סיפור מוזר - האם הוא בעל משמעות עבורנו?

הסיפור הגיע גם ל'אוצר המדרשים' (עמ' 322) ומשם אני מעתיקו כאן (באדיבות פרויקט השו"ת).

ככל הנראה אין לסיפור מקור קדום יותר מספר המעשיות. 

אמרו חכמים ז"ל שרבי אליעזר ורבי יהושע עלו לרגל את המקדש, ויהי ערב יום צום כפור המה הולכים בהר הבית והנה מלאך בא לקראתם ובידו חלוק לבן ומגוהץ מזריח כשמש ולא היה שפה לפיו סביב, ויאמרו איש אל רעהו החלוק הזה לאחד ממנו הוא, ויקריבו עד המלאך וישאלוהו לאמר לאי זה מהם הוא החלוק, ויאמר להם חלקיכם טובים ונכבדים מזה אבל זה הוא לאיש אחד מאשקלון שמו יוסף הגנן, וילכו לדרכם. וכששלמו ימי הרגל יצאו יחדיו ללכת אל האיש האשקלוני, וישמעו אנשי אשקלון עליהם ויצאו לקראתם ויבקשו מהם להתארח אצלם ולא רצו, ויאמרו לא נתארח אלא בבית יוסף הגנן, וישלחו עמם אנשים לבית יוסף זה עד שהגיעו לפתח בית גנו ויראו אותו מרחוק בגנו מלקט אורות ויקדימו לשאול בשלומו והשיב להם שלום, ויאמרו לו רצוננו להתארח אצלך, ויאמר להם הנחתם בעלי העושר והנכסים ובאתם אלי והקב"ה יודע שאין לי בביתי כ"א שתי ככרות לחם, ויאמרו לו יספיק לנו הנמצא בידיך ולא נטריחך לדבר אחר, וישם לפניהם ויאכלו לחם וישתו מים ויברכו ברכת המזון, ויאמרו לו הנך רואה שבאנו אליך מבין אנשי עירך לכן הגד נא לנו מה מעשיך, ויאמר להם רבותי אתם רואים עניי ודלדולי ואין לי מלאכה אחרת זולתי עבודת הגן שראיתם, ויאמרו לו אעפ"כ הודענו אם אתה בעבודה זו מנעורך, ויאמר להם רבותי אם יש את נפשכם שאודיעכם עניני ואדותי אני אגלה לכם הכל, אבי ז"ל היה מגדולי העיר הזאת ומעשיריה וכשנפטר לבית עולמו אבדתי העושר ההוא ויראוני אנשי העיר ויגרשוני וינשאו /וישנאו/ אותי ואצא ואבנה כאן בית ואטע הגן ואזרע בו ירקות וממה שאאסוף מהגן אני מוכר ונותן החצי צדקה לעניים ובחצי ממנו אני מתפרנס ואנשי ביתי. ויאמרו לו דע שהקב"ה ירבה שכרך מאד כי ראינו ביד המלאך חלוק לבן ומגוהץ ואמר לנו המלאך כי שלך הוא אבל היה חסר שפה לפיו, ע"כ באנו להודיעך ולבשרך כי הקדוש ברוך הוא ייטיב לך ואולי תוסיף בזכיותיך. ויברכם האיש וישבחם וילכו לדרכם, ותאמר לו אשתו שמעתי מה שאמרו חכמי ישראל מחסרון שפת החלוק שלך ועתה עשה והשתדל להשלים החלוק. ויאמר לה כדבר אחת הנדיבות תדברי אבל את יודעת עניי ודלדולי ואין לי לי ממה שאעשה שום זכות. ותאמר לו שמעני אדוני וקח עצתי למען ייטב לך, ועתה הוצאני בשוק ומכרני ותן מחירי צדקה לעניים אולי תשלים חלוקך, ויאמר לה אני מפחד שמא יכפה אותך הקונה ויאניס אותך ואפסיד החלוק כולו, ותאמר לו אני אשבע לך באמונת שמים שלא תבא תקלה זו על ידי לעולם, וישמע בקולה וימכרה ויתן דמיה צדקה לעניים. וירא אותה אדוניה שהיתה יפת תואר ויאמר לכבשה ולא יכול לעשות עמה דבר, וישם אותה על בית נכאתה ויתן לה מפתחותיו, אך היא מאנה בו ותאמר לו אינה ראויה להיות סוכנת לך, ויקצוף אדוניה עליה מאד וחמתו בערה בה, ויתן אותה לרועה צאנו ויצוהו לכבשה ולהאניסה ולכפתה, ויקחה הרועה ויפתה אותה בכל יום ויום ויכה אותה הכה ופצוע ולא שמעה אליו, וימרר את חייה בעבודה קשה ובכל צרה והיא מתאפקת ומיחלת לרחמי שמים, ויעברו עליה ימים רבים וילך בעלה ויעבור עליה ויתחפש והיא מרת רוח, תחת פארה רוב שברה ותחת פתיגיל מחגורת שק כי תחת יופי, ויאמר לה היש רצונך שאקנה אותך לאשה ואצילך מרעתך, ותאמר לו אדוני לא יתכן זאת כי בעולת בעל אני, ויוסף לפתותה בדברים ולא שמעה בקולו והעזה פניה ותאמר לא, וכשראה כך נתברר לו שלא עברה על שבועתה ולא הפרה בריתה. ויסר המסוה מעל פניו ותכירהו, וישקו איש את אשתו ויתחבקו ויבכו בכי גדול ותעל שועתם אל האלהים, וישמע קול קורא: התבשר כי נשלם החלוק שלך, וחלוק של אשתך טובה מחלוקך, לך למקום פלוני ותמצא שם ממון רב שטמן אביך, ויעש כן וילך למקום ההוא וימצא כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות עד אין מספר ויפדה את אשתו, ויוסף לעשות צדקה וחסד כל ימיו.

מעשה שבא רבי אלעזר ברבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על חמור ומטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה, והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה.

נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר.

אמר לו: שלום עליך רבי. ולא החזיר לו.

אמר לו: ריקה! כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?

אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית.

כיון שידע בעצמו שחטא ירד מן החמור ונשתטח לפניו, ואמר לו: נעניתי לך, מחול לי. אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית. היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו.

יצאו בני עירו לקראתו, והיו אומרים לו: שלום עליך רבי רבי, מורי מורי.

אמר להם: למי אתם קורין רבי רבי?

אמרו לו: לזה שמטייל אחריך.

אמר להם: אם זה רבי אל ירבו כמותו בישראל.

אמרו לו: מפני מה?

אמר להם: כך וכך עשה לי.

אמרו לו: אף על פי כן, מחול לו, שאדם גדול בתורה הוא.

אמר להם: בשבילכם הריני מוחל לו. ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן.

מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז, ולפיכך זכה קנה ליטול הימנה קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפילין ומזוזות.

הקושי הגדול בסיפור זה הוא אמירתו של רבי אלעזר: 'ריקה, כמה מכוער אתה'.

הלא קל שבקלים אינו אומר כן. וכי אי מי מאיתנו היה אומר לאדם מכוער כדברים האלה?

אמנם הגמרא מקדימה שהיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה, אבל עדיין אין זה מסביר את האמירה הקשה הזו. אם כבר זה רק מוסיף קושי; האם הגמרא באה ללמדנו שלימוד תורה הרבה מביא להשחתת המידות?

אולי יהיו כאלה שישמחו לפרש כך, אבל כמובן שלא מסתבר לתלות זאת בכוונת הגמרא.

עוד יש להעיר, אם אכן הפריע לרבי אלעזר כיעורו של אותו אדם, היה לו לומר 'כמה מכוער אתה'. מדוע הוא פותח את דבריו במילת הגנאי 'ריקה'? [בתנ"ך נמצא כמה פעמים התואר 'ריקים', ומפרש המצודת ציון (שופטים ט ד) - ריקנים מכל מעלה].  

נראה לי להציע פיתרון לבעיה: 

רבי אלעזר הבחין באותו אדם שהוא בעל עבירה. אולי הכיר אותו וידע את מעשיו, או שהכרת פניו של האיש ענתה בו שבעל עבירה הוא.

האיש לא ידע כמובן את שבליבו של רבי אלעזר ולכן נתן לו שלום.

רבי אלעזר, מתוך כעסו על האיש, לא החזיר לו שלום.

כעת נתכוון רבי אלעזר להוכיח את האיש, ולהטותו מדרך מיתה לדרך חיים, ולכן אמר לו 'ריקה', דהיינו חוטא שכמותך.

'כמה מכוער אתה' - כמה מכוערים מעשיך עד שהם עושים רושם על פניך.

'האם כל בני עירך מכוערים כמוך' - כיצד לא תבוש לבוא בחברת אנשים הגונים כאשר אתה נמצא בדיוטא תחתונה. חזור בך מדרכך הרעה ועשה תשובה.  

לרוע המזל, האיש לו הבין כלל ועיקר את כוונת רבי אלעזר. הוא הבין את דבריו כפשוטם, שרבי אלעזר אינו מתכוון אלא ללעוג לו על מראה פניו, ולכן השיב לרבי אלעזר מה שהשיב. 

משראה רבי אלעזר כך, הבין שחטא. הוא חשב לקיים מצוות תוכחה, אבל כיון שהאיש לא הבין את כוונתו הוא כלל לא הוכיח את עמיתו, אלא רק נשא עליו חטא, ולכן הרבה בבקשת סליחה ומחילה.

לכל הסיפור הזה מקדימה הגמרא שהיה רבי אלעזר מטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה, והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה, שכן כל אלה הביאוהו לידי כך שלא ידבר עם האיש בגובה העיניים. לא מפני מידות שאינם מתוקנות חלילה, אלא התורה שלמד והשמחה ששמח ודעתו שגסה עליו גרמו לחוסר שימת לב לעובדה שהאיש שאיתו הוא מדבר רחוק מהמקום בו הוא נמצא, ואינו מבין אותו.

כעת צריך לעמוד על המסר העולה מהסיפור, אותו דרש רבי אלעזר מיד לאחר שזכה במחילה. אבל השעה כבר מאוחרת, ואני משאיר את זה לפעם אחרת.

א. כל הנושא אליו התייחס הגרי"ז לפי הסיפור אינו אלא במקום בו נדרשת הכרעה כלשהי. שם, כפי שאנו מתפללים ומאמינים שיש טעם לקוות לטוב ע"י התפילה, כך יש מקום לפסק הלכה הניתן בארץ שיחייב כביכול את השמים.

אינני מאמין שאפשר לאשר או להפריך את הדעה הזאת מההיסטוריה. ההיסטוריה סובלת פרשנויות אין סוף.

התנגדות עקרונית של חכמי ישראל למדינה איננה סיבה שהיא לא תקום, אבל אילו נאספו רוב חכמי ישראל ופסקו שאל לה למדינה לקום והיא בכל זאת קמה, זו לכאורה תהיה טענה על הגרי"ז.

ב. אף אחד לא העלה על דעתו שאם החכמים יפסקו שהירח עשוי גבינה צהובה הוא יהפוך לכזה, וה"ה לגבי כינים. כל כוחם, לפי דעה זו, הוא כפי שכתבתי בסעיף א.

עם זאת יש לציין לדברי הירושלמי (כתובות א ב, נדרים ו ח, סנהדרין א ב) על בת שלוש שנים ויום אחד שנשרו בתוליה, שסתם כך אינם חוזרים, אבל אם נמלכו בית דין ועיברו את השנה נתברר שעדיין אינה בת שלוש ובתוליה חוזרים.

גם שם, פסק החכמים אינו אלא על מה שיש בכוחם לפסוק - עיבור השנה, והשאר קורה ממילא.

ג. אם יש גמרא מפורשת שהגרי"ז צודק אינני רואה סיבה לחשוב אחרת.

ד. אני מסכים שהסיפור על רמ"ס שלא האמין לעיתון הוא מוזר. אבל ראשית צריך לזכור שהמספר, שכתב שהוא גם לא הזדעזע, לא בהכרח נאמן בנקודה זו. הוא לא היה שם, ויתכן שהוסיף פרט זה להשלמת התמונה.

אני לא מצליח להבין מדוע, אם סבר רמ"ס שכך יש להבין את הכתובים, התנהגותו מעידה על תלישות מהעולם. אם כי בהחלט תמוה מאד בעיניי מדוע הבין כך את הכתובים.          

ה. לגבי תמר, לכאורה זהו מעשה נואש של מי שמאד רוצה משהו מסוים ומשתמשת בכל האמצעים הדלים שבידה להשיגו.

עוד יש לזכור שני דברים: 1. לא היה אז כל איסור במעשה זה (רמב"ם אישות א ד). 2. כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. וראה כמה התאונן אביי על כך שהוא לא היה עומד בנסיון שעמד בו אדם פשוט (סוכה נב.).

ו. לגבי בתיה, לענ"ד, לפי אותו מדרש, היא הרגישה מלכתחילה בכך שיש בידה להשיג את התיבה ולכן הושיטה את ידה.

כללו של דבר, אני מסכים עם ביקורתך על אותו פלוני מבית הכנסת, אבל אינני רואה כל סיבה לחשוב שגדולי ישראל מנותקים מהמציאות. סיפורים רבים מספור יכולים להעיד עד כמה הם מעורים במציאות [עכ"פ אלה שמנהיגים את הציבור].