבל לא לאף אחד מצעירי החסידים, ובוודאי לא לאחד מחשובי החסידים בדורו של אדמו"ר הזקן!

עוד מעלילותיו של ר' שמואל מונקעס

השתא דאתינן להכי, אוסיף תרומה צנועה לאוסף סיפורי עלילותיו של ר' שמואל מונקעס, מאשר נדפס בספרו של משה הענך בערשטיין 'אוצר פתגמים מחוכמים' (לונדון תרס"ד, עמ' 38-37):

ר' שמואל מונקעס מליבאוויץ היה ידוע לחסידים לאיש חרוץ וחכם. ויהי היום, בהיותו בדרך עם חבורת מרעיו, סר אל בית מלון אחד. ובראות בעל המלון את להקת החסידים עליזי החיים, סגר הדלת ולא נתנם לבוא פנימה (כי אורחים לא קרואים כאלה לא לפניו הם).

ויתחנן הנ"ל כי רצונו לא לסעוד, או להתמהמה בפה, רק: מנחה! מנחה! להתפלל ולא יותר!

בעל המלון, באשר יראת ה' היתה בלבבו, הרשה אותם לבוא פנימה. ובבואו בראש כל אנשי החברה, מצא בקרן זוית עומד ערש ושני ילדים מוטלים שמה. האחד היה בחוטם עב וחטוטרה צומחת ממעל לו, והשני היה בעל מיץ-אף, חוטם קטוע מחציתו.

ובראותו זאת בין הפרקים בתפלתו, התעמק והתהולל בתנועות גוו, התרחק והתקרב למיטת הילדים, ויניע שפתיו ויעל קמטים על מצחו, וקול דממה הוציא מתוך גרונו כאוב מארץ קולו: האחד יחיה בשיבה טובה, והשני עשיר גדול.

בעלת הבית, בראותה תנועותיו הזרות לה, חשבתהו לאיש צדיק מפורסם, ותלך ותגד לאישה את אשר שמעה ממנו, ותשם שולחן ערוך לכל האורחים, ויאכלו וישתו וישמחו כל הלילה בבית הזה. וגם בבוקר הכינה ארוחה לפניהם.

ויבקש בעל המלון (בהפצרת אשתו) להגיד לו, מאין ידעת זאת להתנבא?

ויאמר - בלכתו ובעזבו את הבית: האחד שיש לו חוטם עב יחיה בשיבה טובה, כי משקפיו (ברילין) לא ישמטו ולא ירדו מחוטמו, אשר הזקנים מצטערים על זה. והשני, אשר הוא קצר-האף יהיה עשיר, כי גמרא מפורשת היא: פלגא נזקא ממונא [נזקא = חוטם], ומיץ-אף יוציא דמים (כסף).

האם זה מעשה שהיה, או שגם הוא לא היה ולא נברא? ממש לא איכפת לי! דייני שסיפור מקורי הוא, שבינתיים לא מצאתי שיתגלגל ממדינה למדינה ומלץ זה ללץ אחר.

על סיפור נוסף מר' שמואל מונקעס

מעניין לעניין, אביא מקבילות לאחד הסיפורים הידועים ביותר על ר' שמואל מונקעס.

פעם, בהילוכם של החסידים ליד חצר ביתו של אדמו"ר הזקן בליאזנא, קפץ ר' שמואל על שער החצר ונתלה עליו ברגליו. גערו בו החסידים: מה ראית לשטות זו?!

קפץ ר' שמואל ארצה והשיב להם? כשהולכים ברחוב ורואים בית ועליו תלויים מספריים, יודעים שכאן מתגורר חייט. ואם תלויים עליו מגפיים, יודעים שזה ביתו של הסנדלר. ועל דלתו של הרבי צריך להיות תלוי חסיד! ('לקוטי דיבורים', ד, עמ' תשסא. משיחת י"ט בכסלו תרצ"ב. נדפס לראשונה בקונטרס טז, ריגא, תרצ"ב).

כיוצא בזה מספר מ' ליפסון מ"חצרו" של הרבי מלובלין ('מדור דור', ד, ת"א תשכ"ח, עמ' 113, מס' 3055):

רבי מרדכי מראקוב, שמשו של רבי יעקב-יצחק ה"חוזה" מלובלין, חריף ומחודד היה ופיו אינו פוסק מבדיחה...

פעם אחת אמר לו ל"החוזה":

רבנו, בנוהג של העולם אומן מכריז על אומנותו. חייט תולה בגד על פתחו. סנדלר תולה נעל על פתחו. ושאר בעלי אומנות כיוצא בהם. מפני מה אין רבנו מכריז על אומנותו, שרבם של חסידים הוא?

- כיצד? – שואל ה"חוזה".

- דברים כפשוטם. – מחייך ואומר רבי מרדכי – יתלה חסיד על פתחו...

בנוסח אחר ניתנו הדברים בפיו של משכיל עויין החסידים! שכך מספר ד' סדן מפיו של יצחק צימרמן ('קערת אגוזים', ת"א תשי"ג, עמ' 141, מס' 229):

מעשה במשה מנש, מאחרוני משכילי ז'ולקיב, שהיה מתגרה בחסידים, שהיו קוראים לו משה הונט. אמר:

פלוני שמסחרו מנעלים – נוטל זוג-מגפיים ותולאו בפתח חנותו; אלמוני, שמסחרו אריגים – נוטל חטיבת-אריג ותולאה בפתח חנותו; רבי, שמסחרו חסידים – חובה היא לו ליטול חסיד ולתלותו בפתח חצרו.

"שלא עשני גוי"

ומעניין לעניין, בעניין "שלא עשני גוי".

בשנת תרצ"ב הדפיס ב' יאושזון [=משה יוסטמן] בספרו 'פון אונזער אלטען אוצר', פרשת כי-תצא (עמ' 115):

בוויכוח דתי שהתנהל בין כומר מסויים לבין [הר"ר יחזקאל לנדא מפראג (תע"ד-תקנ"ג), מחבר] ה'נודע ביהודה', טען הכומר שאמונת היהודים נוטעת בלבם שנאה מתמדת לגוים, עד שכל יהודי חייב לברך בכל בוקר "שלא עשני גוי"...

השיב לו ה'נודע ביהודה' שלא זו כוונת הברכה, והראיה: בה בשעה מברכים גם "שלא עשני אשה". האם הכוונה שהיהודים נדרשים לשנוא את נשותיהם?...

אליבא דנוסח אחר הסיפור התרחש באותו דור, אבל עם חכם אחר; שכך מסופר בס' 'ויקהל משה' לר' משה הכהן גורדון (ברוקלין תשט"ז, עמ' קפג):

הרב ר' צבי הירש לעווין ז"ל [תפ"א-תק"ס], רבה של ברלין, היה אחד מגדולי הדור וחכמיו, פקח, שידע להשיב על אתר תשובה כהלכה... פעם שאל הדוכס את רבי צבי הירש ז"ל, עד שאתם קובלים עלינו, הרי יש לנו לקבול ולהתאונן עליכם היהודים, שאתם שונאים אותנו, ואת השנאה הזאת אתם מבליטים מדי יום ביומו בברכת "שלא עשני גוי".

- הקובלנא הזאת שוא היא! וראיה לדבר, הרי אנו מברכים בכל יום גם ברכת "שלא עשני אשה", וחזקה על אדם מישראל שאין הוא שונא את אשתו (מפי העם).

[ומכאן לס' 'אוצר פתגמים ושיחות', ירושלים תשל"ג, עמ' 108].

מ' ליפסון בספרו 'מדור דור' (א, ת"א-נ"י 1929, עמ' 33, מס' 86. ועוד קודם לכן, בשנת 1928, בספרו 'די וועלט דערציילט', ב, עמ' 21, מס' 626), מעתיק את האירוע בשנות דור:

באסיפת-הרבנים בפטרבורג, אמר שר אחד לרבי יצ'לי מוולוז'ין[תק"מ-תר"ט]:

- קובלני עליכם, יהודים, שאתם שטופים בשנאת הגוים ומטילים קנאה ביניכם לבין אומות-העולם. שכן אתם מברכים בכל יום: "שלא עשני גוי".

- לא, אדוני השר. – משיב רבי יצ'לי – לא מחמת שנאה אנו מברכים ברכה זו. וראיה לדבר: אף מברכים אנו בכל יום: "שלא עשני אשה". וחזקה על אדם מישראל, שאין הוא שונא את אשתו...

כך גם אצל הר"ר צבי הירש פרבר בספרו 'שיח צבי' על סדר התפלה (לונדון תשט"ו, עמ' כד):

וכאשר נשאל הגאון רבי יצחק מוואלאזין משר ממלכת הצר מרוסיא, על ברכת "שלא עשני גוי", שזה מבליט שנאת בני-ישראל לאומות-העולם, ענה בחכמתו: הלא אנו מברכים גם "שלא עשני אשה", וזה לא מפאת שנאה, רק כל אחד צריך להיות שמח בחלקו כמו שהוא, וכן בדתו ואמונתו.

גם חלקם של חסידי חב"ד לא קופח: בס' 'כולם בחכמה' (ב, כפר חב"ד תשנ"ז, עמ' 222) נשאר הסיפור באותו דור, אבל גיבורו הוא אחד מגדולי חסידי חב"ד לדורותיהם:

אחד משרי המלוכה פגש פעם את החסיד רבי יצחק אייזיק עפשטיין מהומיל ושאל: "איך הנך מעיז פנים לברך בכל יום ברכת 'שלא עשני גוי'? הלא אתם חוסים בצל מלכות הגויים!"

השיב לו ר' אייזיק מיניה וביה: "וכי יעלה על דעתך שיש בזה משום שנאה לגויים, והלא אנו מברכים גם 'שלא עשני אשה', ומי
שונא את אשתו?

"אלא הסיבה היא", המשיך ר' אייזיק, "כי אין להן מצוות רבות כמו לאנשים, וכן מברכים 'שלא עשני גוי' – מפני שאין להם מצוות רבות כל-כך כמו ליהודים..."

מחברים אחרים אינם מייחסים את ה"ויכוח" לאנשים מסויימים:

בס' 'דער יודישער אוצר' (י, וורשא תרצ"ט, עמ' רצב): גלח שאל רב.

בס' 'אמרי אהרן' (נ.י. תשי"ג, עמ' 12): שר אחד שאל לרב... ויען הרב לא משנאה... והראיה, שאנו אומרים ג"כ "שלא עשני אשה". אך אנו אומרים את הברכות האלו בגלל המצוות שאנו מחויבים יותר מהם.

בס' 'ארץ נושבת' (ירושלים תשכ"ח, עמ' עד): פעם אחת התווכח כומר עם גאון אחד [וממנו נעתק לס' 'זיכוי הרבים' (ה, אשדוד תשנ"ח, עמ' 222)].

בשנתון 'שנה בשנה' (תשמ"ב, עמ' 447): אמר גוי מלומד לרב ידוע.

בס' 'רעיונות לדרוש' (ירושלים תשס"ו, עמ' רסט): גוי שאל יהודי.

בס' 'נפש חיה' (ב, ב"ב-נתיבות תשס"ז, עמ' ער): מספרים על חכם אחד שנשאל ממלך אחד עכו"ם... השיבו החכם... וחזקה על אדם מישראל שהוא אוהב את אשתו כגופו... אלא מה? משל למה הדבר דומה: לחייל שנתמזל לו מזלו וקיבל תפקיד גבוה בחיל הצנחנים, ובשביל להראות שאיננו מצטער בתפקיד הכבד שהוטל עליו, הוא מודה למפקדו: תודה רבה לך אדוני המפקד, שלא עשיתני טוראי, שלא עשיתני רב-טוראי, שלא עשיתני סמל. והנמשל כאן... גזרה חכמתו יתברך להטיל... על הגבר הישראלי בן-החורין כל התרי"ג מצוות, לכן מודים אנחנו לפניו בכל יום על "חובותינו" שהטיל עלינו, שלא ייראו עלינו חלילה כמעמסה: בא"י אמ"ה שלא עשני גוי (טוראי פשוט), שלא עשני עבד, אשה (רב-טוראי וסמל).




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-26/12/2014 08:08 לינק ישיר 


יום שישי, 26 בדצמבר 2014

אבד חסיד מן הארץ: הרב והחוקר יהושע מונדשיין נפטר  מאת: דוד אסף



צילום: עזרא לנדאו

השבוע, ביום רביעי בבוקר, ב' בטבת תשע"ה (24 בדצמבר 2014), נפטר חברי הטוב הרב יהושע מונדשיין, ועוד באותו הלילה הובא לקבורה בחלקת חב"ד שבהר הזיתים. יהושע היה חסיד חב"ד וחוקר דגול של החסידות ותולדותיה, אך לפני הכל היה איש של אמת, שקיים כל חייו את הציווי המקראי 'לא תָגּורוּ מפני איש', ויהיה מחירו אשר יהיה. לפני כמה חודשים, והוא רק בן 67, חלה במחלת סרטן הריאות, שכילתה את גופו עד מוות. 'היה איש – וראו: איננו עוד'.



עוד תבוא מן הסתם השעה להספידו באריכות ולסקור את פעלו הרב, ובעיקר יש לקוות שילדיו, חתניו, נכדיו ומעריציו ימצאו את הכוחות ותעצומות הנפש לכנס את היבול העצום של מורשתו הספרותית  עשרות ספרים וקונטרסים, מאות רבות של מאמרים, שפורסמו באין ספור במות, כולל באינטרנט, ואלפים רבים של מכתבים קצרים וארוכים (בכתב יד ובאי-מייל), הערות ותגובות, אנקדוטות וקוריוזים. 

במגרותיו שבחדר העבודה בביתו, ובדיסק הקשיח של המחשב שעל שולחנו, טמונים עוד עשרות רבות של מאמרים וספרים בשלבים שונים של גימור, דברים שהתחיל ולא זכה לסיים. בין המפעלים שעסק בכתיבתם ולשמם אסף חומרים במשך שנים, ידוע לי על לכסיקון של רבני חב"ד לדורותיהם, ועל מהדורה מבוקרת ומוערת של 'בית רבי', ספרו החשוב של חיים מאיר היילמאן, שראה אור לראשונה בברדיצ'ב בשנת 1902, ופתח את מסורת הכתיבה ההיסטוריוגרפית של חב"ד. משימה ראשונה צריכה להיות אפוא רישום מסודר של כל כתביו ופרסומיו, ואין זו מלאכה קלה כלל ועיקר.

יהושע היה איש פלא. לא רק ידען מדהים בתולדות יהודי מזרח אירופה בכלל ובתולדות החסידות בפרט, אלא גם ניחן בשכל חריף ושנון, ביכולת ניתוח חדה כתער, במוח מקורי ופורה ובכישרון כתיבה, סגנון רהוט וישר, המתרחק מפלפולים ומסברות כרס, ויודע להתאים את עצמו לכל במה ולכל קהל קוראים. ועל כל אלה, חוש הומור מפותח, ומבט אירוני, שלא לומר ציני, על סביבתו הרחוקה והקרובה, על ה' ועל משיחו.

יהושע מונדשיין, יוני 2012 (צילום: דוד אסף)

נסיבות חייו הביאוהו לעולם החסידות ובמסגרתו מימש את עצמו ואת כישרונותיו הנדירים. אלמלא כן, ולוּ היה בוחר במסלול האקדמי, אין ספק שהיה יכול למצות ביתר שאת את יכולותיו האינטלקטואלייות והמחקריות. היה לו תואר שני בלימודי ספרנות, ובשלב מסוים אף שקל ברצינות להירשם ללימודי דוקטורט בהדרכתי (לכאורה, רק כדי לשפר את משכורתו), אך לבסוף ויתר. 

יהושע לא נולד בבית חסידי, אלא בבית דתי-לאומי. הוא גדל בתל-אביב של שנות החמישים והשישים והיה מה שקרוי בפי החרדים 'מִזְרוֹחְניק'. הוא למד בישיבת 'היישוב החדש', ישיבה תיכונית מודרנית שהייתה קרובה ברוחה לעולם החרדי, אך בשנת 1960, סמוך להיותו בגיל בר-מצווה, נמשך לבו לחסידות חב"ד.

המכתב הראשון שקיבל יהושע מונדשיין מהרבי מליובאוויץ', 1960
(תשורה מחגיגת הבר מצוה של מנחם מנדל מונדשיין, תשס"ח, עמ' 7)

בשנת 1963, בהיותו בן 16, החליט, לאחר לבטים, כי מקומו יכירנו אך ורק בחסידות חב"ד, ומאז ועד יומו האחרון נשאר חסיד נאמן בגופו ובנפשו. חסיד נאמן בלי ספק, אך בשום פנים ואופן לא חסיד תמים (ואין כוונתי, כמובן, למושג החב"די 'תמים', אלא למובן הפשוט של מילה זו בלשוננו). הוא עבר ללמוד בישיבת 'תומכי תמימים' שבכפר חב"ד, שם גם נישא, בשנת 1969, לרחל, רעייתו הראשונה ע"ה, ושם גם נולד, שנה לאחר מכן, בנם הבכור דוד (אחריו נולדו עוד לוי יצחק, הלל, חיה ודינה). מכאן ואילך הקדיש יהושע את חייו ללימוד, למחקר ולפרסום תורת חב"ד.

בביקוריו בחצר חב"ד בניו-יורק נשא יהושע חן וחסד בעיניו של האדמו"ר האחרון, רבי מנחם מנדל שניאורסון, שאף הציע לו לקבוע את מקומו בסמוך ולהיות אחראי על אוסף הספרים הגדול של חב"ד. משיקולים שונים דחה יהושע את ההצעה והעדיף לחזור ארצה. בסוף שנות השבעים קבע את מקומו בירושלים והחל לעבוד כספרן במחלקה לכתבי יד וארכיונים שבבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בגבעת רם. בניגוד למסופר בכמה מקומות, כאילו החלטתו זו העכירה את יחסיו עם הרבי, הקשרים ביניהם נותרו כשהיו, כחסיד לרבו, ויהושע אף פרסם מכתבים רבים שקיבל מהרבי לאורך השנים.

יהושע מעולם לא התנכר לעברו. ולא רק שלא הכחישו, אלא אף התרפק עליו בגעגועים. למן שירי תנועת 'בני עקיבא', שעוררו בו נוסטלגיה מתוקה ותמיד דחק בי לברר את מקורותיהם, ועד הסכמתו המיידית לתרום מאמר פרי עטו לספר היובל לכבודו של פרופסור עמנואל אטקס, שהיה 'קומונר' שלו בסניף 'מרכז' של 'בני עקיבא' בתל אביב. ההקדשה שצירף למאמר אומרת הכל: 'לזיכרון יובל שנות היכרות בעיר הילדוּת' (דוד אסף ועדה רפפורט-אלברט [עורכים], ישן מפני חדש: שי לעמנואל אטקס, ב, מרכז שזר, תשס"ט, עמ' 429).

כמה שנים קודם לכן לא היסס יהושע לתקוף את אחד ממחקריו של אטקס, על מקומו של הגאון מווילנה ברדיפת החסידים, ולהציע פרשנות היסטורית שונה לחלוטין לאותם אירועים (כרם חב"ד, ד, 1992, עמ' 221-182). כזה היה האיש: במקום שבו ראה את שורת האמת, לא היסס לבקר, להתווכח ואף לתקוף  בחריפות ולעתים אף בארסיות  את מי שבעיניו מסלף אותה. הוא הגן על האמת שלו, אך גם על כבודה של החסידות בכלל וחסידות חב"ד בפרט. 

את מאמרו 'פרנסי וילנא והגר"א, ומלחמתם בחסידות' (כרם חב"ד, שם, עמ' 221) סיים מונדשיין במשפטים יוצאי דופן:
<*>וידוי אישי: כמו רבים שקדמוני, גם אני איני אובייקטיבי, אך שלא כמותם – אני מודה באשמה זו. ובַקָשתי מלפני קוראי דבָרַי: אנא, השתדלו אתם להיות אובייקטיבים. 

בכך המשיך יהושע מסורת שהחל בה מורו, חיים ליברמן (רח"ל), הביבליוגרף והחוקר, שהיה מזכירו האישי של האדמו"ר השישי וניהל את ספריית חב"ד עד שסר חינו בחצר הרבי בעקבות 'משפט הספרים' הידוע. מונדשיין, שרחש לליברמן כבוד רב, פרסם בקובץ עלי ספר, ו-ז (תשל"ט), ביוגרפיה וביבליוגרפיה של כתביו, וסייע לו להביא לדפוס את שלושת כרכי מאמריו, 'אהל רח"ל'. וכשם שליברמן לא היסס, לפני עשרות שנים, להתווכח עם בכירי החוקרים באקדמיה (גרשם שלום, יוסף וייס) ולהצביע על טעויותיהם, כך גם תלמידו מונדשיין: במקום שראה את 'חילול האמת' לא חלק יהושע כבוד לאיש  לא לפרופסורים ולא לרבנים, לא למתנגדים ולא לחסידים. הוא פרסם מאמרי פולמוס נוקבים עם חוקרים כמו אברהם רובינשטין, יהודה ליבס, רעיה הרן ואחרים, עם בני פלוגתא ממחנה 'המתנגדים'-הליטאים, כמו דב אליאך או דוד קמינצקי, וגם עם מתנגדים מתוך המחנה החסידי-החב"די פנימה, כמו יוסף יצחק קמינצקי או אהרן דב הלפרין, עורך השבועון 'כפר חב"ד', של'חקירותיהם' ולסיפורי מעשיותיהם לעג בשורת מאמרים באינטרנט. מתוך הוויכוחים הסוערים הללו, שלא פעם גם נענו על ידי המותקפים, התבררה האמת, לכאן או לכאן.

יהושע מונדשיין בביקור בסמולנסק על רקע האנדרטה לגנרל קוטוזוב שלחם בצבאות נפוליון

כל חייו נע יהושע בין העולמות  חסידות חב"ד מכאן ועולם המחקר האקדמי מכאן – ולא ראה סתירה ביניהם. במשך עשרות שנים, עד פרישתו המוקדמת לגימלאות, עבד במחלקה לכתבי יד וארכיונים בספרייה הלאומית. בשנות השבעים והשמונים הייתה מחלקה זו, בניהולו של ד"ר מרדכי נדב המנוח, ואחר כך של מחליפו רפי וייזר, מן המקומות המופלאים שיכולת למצוא בירושלים. התרכזה שם חבורה יוצאת דופן של אנשים מקוריים ובעלי ידע בלתי מצוי בתחומם. איש מהם, להוציא המנהל מרדכי נדב, לא היה בעל תואר פורמלי של דוקטור, אך כמות הדעת שהצטברה שם, בקומת המרתף האפלולית של הספרייה, הייתה יכולה להאיר את הארץ כולה. לצדו של יהושע, שהסתגר בקיטונו ועסק בזיהוי ובקטלוג של ספרות רבנית וחסידית, אזכיר גם את רפי וייזר, שלמה צוקר, רבקה פְּלֶסֶר, מרגוֹט כהן, ירון סָחִישׁ ואפרים ווּסט. בטח היו עוד כמה ששכחתי...

ספריו החשובים של מונדשיין כללו ביבליוגרפיות מפורטות של ספרי חב"ד הראשונים; ספרים על מנהגי חב"ד ('אוצר מנהגי חב"ד'); מהדורות ביקורתיות ('שבחי הבעש"ט' על פי כתב יד שקדם לדפוס); ארבעה כרכים של כתב עת ושמו 'כרם חב"ד', שהוא עצמו כתב מהחל עד כלה; ספרי היסטוריה של חב"ד, גדושים במסמכים ובתעודות, רובם כאלה שחשף בעצמו ('מגדל עֹז', 'המאסר הראשון', 'המסע האחרון'). לצד הספרים שחיבר, ההדיר וערך, פרסם יהושע אין סְפוֹר מאמרים, בנושאים רבים ומגוונים, בבמות תורניות ואקדמיות, ולא נמנע גם מכתיבה פופולרית שקנתה לה מעריצים רבים.



את נחישותו ואומץ לבו הפגין יהושע בשנת 1993, כשנה לאחר שלקה הרבי בשבץ מוחי, כאשר פרסם את 'אגרת לידיד'. באיגרת זו הוא הוקיע, בבוטות ובחריפות חסרת תקדים, את החסידים היוצאים בהכרזות רמות על משיחיותו של הרבי, את 'מבצעי המשיח' למיניהם ואת 'טקס ההכתרה' המשונה, שנערך בחצר הרבי המשותק בי' בשבט תשנ"ג. הוא אף נקב בפירוש בשמו של 'החוזר' המוערך, הרב יואל כַּהַן, והאשימו בלא פחות מהרס החסידות (לאחר מותו של הרבי, שינה הרב כהן את דעתו, הודה שטעה והפך למתנגדם של המשיחיסטים). מלכתחילה נכתבה איגרת זו לכמה חברים אישיים של יהושע, שבאותה שעה קשה לחסידות היו אובדי עצות, אך כהרף עין נפוצה האיגרת והפכה לשיחת היום בחב"ד. מני אז הפך יהושע לאויב נחוש של הזרם המשיחיסטי בחב"ד, וסנט בהם בכל הזדמנות שנקרתה לידו.

ככל שהכיר יהושע בערך עצמו ובהישגיו, מבחינת אישיותו היה צנוע ביותר ובעיקר ביישן. כוחו לא היה בפיו אלא בעטו, ולכן כמעט אף פעם לא הרצה או נשא דברים בפומבי ונמנע מלהשתתף בכנסים שאליהם הוזמן. מופנם היה והתקשה בתקשורת בין-אישית, ועל כן העדיף את הכתיבה על הדיבור. מהפכת התקשורת הממוחשבת היטיבה עמו. הוא השתלב מיד במדיום החדש של האינטרנט והאי-מייל והפך אותו לעיקר. לפני כעשור הוא היה מן החרדים הראשונים שהשתתפו בבמות האינטרנט שהחלו לצבור תנופה, ופרסם מאות ואלפי תגובות ב'פורומים' הפופולריים של האתר 'בחדרי חרדים'. השתתפותו בלטה בפורום 'ספרים וסופרים' (ממנו פרש בחמת זעם, לאחר שהותקף בגסות על ידי כמה מגיבים), ובעיקר בפורום הפנימי והפרטי של חסידי חב"ד הדעתנים, שנקרא 'אנשי שצעדרין'. במופעיו אלה חתם בשמו הספרותי 'יהושע לבנון', אף שהיה זה סוד גלוי לכולם מי עומד מאחורי שם זה.

אתר האינטרנט החב"די 'שטורעם.נט' היה במת הבית שלו, שהסכימה לארח את סדרת מאמריו השערורייתית – אין מונח אחר לתאר אותה  'סיפורים וגלגוליהם'. בסדרה זו, שנמתחה על פני כשבעים וארבעה פרקים, חשף מונדשיין את 'ילקוט הכזבים' החב"די. הוא לעג לבדיות ולאגדות, שלא היו ולא נבראו אך קנו שביתה בפולקלור החסידי, הוכיח מה היה מקורן הלא טהור ולא היסס להוקיע את הכזבנים והזייפנים. שחיטת 'פרות קדושות' זו התקבלה בתדהמה ובכעס על ידי חסידים תמימים רבים, אך חסידים רבים לא פחות, בעיקר 'בעלי מוח' שבהם, שאבו הנאה מלוא חופניים מן הסיפורים העסיסיים, מהידענות המופלגת ומן ההומור. מובטחני שאם כל הרשימות הללו תכונסנה לספר הוא יהיה רב-מכר.


את בלוג 'עונג שבת' ליווה יהושע מיומו הראשון, בתגובות וברעיונות. כך למשל, העלה בפניי את הרעיון לחקור את השפעת הזמר הרוסי על המוסיקה החרדית. הוא טען שלא רק על תנועות הנוער החלוציות והחילוניות השפיעו שירים אלה, אלא גם על החרדים, חסידים ומתנגדים כאחד. הרשימות הראשונות שחיברתי בסדרה 'גלגולו של ניגון' היו פרי רעיונותיו של יהושע (למשל, 'אם מחר תפרוץ מלחמה: המקור הקדוש של ניגוני נובהרדוק'; 'איך הפכו פרשי בודיוני לחיילים בצבא האדמו"ר?'; 'מפסגות מנצ'וריה אל פינת בית הכנסת'). יהושע אף תרם לבלוג עונ"ש שתי רשימות מרתקות ('גלגולו של סיפור: רב של פורים'; 'קח רבנית קבל רבנוּת: פרק לקורות הרבנות בישראל'). 

בנובמבר 2013, זמן מה קודם שפקדה אותו המחלה הארורה, החליט יהושע לפתוח בלוג משלו. הוא קרא לו בשם אופייני 'אמ"ת  אמת מארץ תצמח', אך הספיק לפרסם בו רק שלושה מאמרים (בהם מאמר מרתק 'מאה שנה למשפט בייליס: החסידות על ספסל הנאשמים').

בין השאר הסביר יהושע מה הניע אותו לפתוח את הבלוג  איומים שקיבל אתר האינטרנט 'שטורעם' ממערכת השבועון 'כפר חב"ד' לבל יעזו לפרסם עוד את מאמריו:


מאות אי-מיילים החלפנו בינינו במרוצת השנים, לעיתים כמה ביום, וכמובן שאינני היחיד שעמו עמד יהושע בקשר כה אינטנסיבי. עם זאת, זכיתי להיחשב במשך שנות דור כידידו. דומני שהייתי היחיד באנשי האקדמיה שעוסקים בחקר החסידות שנהנה מאמונו, ואף שהיה נדיב עם רבים ששיחרו לפתחו – עמי היה נדיב שבעתיים. הוא  העניק לי במתנה את ספריו, בא לנחמני בימי אבלי, וכך נהגתי בו גם אני. כמובן שהתייעצנו ונעזרנו זה בזה, החלפנו ביננו חידודים ודברי שנינה, קוריוזים ואף דברי רכיל משני העולמות. 

כבר בשנת 1992 פרסמתי מאמר על אחד מספריו (The Rebbe was FramedThe Jerusalem Report, December 17, 1992), ולפני כשנה (11 בינואר 2013) פרסמתי רשימה נוספת, בעיתון 'הארץ', 'לנפוליאון לא תהיה תקומה', שתיארה את שני ספריו האחרונים וגרמה לו קורת רוח רבה (הרשימה נדפסה מאוחר יותר גם במהדורה האנגלית של 'הארץ'). את מאמרו, 'הגר"א וחלקו במלחמתה של וילנה בחסידים', הכנסתי לקובץ המאמרים בעריכתי, צדיק ועדה: היבטים היסטוריים וחברתיים בחקר החסידות, מרכז שזר, תשס"א, ובכל ספריי וברבים ממאמריי היה הוא בין הראשונים שהופיעו ברשימת התודה. אין ערוך לעזרה הרבה שהושיט לי במהלך השנים, ואין גבול לתודה שאני מכיר לו על כך. כשהחזיר לי כתב יד של מאמר, שביקשתי ממנו שיקרא קודם פרסומו, התנה עמי שלא איעלב מהסגנון הלגלגני של הערות הביקורת שלו. לא נעלבתי אף פעם, שכן קריאתו הביקורתית הצילה אותי משגיאות שהיו יכולות להיות מביכות הרבה יותר...

הידידות ששררה ביננו הייתה ידועה ברבים. כשהוצאתי לאור את ספרי 'נאחז בסבך' (2006), שהפרק העיקרי בו עסק בהתנצרותו של משה, בנו של רבי שניאור זלמן מליאדי, ובדרך שבה חסידות חב"ד לדורותיה עסקה בשכתוב ובסילוף פרשה זו, היו חסידים שהאשימוהו ב'מסירת' סודות מן החדר לידי, מה שכמובן היה רחוק מן האמת.

הרבה יש לספר על יהושע, ותקצר היריעה. הסתלקותו היא בראש ובראשונה אסון לרעייתו ולבני משפחתו, אך גם אבידה גדולה לחבריו ולמעריציו בקהילת חוקרי החסידות באקדמיה. כשלעצמי איבדתי ידיד לחיים ולמקלדת, ואין לי תמורתו. הרבה מעות יש לי, ואין שולחני להרצותן...

*

לאחר שפרסמתי בין חבריי את הידיעה המרה על דבר פטירתו של יהושע קיבלתי תגובות רבות, ואפרסם כמה מהן, שמעידות על מקומו החשוב גם בקרב קהילת החוקרים.

ראשון כתב לי הרב שלום דובער לוין, הספרן הראשי של ספריית חב"ד בברוקלין ובעצמו חבר בנפש של יהושע:
<*>ברוך דיין האמת. דומני שלא אחטא לאמת, אם אומר שאתה ואני היינו הכי קרובים אליו בעיון ומדע. נחתמה תקופה...<* style="direction: rtl; unicode-bidi: embed;">יהושע היה גדול חוקרי חסידות חב"ד בדור האחרון וערך מספר עצום של ספרים, בנושאים הללו:
  • תולדות חב"ד – על פי מסמכים מקוריים שחשף, עם הוכחות להבדיל בין מסורות מוסמכות לבין אגדות;
  • ביבליוגרפיה של ספרי חב"ד, בעיקר בסדרת 'תורת חב"ד – ביבליוגרפיות'.
  • ביוגרפיות של גדולי חסידי ורבני חב"ד.
  • מנהגי חב"ד – בסדרת הכרכים והמאמרים 'אוצר מנהגי חב"ד'.
  • תורת חב"ד – עריכת דרושים, בתוספת מראי מקומות, ציונים, ומפתחות.
<* style="direction: rtl; unicode-bidi: embed;">הרבי הוקיר את ספריו ומאמריו באופן יוצא מהכלל, והרבה לדרוש ממנו להוסיף עוד ועוד. הכרתי אותו לראשונה בתשכ"ז, כשבא לשנת לימודים אצל הרבי. למדנו אז משך זמן בחברותא. אחר כך נפגשנו והתיידדנו בתשל"ז, כשעמד על הפרק למנותו לספרן ספריית חב"ד. למעשה מינה אז הרבי אותי לממונה על הספריה, ומאז ואילך היה לנו קשר מכתבים תמידי. בארכיון שלי יש יותר מאלף מכתבים שכתב לי במשך השנים. ההתכתבות התמקדה בעיקר בדיונים על תוכן הספרים שערכנו. יהי זכרו ברוך, וניבדל כולנו לחיים טובים וארוכים.כתב פרופסור שמואל פיינר מאוניברסיטת בר-אילן:
<* style="direction: rtl; unicode-bidi: embed;">ברוך דיין האמת, יהושע היה אחד החונכים המשמעותיים ביותר שלי בכניסה לעולם המחקר, כאשר עבדתי תחתיו כסטודנט במחלקה לכתבי היד והארכיונים בספריה הלאומית. מלבד היותו חוקר דגול של החסידות, לסקרנותו ורוחב ידיעותיו לא היו גבולות. הוא היה בקי גם בעיתונות העברית של ההשכלה ובסבך תולדותיה של תנועת ההשכלה, והוא זה שהעמיד לרשותי לפרסום את צילום 'ספר המצרף', אחד החיבורים המרתקים של השכלה הרדיקלית. הליכתו על הסף בין העולמות חיברה יחד באדם הגון, צנוע וישר דרך גם פתיחות, אומץ לב וחתרנות, וגם מחויבות מוצקה לעולם החסידות. יהי זכרו ברוך.כתבה פרופסור עדה רפפורט-אלברט, מיוניברסיטי קולג' בלונדון:

Thank you for letting us know. An admirable scholar and a brave man of remarkable intellectual integrity. A great loss to hasidic scholarship

כתב שלמה צוקר, עמיתו לעבודה במחלקה לכתבי יד בספרייה הלאומית:
<* style="direction: rtl; unicode-bidi: embed;">יהושע מונדשיין, הרב, המלומד הדגול והאדם היקר. זכיתי להיות חברו לעבודה, והיינו מחליפים בינינו מכתבים בדואר האלקטרוני, עד שחלה. נתקיימו בו הדברים ששנו חכמים בעוסק בתורה: 'אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות ... ומלבשתו ענוה ויראה, ומכשרתו להיות צדיק וחסיד וישר ונאמן'. <* style="direction: rtl; unicode-bidi: embed;">הרבה למדתי ממנו. ומי שראה את האיש הרציני והשתקן הזה משעשע ילדיו של חברו, שבאו אליו בסוף יום העבודה, ידע מהו חן וטוּב לב.  <* style="direction: rtl; unicode-bidi: embed;">זכר צדיק לברכה.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-25/12/2014 17:21 לינק ישיר 

אשכול עליו בפורום 'אוצר החכמה'




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-25/12/2014 17:08 לינק ישיר 


   יהושע מונדשיין



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-25/12/2014 15:54 לינק ישיר 

חבל על דאבדין. הסתקרנתי מאד להכירו ועכשו מאוחר מדי.

קשה להיות חבדניק ביקורתי כלפי החסידות שלך. חברים חבדניקים בעבר הבהירו לי שזה קושי שאופייני לא רק לחבד, אלא לכל אדם דתי בעידן המודרני. כידוע, הפורום עצור כאן חושבים קם כדי לדון בסתירות אלו.

ובכל זאת, דומה בעיני שקשה יותר גורלו של חבדניק. מספר האמונות שקשה להחזיק בהן והוא מחוייב להן גדול הרבה יותר מאלו של חסיד, של חסיד משל "ליטאי", של "ליטאי" משל יהודי תורני, נניח מיימוניסט...

אם זה נכון, יש הצדקה רבה להערכה שאני חש כלפי אותו אדם שלא זכיתי להכיר, אבל המוכנות שלו לבדוק את עצמו ואת מערכת האמונות שגדל עליה באה לידי ביטוי אמיתי כל כך, עדין כל כך, מסור כל כך.

יהא זכרו ברוך. יהא זכרו למופת.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-25/12/2014 15:51 לינק ישיר 

רשימת לינקים למאמרים עליו, רבים מהם של חוקר החסידות מבחוץ, דוד אסף (שזיכה אותנו בעבר בהשתתפותו), גם רשימה זו מויקי.

על כתביו:

הערות שוליים




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-25/12/2014 15:50 לינק ישיר 

מוזר. ניסיתי להעתיק את הביוגרפיה שלו מויקי ולא הצלחתי.

מנסה שוב.

יהושע מונדשיין (1947-‏ 24 בדצמבר 2014) היה היסטוריון וחוקר חסידות בכלל וחסידות חב"ד בפרט. הוא עבד כספרן מומחה במחלקת כתבי-היד והארכיונים בספרייה הלאומית בירושלים.

צעירותו

מונדשיין נולד במשפחה דתית-לאומית מתל אביב. אביו היה מרדכי מונדשיין. למד בישיבת היישוב החדש. בעקבות קשר מכתבים שניהל עם הרבי מליובאוויטש, נחשף לחסידות חב"ד ועבר ללמוד בישיבת תומכי תמימים בכפר חב"ד, שם היה לתלמידו של הרב שלמה חיים קסלמן. עמד בקשר עם האדמו"ר מאוז'רוב ועוד. הוא נישא לרחל, בתו של דוד ברוורמן, יו"ר ועד כפר חב"ד (בשנת תשס"ה נפטרה רחל והוא נישא לחנה קווין-אלטהויז). לאחר תקופת מגורים קצרה בכפר חב"ד עבר לירושלים והחל לעבוד כספרן בספריה הלאומית. אחיו הוא פרופסור אהרן מונדשיין, מהמחלקה למקרא באוניברסיטת בר-אילן.

כתיבתו

מונדשיין עסק בהוצאה לאור של ספרי חסידות עתיקים ושל כתבי יד. בין השאר ההדיר את הספר "שבחי הבעש"ט". בשנים תשמ"ז-תשנ"ב ערך והוציא לאור ארבעה כרכים של "כרם חב"ד" - סדרה שהוקדשה לעיון ולחקר משנת חב"ד ותולדות החסידות.

הוא היה שותף בעריכתם של עשרות מכתבי אדמו"רי חב"ד, בייחוד כתבי הרב דובער שניאורי האדמו"ר האמצעי מחב"ד, בנו מנחם מנדל שניאורסון האדמו"ר הצמח צדק ורבי הלל מפריטש.

במשך למעלה משלושים שנה עסק מונדשיין בחקר מנהגי חב"ד, רישום המנהגים המיוחדים לחסידות זו והשוואתם לשאר החסידויות והעדות. את מחקריו בתחום זה פירסם בכתבי עת ובשנת ה'תשנ"ה כינס וערך אותם מחדש בשני כרכי "אוצר מנהגי חב"ד". כמה ממחקריו עוסקים באמיתותם של סיפורי חסידים. הוא פירסם סדרה בת עשרות פרקים באינטרנט בשם "סיפורים וגלגוליהם". למונדשיין למעלה ממאה פרסומים ומאמרים. חלקם בכתבי עת מדעיים (כדוגמת "תרביץ", "ציון", "קתדרה", "בקורת ופרשנות" ו"עלי ספר") וחלקם בקבצים תורניים (כדוגמת "מוריה", "בית אהרן וישראל", "אור ישראל" ו"היכל הבעש"ט"). על אחדים ממאמריו חתם בשם העט יהושע ד' לבנון‏[1].

בתשס"ח ובתשע"ג יצאו לאור לרגל בר המצווה של נכדיו ספרי 'תשורה' שבהם קובצו עשרות מכתבים שהחליף עם הרבי מלובביץ', משנת 1960 ואילך‏[2][3].

דעותיו

מונדשיין החזיק בדעות בלתי מקובלות בקרב החסידים, שלעתים קוממו עליו חסידים אחרים. כך למשל, לדעתו סיפורי חסידים רבים הם "צ'יזבטים גמורים", כלשונו, ולא יכלו להתרחש מבחינה כרונולוגית או גאוגרפית. לשיטתו, גם חסידים, כמו חוגים אחרים, משמיטים ממכתבי רבותיהם דברים שאינם "לכבודם" וכדומה. הוא לעג לנוהג שהשתרש בקרב חסידי חב"ד "לשלוח" פתקאות שאלה לרבי מלובביץ' על ידי הכנסתם לאוסף מכתביו "אגרות קודש" והתייחסות לכתוב שם כתשובה מאת הרבי. הוא טען שרוב מכתבי הרבי נפתחים במילים "מאשר קבלת מכתבכם", והצביע על כך שחסידים רבים מקבלים זאת כאישור למה ששאלו בפתקה שהכניסו לספר האגרות. כמו כן הוא חלק בחריפות על הפלג המשיחיסטי בחב"ד.

מונדשיין קבל על כך שכל השקפה ימנית נקלטת בחוגים החב"דיים ללא ביקורת. לדוגמה הוא הביא את האמונה שהופצה בחוגי הימין ערב תוכנית ההתנתקות לפיה התוכנית לא תבוצע, כיוון שמשמיים ימנעו את מימושה. לטענתו אנשים רבים בחב"ד האמינו בכך, למרות שאין מקור לאמונות מסוג זה בתורת היהדות בכלל ובתורת חב"ד בפרט. מאותה סיבה התנגד מונדשיין לסיסמה "לא נשכח לא נסלח" שנופפו בה לאחר ביצוע תוכנית זו וראה בה התרסה כלפי האמונה בהשגחתו הפרטית של הבורא‏[4].

פטירתו

בגיל 68 ולאחר כמה חודשים בהם סבל ממחלה קשה נפטר ביום ב' טבת "זאת חנוכה" ה'תשע"ה.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > הרב יהושע מונדשיין ע"ה
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 לדף הבא סך הכל 2 דפים.

bholext