מנצפ"ך שכחום וחזרו ויסדום. איך שכחום?

מה שכתבת מיימוני מעלה שאלה מעניינת האם החלוקה הרגילה שלנו למצוות התורה למצוות דאורייתא ודרבנן וזהו היא החלוקה האופטימלית או שמא ישנן תת חלוקות. דאורייתא גמורה, דרבנן, דברים שחייבים לעשות כי זה מה שטוב לקהילה,דברים שהונהגו במהלך הדורות וכו' וכו'
(ברוח מה שכתבת בחמורו של בורדיאן. ואולי באמת ר' גדליה הניח כהנחה אקסיומטית שלא כל מה שנאמר בגמ' או בהלכה הוא דין של ממש), והתפתחות זו תיתכן בהחלט בהלכה ואינה סתירה לתורה שלימה מן השמים. 
ואין שונה הדבר מאיסורים דרבנן שאינם סתירה לקבלת התורה בשלמותה.

פאנאט

ברוך הבא אל הפורום!

הנושא שבאשכול הוא חשוב מאד. ויתכן שמה שאני כותב כאן כבר כתבתי פעם. אבל מה יש. אפשר לחזור.

בקצרה, וללא הוכחות:

ניתן להעלות השערה עקרונית לגבי מעשים וטכסים אנושיים שהם הולכים ומקבלים צורה מסויימת, כזו ולא אחרת, ומה שהיה פעם אפשרות פתוחה הופך להיות טכס סגור שאפשר לעשותו רק כך ולא אחרת.

זו טענה לגבי טכסים וצורות התנהגות מקבילות, שניתן לבדוק אותה מול ההיסטוריה של צורות התנהגות וטכסים בחברות שונות.

אין בידי לבדוק את ההשערה הזו, אבל אני כן יכול להציע מה הן הנחות היסוד שלה ואז לבדוק אותה מול המקורות שלנו.

הנחות היסוד הן שאפשר להחיל את הרעיון של התפתחות על תופעות אנושיות תרבותיות. (האנושות מתקדמת, ויש היום גם טכנולוגיה). שנית, בני אדם בוחנים גבולות ומפתחים מודעות. לכן כאשר יש טכס, במובן של צורת התנהגות שאין לה ערך אלא בתוך עצמה, משום שהיא חלק ממסורת, הטכס הזה עשוי לקבל צורה עוד יותר מסויימת של כך ולא אחרת. נניח, שאם היה חוק לתלות דגל, החוק היה צריך להגדיר מהו דגל, מי תולה אותו, ממתי עד מתי, וכו'. בעוד שהדגל לפני הנצחתו בחוק כתוב היה יכול להיות יותר גמיש. זו רק דוגמא אז אם טעיתי באיזה מקום, הסתכלו על הרעיון ולא על הדיוק ביישום.

אפשר לנסות להחיל את הרעיון הזה על תולדות ההלכה. כמובן, כאן אני מעז לטעון שיש התפתחות במסורת, טענה שלא העליתי בדעתי לטעון בראשית ימי בפורום. אבל כמדומה שזה לא חסרון להודות על האמת הזו.

הנה כמה דוגמאות, חלקן לקוחות ממנהגים וחלקן מהלכות שיש להן יותר מקור בתלמוד.

א. כמה פעמים יש לכרוך את הרצועות של התפילין של יד על הזרוע? שימו לב שהרמב"ם עד כמה שאני מכיר אינו מזכיר כלל חובה כזו. אני משער שהקורא נוהג שבע פעמים. מדוע שבע?

ב. אם הכתב הקדמון האשורי איפשר תחילה לכתוב כל אחד משני המ"מים, ובשלב כלשהו התקבלה אבחנה, זה בראש וזה בתחילה, זה יכול להסביר את הנתונים. זו דוגמא לעקרון שכתבתי, של "קבלת צורה מסויימת".

התלמוד יתקשה כמובן לקבל שפעם דבר היה לא סגור והיום הוא קיבל צורה, ולכן הוא מעדיף את ההשערה החליפית שהיתה דרך מסויימת אבל היא נשכחה. (ועקרונית, ודאי שגם תהליך כזה מתרחש).

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

צפיתי בריטב"א (מגילה ג:) והוא אכן כותב הטעות היתה בין מה באמצע למה בסוף. אך אינו מקשה את הרושיה הנ"ל אלא קושיה אחרת
אבל עדיין מכאן ועד לומר שפשוט היו קצת סופרים שטעו במשך השנים ובלבלו את כולם, כי היו פתאום ספרי תורה שונים הדרך קצרה ואין כאן שום קושיה
(והרוצה להרחיב יוכל להסתכל שם בריטב"א שדן האם תורה ניתנה בכתב עברי ועזרא שינה לאשורי עפ"י רוח הקודש או שניתנה מראש באשורי)

"פאנאט
אם על ספר כתוב לא ניתן לסמוך, איך תסמוך על מסורת בע"פ?"

כאשר המוסרת משכנעת אותך בצורה הגיונית ומתקבלת על הדעת. שהרי ההגיון הוא הוא שאמור להכתיב את התנהלותנו.

פאנאט
אם על ספר כתוב לא ניתן לסמוך, איך תסמוך על מסורת בע"פ?

אני ממש מתנצל על כך שאני מחזיר את הנושא שבכותרת הפורום, זה פשוט מעניין אותי.
כמדומני שהנושא השורשי שראוי לדון עליו, הוא האם דרך העתקת המסורת המדויקת שקיימת היום בעם ישראל, הייתה קיימת לאורך כל הדורות.
אין חולק שיש גישות שונות בכל דור, יש שמרנים יותר ופחות, דייקנים יותר ופחות וכדמה. המדובר הוא האם יכול להיות שרווחה בעם התייחסות שונה מן הקצה לקצה לדת, למצוותיה ולספריה.
נקודה זו עוברת כחוט השני בכל דיון ענייני על כללי ופרטי התורה שבעל פה, ומסירת התורה בכלל.
מן הראוי היה לייחד לנושא זה אשכול נפרד, והייתי שמח לנסות להביא שם רשימת מקורות, אבל אני עדיין חדש כאן, אולי בהמשך...

אמרו חזלי"נו: השיבולי והטיפקס ירדו לעולם כרוכים זה בזה, כל מקום שאתה מוצא שיבולי משתחל לפורומין, הטיפקס בא אחריו. יבא המנהל שאישר כתיבתו ויקנח את הסרח העודף.
וכפי שאמר הפילוסוף ההומנידי המפורסם הומו ארקטוס: "בניאדרטל תהיה ניאדרטלי", מצוטט בספרה של הוגת הדעות המוערכת לוסי-אפריקנוס בחיבורה רב המכר "50 גוונים של אבני צור", כשהיא  מוסיפה: "אם מחרפים אותך בכתב חרטומים, חרוט תגובה נאה בכתב יתדות, והראה לו מהיכן משפריץ האזמל". מצוטט ע"י הזכר אלפא הנודע הומו-הומו-פילבחדרוס במצבת הנצחון שלו 'עלילות שיבולמש'.

יש הנאה מסויימת מלצפות בויכוח בין שני ציניקאנים חדי לשון (או יותר).