הערמה כדרך התמודדות עם מילכוד רבני (יבמות קטז ב)

עציוני, מ וכולם

אני מסכים שיש לחלק בין הטעיה רבה להטעיה זוטא.

אבל יש משהו משותף לכולן.

וכפי שכתבתי לעיל, ואנסה לבאר יותר.

אדם מטבעו נותן אמון בבית הדין.

אמור לתת אמון בבית הדין.

מה עוד יש לו להעזר בו אם לא בית הדין.

אנו מדברים על תקופה שבה בית הדין היה המוסד היחיד לתיקון עוולות. ואיני מתכוון לדון בשאלה אם בית הדין היה אמין באמת. בכל אופן, ילדים לומדים לתת אמון במערכת וזה דבר שצריך לשמור עליו.

האירוע שמסופר בגמרא יבמות שהבאתי מראה לנו משבר אמון. האשה באה עם סיפור אמיתי. חכמים של מחוץ לבית דין מאמינים לה. חכמים של בית הדין לא יאמינו לה. לכן צריך להדריך אותה.

כפי שאני מסביר זאת כעת, הבעיה אינה רק ההטעיה, אלא המשבר שקודם להטעיה. איך זה שצריך לעזור לבית הדין לגלות את האמת? ואם עוזרים, עד היכן ההיתר?

למעשה אפשר לטעון כלפי שאני משמיע כאן טענת מדרון חלקלק. אבל אולי גם טענת המדרון החלקלק מתחלקת לסוגים? הנה נקודה אחת מהסוג הזה: בית הדין כושל. אני הזקוק לו יודע זאת. מה אני עושה עכשו?

המצב הזה כמדומה שכיח יותר בעולם שבו יש הרבה מחלוקות, הרבה חומרות, הרבה שיתוק מחמת מחלוקות בדיני ממונות. כמעט אפשר לצפות שאדם המגיע לבית הדין ייתקל באכזבה. או שמא אני טועה?

ואין לומר שבבית המשפט המצב גרוע עוד יותר. אם זה נכון, זה עצוב מאד, אבל אני מצביע על שני מצבי בעיה העלולים להיות היום:

מי שהאמת וההלכה איתו אבל יתבעו ממנו להחמיר - אלא אם כן ינקוט איזה מעשה.

מי שהאמת וההלכה איתו - אבל בית הדין יכפו עליו פשרה לרעתו.

יתכן שגם זה חלק מן המציאות שצריך להסתגל אליו. אבל עדיין...

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מיימוני,

מלכתחלה לא אמורים להיות רבנים ובתי-דין החלוקים בהלכה וזו איננה אלא תולדה של הגלות. כשיש ספקות, הם אמורים להתברר בסנהדרין, בה נשמעות כל הדעות,  וגדולי הדור אמורים לעיין ולהכריע מה ההלכה. במעשה שבמסכת יבמות, כנראה שחכמים לא רצו לחלוק על רבי יהודה כי היה גדול הדור או כי אי-אפשר היה באותה תקופה להכריע מה ההלכה. ההלכה הוכרעה בתקופת רבי.

זה שאשה היתה צריכה להערים על בית דין כדי שידון כראוי, אפשר לדמות למעשה יהודה ותמר, וזו אפשרות רק כאשר ברור לגמרי שהצדק איננו עם בית הדין ואין ברירה אחרת. מכל מקום, דעתי איננה נוחה מהערמות. 

כתב הרמב"ם שסתם משנה הוא מה שהסכימה עליו דעת הרוב והושוו בו בעיון ולא היתה בו מחלוקת, או שהוא קבלה חבורה מפי חבורה עד משה. לכן הכלל הלכה כסתם משנה, ויש לכלל הזה גדרים ודיוקים.
. 

אפשר להגיד שהקהילה שנהגה כר"א נהגה כדין שכן בהיותם תלמידי ר"א הם אמורים לפסוק כמותו - וזה קשור לשאלה אם לפסוק ע"פ שמות.

מ

תודה

אם כן הגענו לשאלה: מהי ההלכה ואיך היא נקבעת במחלוקת.

שים לב שבמעשה של יבמות בית הדין של תלמידי ר' יהודה מאמין שההלכה כמוהו.

מנקודת הראות שלנו, הלכה לא כמוהו. אבל האם זה בגלל שיש ראיות מספיקות לצד האחד או בגלל שאנו מקבלים את המעשה ועוד הכרעות מימי הגמרא כהוכחה?

כלומר, האם ההוכחה היא מכוח עיון בנושא עצמו ומתוך הבנתו. או מתוך הסתמכות על שמות?

ועוד, האם הלכה נקבעת פעם אחת ולתמיד או שהיא מתחדשת בכל דור ודור?

ואם הגענו למצב הרצוי, שבו יש הלכה ברורה נתונה, ולמצב הבלתי רצוי, שבו יש בית דין שאינו הולך בדרך ההלכה הקבועה, אזי האם ניתן תמיד לעשות כמו החכמים שסייעו לאלמנה, או שיש עוד תנאים נוספים? למשל, האם זה בדיני ממונות גם כן? או שיש בכך "מדבר שקר תרחק"?

אלו שאלות כלליות מאד אבל הן מתוות את הבירור שיש לעשות.

ועדיין אני כותב: הופעת המעשה מראה לנו כי הבעיה שנוצרת עקב גישות שונות להלכה, כולל מחמירות, היתה קיימת גם בימי חז"ל, והפתרון אינו תמיד להוריד את הראש ולהגיד לשואלים: כבדו את כל בתי הדינים.

ואמנם יש לשים לב שחכמים יעצו לאלמנה מה לעשות, ולא תקפו את בית הדין וביקשו לבטלו מפני שהוא מחמיר. והם גם לא ניסו, כפי שהעלה מישהו לפני, לנהל דיון עקרוני עם הדיינים כדי להוכיח להם שהם טועים בדרישתם. האם עלינו ללמוד מכאן שאם יש בית דין הנוהג כמו רבו אין להתערב בכך? (כפי שלא העירו לקהילה שנהגה כרבי אליעזר לחטוב עצים להכין פחמים לסכין של מילה, או לקהילה שנהגה לאכול עוף בחלב כמו ר' יוסי)?

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מיימוני,

יפה כתבת ושאלות נבונות שאלת. שים-לב שבמחלוקת בין חכמים לבית דין של תלמידי רבי יהודה, הן דעת חכמים והן דעת רבי יהודה שנויות במשנה, ועל-כן יש גם מסורת וגם טעמים לשני הצדדים, ופוסקי הדור קובעים מה ההלכה. הבעיות מתחילות כאשר יש מחלוקת מה המסורת והנימוקים משני הצדדים הופכים לים של פלפולים. לדוגמא, במחלוקת רבינו תם והגאונים על צאת הכוכבים, יש מחלוקת אצל האחרונים האם רוב הראשונים הלכו בשיטת הגאונים או בשיטת רבינו תם, ומשני הצדדים נכתבו ספרים מנומקים להסביר כל שיטה. אזי בד"כ יש נטיה לאסור בגלל הספק, ועל זה נאמר כי לא דבר ריק הוא מכם וכו'.

תוקן על ידי מם80 ב- 02/02/2015 22:44:11

תודה לכולם

אני מתחיל מהסוף.

מ הציע שחכמים ישכנעו את בית הדין של ר' יהודה לנהוג אחרת. זה תמיד רעיון טוב, אבל זה לא תמיד רעיון אפשרי. ולו רק בגלל שיתכן - יתכן, לא ודאי - שתלמידיו או תלמידי תלמידיו, אותו הדור נאמנים למסורת מכוח השמרנות ולא מכוח נימוקים. גם זה קורה. וגם לנגד עינינו כהיום הזה.

אז בהעדר אפשרות לשנות את בית הדין, אזי כותב מ בצדק:

נחמדלמראה,

נכון. מאחר שלפי ההלכה היא נאמנת, חכמים רצו שבית הדין של רבי יהודה ידון אותה כנאמנת לפי ההלכה שלו, כדי למנוע מחלוקת ולמנוע דין שגוי (אם לא היתה מערימה). מאידך, הערמה איננה דבר יפה, ולענ"ד היה עדיף לו חכמים היו משכנעים את בית הדין שהלכה כמוהם.