| באור פרק כז פסוק כא "מאת בני ישראל" אמר הכתוב "מאת בני ישראל", ללמדנו כי את השמן לנר תמיד יש להביא מבני ישראל ולא מיחיד. כמו שלמדנו בתוספתא, כל קרבנות ציבור כשרים ובלבד שימסרם לציבור. כלומר, גם אם יחיד רוצה לנדב, עליו לתת לציבור, והציבור יביא למשכן. פרק כח פסוק לה "והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו בבאו אל הקדש לפני ה' ובצאתו ולא ימות" משמע מפסוק זה שאם לא נשמע קולו, כלומר שאם לא היו לו בבגדו פעמונים, חייב מיתה. אם לא היה הדין כך, אלא שרק אם כל המעיל חסר חייב מיתה, אבל אם חסרים רק הפעמונים אינו חייב מיתה, היה צריך לומר "ולא ימות" לאחר ענין בגדי הכהנים, ולא באמצע הענין בפסוק של הפעמונים. אלא בא ללמדנו אפילו על הפרט, שאפילו על חסרון פעמונים חייב מיתה. פרק כח פסוק מב "ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה ממתנים ועד ירכים יהיו" צריך להבין, מדוע מצוות עשיית המכנסיים כתובה לאחר שאר הבגדים? ואין לומר שכוונת התורה שלבישת מכנסיים צריכה להיות בסוף, שהרי דרשו חז"ל שלא ילבש אף בגד לפני שלבש מכנסיים. שתי תשובות בדבר: האחת: בפסוק הקודם מובאת בתורה המצוה להלביש את הכהנים, וכתב את מצוות מכנסיים לאחר מכן, לומר, שעל מכנסיים אין מצוה "והלבשת אותם", כי אותם לובשים הכהנים בעצמם. השניה: נכתב בסוף בכדי להסמיך את זה לפסוק מ"ג, ששם כתוב שצריך שכל הבגדים יהיו על אהרן והכהנים, ואם לא, הם ישאו עוון וימותו. אם לא היה כותב את מצוות מכנסיים סמוך לפסוק זה, הייתי אומר שזה לא נאמר על מכנסיים משום שמכנסיים באים רק לכסות את הערווה, ואין צורך בהם לסיבה אחרת, לכן כתב זאת בסוף, לומר שגם מכנסיים מעכבים לקדושה כשאר בגדים. פרק כט פסוק לג "ואכלו אותם אשר כופר בהם" בא הכתוב להשמיענו, כי הם מתכפרים מכח הדין שישנו בקרבן שלמים, שמכפר על הבעלים באכילת הקרבן, כך גם כאן, הם מתכפרים משום שהם בעלי הקרבן ולא משום שהם כהנים. פרק כט פסוק מג "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי" צריך להבין, מה בא הכתוב ללמדנו באומרו "ונועדתי שמה לבני ישראל"? יש לומר, כי פסוק זה בא לתת סיבה למה שנכתב בסוף דבריו "ונקדש בכבודי". כמו שאמרו חז"ל, שכאן נאמר למשה "בקרובי אקדש", לכן הקדים ואמר "ונועדתי שמה לבני ישראל", כלומר, כיוון שאני משרה שכינתי בבני ישראל חושש אני שימעיטו בכבודי, לכן "בקרובי אקדש", כדי שייראו ממקדשי. וזה היה ע"י פטירת נדב ואביהוא בני אהרן. פרק כט פסוק מו "וידעו כי אני ה' אלקיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני ה' אלקיהם" מפני מה כפל "אני ה' אלקיכם"? יש לומר, שבא להשמיענו כי לא רק כאשר מתקיים "וידעו כי אני ה' אלקיכם", אלא גם כאשר השכינה לא שרויה בתוכנו, כגון בגלות, עדיין ה' הוא אלקינו. הסבר נוסף: זה תלוי בידיעתם, כאשר הם יודעים ומכירים בי שאני ה' אלקים, ראוי לקרוא "אני ה' אלקיכם", אבל אם הם פורקים עול, לא קרוי שמי עליהם. | האור החיים כלשונו פרק כז פסוק כא יתבאר על דרך מה שאמרו בתוספתא דשקלים כל קרבנות הציבור שנתנדבו מעצמן כשרים ובלבד שימסרום לציבור עד כאן לשונם, והוא מה שאמר הכתוב 'מאת בני ישראל', פירוש כי שמן זה קרבן ציבור ולזה לו יהיה שיתנדבו יחיד צריך שימסרם לציבור ותהיה הבאתו למשכן 'מאת בני ישראל'. פרק כח פסוק לה נראה שאם לא היו לו הפעמונים שמשמיעים את הקול חיב מיתה לשמים שאם לא כן ולא היתה כוונתו אלא למחוסר בגדים היה אומר 'ולא ימות' אחר תשלום הבגדים או לפחות אחר תשלום ד' בגדי כהן גדול ולא באמצע, אלא ללמד על הפרט בא שחייב אפילו על הפעמונים, ובפסוק האמור בסוף מעשה הבגדים דכתיב 'והיו על אהרן וגו' ולא ישאו עון ומתו' שם חייב על העובד מחוסר בגדים. פרק כח פסוק מב קשה למה איחר מצות המכנסים, ויש לומר לצד שאמר 'והלבשת אותם את אהרן' לזה איחר המכנסים לומר שאינו חוזר עליו מצות והלבשת וגו'. ואין לומר שיכוין לומר שתהיה לבישתם באחרונה שהרי אמר הכתוב במקום אחר (ויקרא טז, ד) 'ומכנסי בד יהיו על בשרו' ודרשו ביומא (כג:) שלא יהיה דבר קודם למכנסים אלא ודאי לטעם שכתבנו. עוד נראה שנתכוון לכותבו באחרונה ולהסמיך לו מצות 'והיו על אהרן וגו' ולא ישאו עון ומתו', ואם היה כוללו עם שאר בגדים ואומר 'והיו על אהרן וגו'' תבא הסברא לומר כי לא באה האזהרה אלא על שאר בגדים אבל המכנסים אינם באים אלא כדי שלא תגלה ערוה ואין בהם צורך קדושת עבודה, לזה אמרם לבסוף וסמך להם האזהרה והעונש לומר כי מעכב הוא לקדושת הכהונה כשאר בגדים. פרק כט פסוק לג פירוש, לצד שהם בעליו ולא לצד שהם כהנים, והוא אומרו אשר 'כופר בהם', כי אכילת שלמים לבעלים תפעיל הכפרה, ואפילו למשה אסורים הגם שאוכל החזה שאסור לאהרן. פרק כט פסוק מג צריך לדעת כוונת הכתוב מה בא ללמדנו באומרו 'נועדתי שמה לבני ישראל'. ויראה כי בא לתת טעם למה שאומר בגמר דבריו 'ונקדש בכבודי' ואמרו ז"ל (זבחים קטו:) שכאן נאמר למשה בקרובי אקדש, לזה הקדים לומר 'ונועדתי שמה לבני ישראל', פירוש לצד שאני מזמן שכינתי לבני ישראל חוששני להם מפרצת גדר ומיעוט כבוד מהם לזה צריך לקדשו בקרובי כדי שייראו ממקדשי, ורמז לו שלא הוצרך עשות דבר אלא לצד ישראל אבל לצדו אינו צריך לאיום זה. פרק כט פסוק מו טעם שכפל לומר כן פעם ב', אולי שנתכוון לרבות אפילו בזמן שאין שכינתו בתוכנו הוא ה' אלקינו ולו אנחנו. או ירצה על זה הדרך בידיעתם ובהכרתם הדבר כאומרו בתחלה 'וידעו וגו'' בזה יהיו ראוים לקרות שמי עליהם לומר 'ה' אלקיהם' אבל זולת זה יפרקו עול ויהיו לאלהים אחרים ב"מ. |
