| נשלח ב-15/2/2015 20:31 |
 |
| |
השבת כהתמודדות עם בעיית הרוע
השבת כהתמודדות עם בעיית
הרוע המאמר הבא מבוסס על קשת רחבה של הוגים, מהרב מבריסק (הגרי"ז) ועד א. י. השל, דרך ר' אהרן הגדול מקרלין, הנתיבות שלום והרב א. מ. פייבלזון ('ויבינו במקרא'). הוא כתוב, כמובן, בניסוח שלי, אבל הרעיון עצמו, במגוון צורות, קיים אצל כל אחד מאלו שהזכרתי. (בחיוך: מומלץ לקרוא את המאמר תוך כדי האזנה ל'י-ה אכסוף' בביצוע חיליק פרנק, כאן: https://www.youtube.com/watch?v=yFydNEl9a6A&spfreload=10 ) בין מגוון הדרכים שהצעתי באשכול זה http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=3083009&forum_id=1364 להתמודדות אמונית עם בעיות מוסריות בתורה, הצעתי גם את דרך ההתמודדות: "לא יודע איך בדיוק, אבל אני מאמין שזה מוסרי". יש קסם בצורת התמודדות זו, כי היא אינה כרוכה בוויתור על אף אחת מהנחות היסוד (אלוקים טוב; תורה מן השמים; השיפוט המוסרי האנושי בעל תוקף) מלבד על האגו שלי כ"יודע-כל". בעקבות ההשוואה שנערכה לאחר מכן בין בעיות מוסריות בתורה ובין בעיית הרוע כפי שהיא קיימת במציאות, אני מבקש להציב את השבת כמייצגת את דרך ההתמודדות הזו. בעיית הרוע הטרידה את מנוחתם של אנשים ותיאולוגים אלפי שנים, ועודנה קיימת ומטרידה. היא הובילה רבים לאמונה בהתמודדות בין שני כוחות, רע מול טוב, גם במסגרות חוץ-יהודיות וגם בתוך האמונה היהודית. חביבות עלי במיוחד מילותיו היוצאות מן הלב של הרמב"ן על בעיית הרוע: "יש דבר מכאיב הלבבות ומדאיב המחשבות, ממנו לבדו נמשכו רבים בכל הדורות לכפירה גמורה, והוא הראות בעולם משפט מעוקל, וצדיק ורע לו, רשע וטוב לו, כי יאמרו מדוע דרך פלוני ופלוני צלחה, ולמה פלוני ופלוני שיראו צדיקים – אבדו. זה שורש המרי בכל המורדים מכל אומה ולשון" (הקדמה לפירוש ספר איוב, כתבי רמב"ן ח"א, עמ' יט) קישור חזק מאוד בין בעיית הרוע ובין השבת קיים במזמור שיר ליום השבת. מזמור זה פותח בנושא השבת ("מזמור שיר ליום השבת") אך מכאן ואילך לכאורה אינו עוסק כלל בשבת. עיסוקו הוא בבעיית הרוע בלבד. כיצד יתכן שהרוע, הרשע והרשעים, מצליחים ופורחים? המזמור כולו עוסק במתן תשובה לבעיה זו. בקריאה ראשונה נראה שהתשובה היא בעיקר תנחומים שלעתיד לבוא יהיה טוב, אבל אם הוא אכן מנסה לתת מענה לבעיית הרוע, המשמעות היא שהרוע אינו זמני בלבד, אלא כל קיומו אינו אלא כדי להוביל אל הטוב. איך זה קורה – המזמור לא עונה על כך. אך השאלה הגדולה היא: מה הקשר בין הבעיה והמענה עליה – אל יום השבת? מדוע למזמור העוסק כולו בבעיית הרוע ניתנה כותרת שאינה קשורה כלל לבעיה זו אלא ליום השבת? שאלה זו מובילה אותי למסקנה שמחבר המזמור רואה קשר מהותי בין השבת ובין המענה לבעיה. הוא מניח שדווקא השבת מאפשרת לומר שהרוע אינו אלא שלב בדרך אל הטוב. לשם כך נצטרך להתבונן במצוות השבת. טעמה המפורש של מצוות השבת נאמר בתורה: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שבת וינפש". בניסוח המקובל, השבת מהווה עדות על בריאת העולם. אך עלינו לשאול האם עדות זו היא עדות לחיוב או לשלילה? שאלה זו תהיה תלויה בשאלה האם העולם הוא טוב או רע. עדות על בריאת עולם רע, היא עדות על חוסר יכולת של הבורא ולא על יכולתו. את התשובה לכך אנו מוצאים בחלק שקל לפספס, בחלק השני של העדות. במצוות השבת אנו מעידים לא רק על בריאת העולם, אלא גם על שביתת הבורא ביום השביעי, לאחר שסיים את הבריאה. "וביום השביעי שבת וינפש". מדוע שבת הבורא? הטעם לשביתה זו – יהא פירושה אשר יהא – נאמר במפורש: "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד", ואז, ורק אז "וישבות ביום השביעי". כלומר, בעדות זו שאנו מעידים על בריאת העולם ועל שביתת הבורא, אנו מעידים גם על טובו של העולם. משל למה הדבר דומה, לאדם שבנה את ביתו, ולאחר שסיים את כל הפרטים והחליט שעבודתו מושלמת, יצא למרפסת עם כוס בירה וסיגריה. זוהי השבת – עדות על טובו של העולם. במילים אחרות: השבת היא חג ה', חג שקבע אלוקים על טובו של העולם. אנו מוזמנים לחגוג יחד עמו את חגו, את חג העולם ולומר "מזמור שיר ליום השבת", לספר על טובו של העולם ועל בעיית הרוע שהיא אמנם קשה לפתרון, אך אלוקים אומר עליה "והנה טוב מאוד". תאמינו לי, הוא אומר, הכל טוב. בואו לחגוג אתי את טובו של העולם, את טובה של הבריאה. ביטויים לרעיון זה אנו מוצאים במסורת היהודית בכמה וכמה מקומות. אציין שניים מהם. בתפילת השבת עומדים יהודים ואומרים את המילים האבסורדיות הבאות: "עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך". אמירת מילים אלו היא אבסורד מוחלט. המתבונן על ההיסטוריה היהודית רואה צבע אחד בלבד – אדום. ההיסטוריה היהודית טובלת בתוך דם יהודי שפוך כמים. ריבונו של עולם, עד הנה עזרונו רחמיך?! לא עזבונו חסדיך?! באיזה דור, מאז חז"ל ועד הקמת מדינת ישראל, יכלו יהודים לעמוד בלב שלם ולומר מילים אלו? האם בדור שחווה את הפרעות בגרנדה? את הפוגרום בקישינב? את עלילות הדם? את האינקוויזיציה? את הגירושים? את מכירת בשרו של רבי עקיבא במקולין או את התור למשרפות של אושוויץ? אך זהו סודה של השבת. אמירה אבסורדית שכזו, הנובעת מתוך אמונה שלמה שהעולם הוא טוב, שהמציאות היא טובה, למרות הרוע הצרוף המתגלה בה, היא אמירה של שבת. רק בשבת ניתן להצטרף לאלוקים ולומר "והנה טוב מאוד". רק בשבת ניתן להביט על ההיסטוריה של העם היהודי ולומר בכנות לאלוקים "עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך". ביטוי נוסף אני מוצא במילותיו הנשמתיות של ר' אהרן הגדול מקרלין: "הצל מאחרי לפרוש מן השבת לבלתי תהיה סגור מהם שישה ימים המקבלים קדושה משבת קדשך". ר' אהרן מתחנן ומשורר מעומק לבו על הצלה מאסון נורא – "לבלתי תהיה סגור מהם". אסון זה עלול לקרות ב"שישה ימים המקבלים קדושה משבת קדשך". כיצד מקבלים ימות החול קדושה מן השבת? ומהי אותה קדושה? שוב אנו שבים אל העדות על טובו של העולם. המציאות כולה, שישה ימים, מקבלת את קדושתה מן השבת. המציאות האפורה מעגמומיות, האדומה מדם, הרטובה מדמעות – הופכת באמצעות משקפי השבת למציאות של "והנה טוב מאוד". ר' אהרן הגדול מקרלין מאמין באמת ובתמים כי העדות השבתית על טובה של המציאות מרוממת כל יום מששת הימים ומעניקה לו קדושה, טוב וחסד. כך מהווה השבת דרך התמודדות – ואני מעז לומר: אולי גם פתרון - לבעיית הרוע. איננו מבינים כיצד, איננו מבינים מדוע, אך אנו מצטרפים אל אלוקים ואומרים יחד אתו "כל מה שעשית – טוב מאוד".
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-25/2/2015 19:56 |
|
| |
פגישה של שני מישורים שונים וזרים יוצרת אי הבנה ומחלוקת הבולטת בשיחה שלנו היטב. המישור הדתי אמוני שלנו תופס את האל כ'אבינו מלכנו'. אמנם הוא נשגב, שונה מכל המציאות המוכרת לנו, אבל מיד הדבר נשכח והוא חוזר להיות 'אבינו מלכנו' ואנו בניו ילדיו. הזיקה הזו היא היא תוכן עולמנו. עלינו לעבוד את האלהים ולהתמסר לו. משקל מכריע בעבודה זו יש למעשה המוסרי. והוא, האב המלך, ידאג לנו, ישמור עלינו, גם יעניש כשצריך. למרבה הדאבה המציאות על פי רוב אינה מתאימה למצופה מן יחסי הזיקה האלו שבין אב ובניו. כשהמציאות מכאיבה לנו אנו מתרצים את הדין בחוסר יכולתנו להשיג את דרכיו הנסתרות. כשהמציאות מחייכת אלינו ומתאימה לשאיפותינו נדמה לנו כי שעת גאולה בפתח ואבינו מצליח דרכנו בכל מה שנעשה.
העיון הפילוסופי הוא זר לנו, בא מבחוץ, שונה מדרך חשיבתנו ותפיסתנו. רק פילוסוף גדול אחד יצא מאיתנו והוא מוחרם בגלל דרך התנהגותו. מעטים אצלנו לומדים תחום עיוני זה. הרבה אינם מבחינים בשיטות מחשבה שונות ומערבבים ביניהן. אבל אם מבקשים לעמוד על מהותו של האלהים, על העולם והאדם כפי שהם, ולא רק על פי הזיקה שאנו חשים כלפיו, או אז נדרש העיון הפילוסופי. כי באמת אין זה תפקיד האל לספק לנו נחמדות, נועם, שלוות נפש ולחלק לנו ממתקים בערב שבת, כדרך שהורים נוהגים בילדיהם הקטנים. את אלו עלינו לבצע בעצמנו.
שעון שמהלכו מדוייק ועובד שנים רבות הוא שעון טוב, אבל יחד עם החוקיות הקובעת את מהלכו המדויק, מובנת חוקיות בשעון הזה הקובעת שעם הזמן יחול בו בלאי, הוא יחדל מדיוקו, הקפיץ יחלש וישבר, צירי הגלגלים ישחקו, לבסוף יעצר ולא יהיה ניתן עוד לתיקון. השען המשקיף על מצבו של השעון הזה רשאי לומר כי עבודתו היתה טובה, ואנו רשאים לומר עליו כי הוא שען טוב. אין כאן שום סתירה. החוקיות של העולם כוללת שעונים שעובדים, שעונים שנשחקים ומזייפים ושעונים שחדלים לעבוד. העובדה שיש שעונים היא טובה. העובדה שהם מתקלקלים היא רעה. אבל כפי שהם, על הטוב והרע שבהם, הם טובים על פני העדרם. זה הטוב האפשרי לעולם. הכלליות הזו כפי שהיא, היא זו האפשרית לעולם. אין כאן דבר נסתר מבינתנו, אנחנו מבינים היטב את החוקיות הזו.
העולם הוא מקרי ולא הכרחי ומקרה זה הווה. האלהים יצר עולם המסוגל להתקיים, להתנהל בעצמו על פי חוקיות, ולהתמיד בקיומו. בכך העולם טוב ויוצר העולם טוב. לפליאה של חזקואמץ אין באמת מקום. אני רציני לחלוטין, אין כאן שום דבר חדש ומדהים. התורה אינה חיבור פילוסופי, אבל גם היא עשויה לבטא, בדרכה, רעיון פילוסופי. ראיתו של האל כי טוב, תואם לחלוטין את התפיסה הזו בדבר טובו של היש על פני ההעדר, וטובו של העולם המתמיד ומתנהל כראוי על פי החוקים שלו. התאור הזה אפשר שאינו מתאים לתפיסה בה רואה הילד את אביו, אבל כשהילד מתבגר משתנה ראיתו את הוריו ותפיסתו אותם. אכן, תפיסת הזיקה שבינינו לבין 'אבינו מלכנו' משתנה עם הבגרות, או על כל פנים אמורה להשתנות, אם כי לא הכל מסוגלים לכך.
עד כאן דיברנו על טוב ועל רע ובכל העניין הזה לא הופיע ההבט המוסרי של שני המושגים האלו. הבט זה מופיע עם תודעת הבנתי ויכולתי להיטיב ולהרע את מצב הדברים. באפשרותי לעזור לאחר ולהטיב עימו, להטיב עם הסביבה בה אני חי, ולהטיב את כישורי שלי כיוון שהם תורמים לכלל. באפשרותי גם להרע בכל הענינים האלו. אפשרותי להיטיב ולהרע קשורה גם למישור האונטי – הישותי. הדבר בולט בבחינה האקולוגית. אבל האפשרות הופכת להיות מוסרית שעה שאני מקנה ערך למושאי האפשרות הזו והיא עצמה מופיעה כחובה. יכולתי לנהוג כבוד בזולת מופיעה כעת כצו מחייב משום ערכו של הזולת.
עודד
|
|
|
|
|
| נשלח ב-25/2/2015 14:38 |
|
| |
אבל אולי צריך להעביר חלק מהדברים האחרונים אל האשכול הסמוך 'לאו אורח ארעא'..., שם כבר התקבע סגנון הדיון בצורה מתאימה לזה, וזה בטח כבר נחשב שם לנושא הדיון
|
|
|
|
| נשלח ב-25/2/2015 14:34 |
|
| |
אפרים
הסתייגות איננה תרצנות.
אתה אולי חושב כך: "אם הוא תומך בעיקרון דתי מסויים, סימן שהוא תומך בדת. אם הוא תומך בעיקרון דתי מסויים באמצעות הסבר מפולפל (=מורכב), הרי שהוא תומך בהסברים מפולפלים (=מוזרים) לדת בכלל. אם כך, הוא בודאי תומך בכל הגוונים המשונים של עקרונות דתיים ששמעתי אי פעם. אם כך, הוא בודאי תומך בהם גם באמצעות כל התרצנויות המשונות והמפולפלות שמעתי." עכ"ד
אבל אני טרחתי להדגיש את ההסתייגות שבדבריי. ואף הבעתי את דעתי ש"טוב" בספרים העתיקים איננו מכריח את מה שנקרא "טוב" אצל חובבי הספרים העתיקים, (שלמעשה בדרך כלל הם חובבים סיפורי מופתים, והספרים העתיקים רק משמשים להם הוכחה שתחביבם הינו רצוי)
אם יש לך מה לומר על דבריי בפרט - אמור. אם יש לך דברים כלליים לומר על הדת - בבקשה: פתח אשכול. אם לא זה ולא זה, מה אתה רוצה?
חזק
היחס הוא דו צדדי, מכיוון שאם יבוא מישהו ויחדש לך שחילק ובילק יאכלו שני משיח, האם תבדוק זאת? חז"ל לא חשבו שצריך לבדוק זאת. למעשה, עצם העובדה שחז"ל הבחינו בין "עתידין ישראל דאכלי שני משיח" לבין "עתידין חילק ובילק דאכלי שני משיח", מראה שהם הכירו יפה את שתי האפשרויות, וידעו להבחין ביניהן. ואף על פי כן דבקו באמונתם, ובאמונותיהם (כלומר גם בשאר סיפורי המופתים שהופיעו בזמנם). מאידך, יש לזכור שאנו לא תמיד יודעים להבדיל ביניהם, ואיננו יודעים מתי הסיפור הוא "עתידים ישראל" ומתי "עתידים חילק ובילק". ועל כן עלינו להיזהר, כמ"ש חכמים היזהרו בדבריכם.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-25/2/2015 12:58 |
|
| |
כל רעיון שבא להציע משהו חדש, מציע לשנות את התפיסה לגבי מושג כלשהו. אם בהבנה שטחית היינו מבינים הכל לעומק, אכן לא היה אפשר להגות כל רעיון בעל עומק.
זוהי המשמעות של "עומק", של "חידוש". לגלות את הנסתר, את העמוק ולא להישאר בתפיסה השטחית.
אכן, על בסיס זה ניתן לומר גם רעיונות שאינם מתקבלים על הדעת, דוגמת "חירות היא עבדות, מלחמה היא שלום". אבל הבעיה בהם אינה העובדה שהם מציעים משהו שלא חשבנו עליו קודם, אלא שהם מציעים משהו שלא מתקבל על הדעת.
ההשוואה הפופוליסטית והזולה של כל רעיון חדש לסיסמאות של ג'ורג' אורוול, מביאה את המשווה להישאר בתפיסה ילדותית ושטוחה, כזו שלא מוכנה לקבל שום רעיון שלא היה מובן לו בתקופה הראשונה של ההתפתחות השכלית.
כמובן שזו זכותו של אדם להתעקש לא לנסות להבין יותר ממה שהבין באותה תקופת התפתחות ראשונית, אבל זה לא ממש מרשים, וגם לא ממש מצריך התייחסות ספציפית שתתאמץ להסביר מדוע הרעיון עליו הוא מגיב שונה מהסיסמאות של האח הגדול. אני באופן אישי לא מרגיש שהתפקיד שלי הוא לנסות להסביר דברים למי שלא מוכן לנסות לקבל אותם.
|
|
|
|
| נשלח ב-24/2/2015 20:17 |
|
| |
ההבהרה שלך הבהירה את מה שאמרתי באופן הטוב ביותר.
|
|
|
|
| נשלח ב-24/2/2015 15:26 |
|
| |
אפרים
אינני יודע למה *בדיוק* התכוונת. אבל אבהיר עוד קצת.
צריך להבין מהו "טוב", ומהו "א-ל טוב". כל טוב נברא, שלמות טובתו תהיה פחות מושלמת משלמות הבורא, כך בכל אופן ע"פ האמונה. אלא שהטוב הנברא מקבל את הטוב ע"י האצלה, ועל כן הוא איננו מרגיש בחוסר, כך שטובתו "שלמה". והוא לא יכול להרגיש שיש יותר טוב מזה, וממילא לא מרגיש רע עם זה. אבל זה רק נקודה אחת.
בנוסף, גם לרע יש קיום, שנוצר ע"י אותו בורא. לכן עבור הבורא, גם ברע יש "טוב". נמצא שהא-ל ברא גם רע, ובכוונה. יש להבין זאת, שקודם כל - הגנב גם הוא ברייתו של הא-ל, ויש לו מטרה בקיום העולם. ועבור הגנב ומטרותיו של הא-ל המתקיימות על ידו - הגניבה היא טובה. אלא מאי, שעבור הנגנב היא רעה. לכן יש כאן יחסים אמביוולנטיים שבין האדם (הישר) והא-ל. יש את ההופעה הישירה, שהיא בשם הא-ל, ויש את הנסתרת - ההסתר פנים. ההופעה הישירה היא הטובה, ולזה מתכונים כשאומרים שהא-ל הוא טוב. אבל הא-ל הוא גם "א-ל קנוא ונוקם נוקם ה' ובעל חמה" - זה מבחינת ההופעה הלא ישירה כלפי הצדיק - כאשר הוא מתחייב על חטאיו, והם מתמרקים בעולם הזה כדי שיזכה לעולם הבא - וגם על ידי שבכך הוא מקבל מן הרשע את תמצית מטרותיו של הרשע בעולם - כי כך הוא לומד את חלקו - וגם בהופעה הישירה כלפי הרשע - כאשר תמו זכויותיו שעליהם קיבל "עולם הזה". (וכמו כן גם ההופעה של הצלחת הרשע הינה חלק מהסתר הפנים כלפי הצדיקים - דהיינו חלק מההופעה הלא ישירה בעולם בכלל)
תוקן על ידי אליקים7241 ב- 24/02/2015 15:29:37
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/2/2015 11:16 |
|
| |
מלחמה היא שלום. חירות היא עבדות. בערות היא כוח.רע הוא טוב.
לתרצנות אין גבולות.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/2/2015 23:01 |
|
| |
עודד,
כאשר כתוב בתורה "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד", פירושו לדבריך: וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה קיים.
מה אומר ומה אדבר, מדהים.
שוב, אני מסכם. אלוקים מתבונן במה שעשה ואומר "זה טוב מאוד" כלומר "זה קיים, זה עדיף מההעדר; זה קיים, זה טוב ביחס לאי-קיום".
אתה לא רציני. נכון?
הרעיונות שאתה מדבר בשמם אכן קיימים, אבל התורה פשוט לא תומכת בהם (אם תרצה: לא מכירה אותם; אם תרצה: חולקת עליהם). אני קורא את התורה כספר שנכתב עבור בני אדם, ובני אדם קוראים "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד" במובן הבא: אלוקים ראה את כל מה שעשה והנה זה טוב מאוד, מושלם, נפלא ומדהים.
זו התורה. זה מה שהיא טוענת. אתה יכול לחלוק עליה, אבל לא לטעון שה"טוב" עליו היא מדברת הוא הקיום כשלעצמו שעדיף מההעדר. זה מגחיך את הטקסט.
אליקים,
אכן, הוא אשר דיברתי. השבת מבטאת את הרעיון שלמרות הרוע הקיים לנגד עינינו, אין לנו הבנה מלאה במתרחש ובתוכנית הכללית. האמונה (אמון) באלוקים הטוב (שיהיה ברור: "טוב" במובן של טוב, לא במובן של "קיים עדיף מלא קיים" :) אומרת שזה טוב למרות שזה לא נראה כך.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/2/2015 15:51 |
|
| |
ישיבישער, אני מזהה את טוב בדיון שלנו עם נחמד/נוח/אושר. אתה מכיר זיהוי אחר? גם בדוגמה הקלאסית של רופא מנתח, הטוב הוא הנוחות ארוכת הטווח של המטופל.
עודד, יש לפנינו בעיה: הנחה 1) אלוקים טוב. הנחה 2) יש בעולם רוע. סתירה.
הפתרון הפשוט ביותר הוא לדחות את אחת ההנחות. או שאלוקים רע או שהעולם טוב. עם זה אני עוד יכול להתמודד. אבל אתה בחרת להגיד שאלוקים רע (במובן האמור לעיל של -מעוניין מסיבותיו לגרום סבל לבני האדם, יתכן שהסיבה היא חוסר יכלתו להבין את רגשותינו וכדו' ואין זה מענייני) ולהפוך את המילה טוב למשמעות אחרת. זאת, לדעתי, בריחה. אם אתה טוען שאלוקים רע במובן דלעיל הצהר זאת בפה מלא.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/2/2015 13:49 |
|
| |
עודד
הרי השתיקה מעיקה רק בגלל אפשרות הדיבור. אילולא אפשרות זו, מה רע בשתיקה לבדה?
חזק ועודד
אני לא מאמין ש"למרות המציאות הבעייתית והפגומה" - הא-ל הוא טוב, אלא שאנו בחסרוננו רואים את המציאות כפגומה. עובדה היא שדורות ארוכים אנשים האמינו שהא-ל הוא טוב, ולא ראו בכך בעיה. זה לא אומר שאין במציאות חסרונות, אבל זה לא אומר שהחסרונות צצים בתודעתנו בעקבות הסתכלות "אובייקטיבית", אלא אולי דווקא בעקבות הסתכלות של מי שיש לו דעה מוקדמת מהי אובייקטיביות ומהו טוב ומהו רע*. כלומר, מי שרוצה להשתתף עם הקב"ה ביצירת העולם. זה כמובן נקודת מבט חשובה, הנובעת מהיות האדם נברא בצלם אלוקים, אבל האדם איננו יכול להחליף את אלוקים, ולא לשוא הקדיש התנ"ך ספר שלם - ספר איוב** - להתמודדות עם בעיות אלו. סופו של דבר הספר, (עד כמה שאפשר להבינו,) קובע שהאדם איננו יכול לרדת לסוף דעתו של האלוקים - לא בכל זמן ובכל מצב בכל אופן. אולי דבר זה נרמז במ"ש חז"ל שבתחילה רצו מלאכי השרת לומר שירה לפני אדה"ר כדרך שאומרים לפני מלכו של עולם, עד שהקב"ה תיקן אותם.
*כדאי לזכור שדורנו זה נחשב למפונק ביותר.
** בימינו נהוג להוציא את עיקר המידע מדברים מפורשים ומבוארים באריכות, וממילא ספר איוב נתפס כספרות בעלמא, דא עקא, לפי היהדות כל אות בתנ"ך היא קדושה, ואם כן עלינו ללמוד לעומק את ספר איוב (וגם את מדרשי חז"ל בנושא) ולא לוותר עליו/הם כ"כ מהר, ואז יש סיכוי שנגיע לפתרונות. מה שאין כן אם נתחיל מהמו"נ (שגם הוא טוען שיש בעולם יותר טוב מאשר רע) או שאר ספרים, שאז באמת נחזיק בידינו רק פתרון פרטי (ההפך מכללי) ונחפש התאמה לדורנו. לכן צריך להתחיל מהכללי ולחפש בו את התאמתו לדורנו, ומתוך כך לגשת גם לספרים האחרים.
אריאל
האם ה' הוא טוב זה דבר נוסף, כלומר חוץ מזה שה' הוא "משהו אחר" כדבריך, חוץ מזה הוא גם טוב במובן שלנו, אבל אין זה עיקר הגדרתו, שאם כן באמת לא היה מקום לרוע וזוהי טענה שאין לה מקום בהיות שאתה רואה בעולם דברים שאינם מסתדרים איתה.
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/2/2015 10:36 |
|
| |
אריאל, הדעה שהבאתי איננה דעה שהמצאתי, אלא דעה עתיקה המקובלת על ידי הוגים רבים מאד לאורך הדורות, ומתאימה גם לפרק הבריאה בתורה. מדוע לא היה לאלהים די בעצמו? מדוע לא הסתפק בבריאת מלאכים שישירו לו מוצארט? מדוע לא ברא האלהים עולם שכולו אור ועשה שכל דבר יטיל צל? מדוע לא די היה במידת הרחמים שנוספה לה דין? אכן, המחשבה העיונית מבררת ומבקרת מושגים ואינה משאירה אותם בצורה הפשוטה המקובלת ללא עיון ובקורת.
מדוע אתה סבור כי הפרוש הזה הוא בבחינת התמודדות קלה עם בעית הרוע? אני חושב כי היא מקשה מאד על האדם המוסרי ומעמידה בפניו אתגר עצום. החובה המוסרית אינה עיסקה שגמול בצידה. היא ניצבת כחובה מעשית ערכית שהאדם בוחר לקבל על עצמו והוא פועל בה ביחסיו עם בני האדם. נתנות לו חירות ותבונה ליצור חברה אנושית מוסרית יותר למרות המציאות האובייקטיבית.
עודד
תוקן על ידי 932woland ב- 22/02/2015 10:37:34
|
|
|
|
| נשלח ב-22/2/2015 07:24 |
|
| |
אריאל, נראה לי שאתה מחבר את 'טוב' עם 'נעים' או 'נח'
|
|
|
|
| נשלח ב-22/2/2015 01:49 |
|
| |
אם כן למעשה אתה אומר: 'ה' הוא לא טוב, הוא משהו אחר שאני החלטתי לקרוא לו טוב.' זאת ללא ספק התמודדות קלה עם בעיית הרוע.
תוקן על ידי אריאל73 ב- 22/02/2015 01:50:33
|
|
|
|
| נשלח ב-22/2/2015 00:44 |
|
| |
חזקואמץ, השאלה שלך אשר העסיקה תאולוגים רבים לאורך הדורות, נובעת מן הפרוש הרגיל של המושג 'טוב' כבעל מובן אתי, מוסרי. אבל קיימת תפיסה אחרת של המושג 'טוב', הקושרת אותו למובן האונטי, ישותי. העובדה שנבראה תולעת בבוץ אין לה שום משמעות מוסרית. התולעת הזו אינה עושה דבר טוב או רע. אבל היא קיימת. הקיום שלה עדיף על פני ההעדר שלה. לכן נאמר 'כי טוב' לגביה, 'טוב' במובן האונטי.
האדם שניסח את הדבר ניסוח עיוני היה אפלטון בדיאלוג 'טימאיוס' על בריאת העולם. לדעתו הסיבה המכרעת לבריאה של העולם הוא היותו של האל טוב וחסר צרות עין. לכן רצה שהעולם יהיה שלם במה שיכלול את כל מה שבאפשר, ויוכל לשאת את עצמו לבדו להתקיים לתמיד. המשפט הזה הוא אחד המשפיעים ביותר בתולדות המחשבה המערבית.
עודד
|
|
|
|
| נשלח ב-22/2/2015 00:26 |
|
| |
אליקים, השאלה מצוינת. שבו כמה אנשים יחד ואל תוציאו הגה, אל תשלחו מבטים ורמזים. זה מעיק. שב בחדר בעל בידוד אקוסטי, לא תשמע כלום. זה מעיק. נסה לדמות את עצמך נמצא לבדך בחלל הבין כוכבי, ריק, קר,נטול כל הקשר, כל נקודת יחוס. זה מפחיד. כמובן המוות, האין המוחלט הבלתי נמנע, המפחיד מכל. האין, הריק, אלו יוצרים אימה. ['אימת הריק' הוא גם מושג באומנות המבטא פחד מפני שטח ריק, והנטיה למלא את כל המשטח בגופים]. יש נטיה חזקה, שאיפה, אל היש המוחלט, המלא, הטוטאלי, הנצחי, הבלתי תלוי, האמתי, הודאי. אולי קיימת תרבות אנושית אחרת במזרח, אשר בה הריק, האין, אינו מאיים על חבריה. אבל בתרבויות המערביות הם מאיימים.
עודד
|
|
|
|
|
