דעה - סרטון החפץ חיים - מפשיט את דמותו העילאית

על הסיפורים הנפלאים אפשר לומר

במקום גדולתם שם אתה מוצא ענוותנותם

ירוחמ

אתחיל בסוף. איקון ירוק על הסיפור. למדנו על ענוותם של גדולי ישראל, וזה יכול להיות סיפור אמיתי.

לגבי האבחנה הראשונה, אני סבור שניתן להבין זאת באופנים שונים. למשל, אדם יכול לזכור תיסכולים מימי הילדות, אבל ככל שהוא בוגר יותר, חכם יותר, תלמיד חכם יותר או פילוסוף יותר, כך הוא עשוי להתנתק מכאבי העבר ואדרבה, להפוך אותם למנוף לעליה. למשל, להבין לכאבי הזולת ולהכיר בכך שאם הוא כבר התעלה בזכותם, אחרים נושאים אותם בתור נטל המכביד עליהם וגורם להם להגיב בצורה לא נאותה.

אני מקוה שאני מסביר עצמי ברור: אני סבור שאדם יכול להשתמש בטראומות שלו, אם המילה החריפה הזו מתאימה כאן, לא רק שהוא יהיה עבד להן, אלא שהן יהיו מקור לתובנות, לחמלה, להתפתחות אישית.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מעמיק

עוררת נושא מעניין.

עד כמה הכרתנו האישית עם רבנים גדולים, או לפחות הכרתנו את מראיהם, תורמת - או גורעת - לרושם שלנו?

ואף ראוי לשאול: לפי מה אנו בונים את הרושם שלנו מאנשים גדולים, או בכלל?

האם מה שמעורר התפעלות אצל אדם גדול אלו ידיעותיו, התנהגותו, אמירותיו? מידותיו?

אולי במקום לתת ציון לבעל הח"ח היה עלינו לבדוק מחדש עד כמה חשוב באמת לראות תמונות והסרטות של רבנים?

אולי אנו מצפים מרב גדול שיראו עליו משהו מיוחד, אבל אין זו דרך העולם?

אני מביא רק דוגמא אחת קטנה, תרתי משמע. יש תמונה מפורסמת של רבי עקיבא איגר, ללא ספק מגאוני האחרונים, בה הוא פוסע ברחוב עם שני רבנים. הם גבוהים ממנו. הוא - קטנטן.

התמונה נמכרת (או נמכרה) בסכום קטן כקישוט לסוכה, אז בוודאי רבים מכירים אותה. שוב, איני יודע מה המקור שלה ואם היא אותנטית.

היה לקח מאד חשוב בתמונה הזו. היא הראתה שיש אדם גדול והוא קטן קומה. מבחינה זו, היא חשובה מאד.

לגבי היה לקח אחד נוסף. רעק"א היה כנראה נמוך מגיל צעיר. זה אומר שכילד, לפני שהכירו בגדולתו, ובחברת ילדים אחרים, הוא ודאי לא היה בעל חשיבות רבה. ננסה לתאר לעצמנו ילד עילוי אבל קטנטן משאר הכיתה בת"ת או בית ספר של היום.

כמובן, צריך לבדוק בדיוק היכן למד ואיך התייחסו אליו, אם ידוע מהביוגרפיה שלו, ועד כמה הוא בכלל היה במחיצת ילדים אחרים.

אך אם היו לו חברים בגיל צעיר, יתכן מאד שהוא סבל מהתחושה: למה הם גבוהים וגדולים ואני לא. ואם זה  נכון, אז לא הפריע לו להיות רעק"א (ואולי דחף אותו קדימה) ואף, עד כמה שאפשר לשפוט, לא השפיע על צורת הפסק ויחסו לבני אדם, כפי שעלול לקרות לילדים דחויים או חלשים.

ואם כל זה נכון מה ששיערתי, ללא בסיס של ממש, אז זה אומר עוד משהו עליו, על התגברותו על השוני שלו. וזה מחזק מאד, כי מי מאיתנו אינו חלש מאחרים, בגוף או בנפש, בכשרון או במידות. ורבים מאיתנו יכולים להיזכר בימי הילדות לאו דווקא כחויה של הצלחה מסחררת. אז הנה יש לנו דגם: התעלם מן התכונות הפיזיות שלך, והשקע במידות ובתורה, ותראה לאן אפשר להגיע.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מעולם לא שמעתי את הטענה שהציור על הספר איננו הוא. עכשיו אני מבין שכנראה מישהו המציא את זה, והדבר התקבל על כולם (כדרכן של שחיטת פרות קדושות שמשום מה אהובות ומתקבלות בלי בדיקה).

כמדומני שמה שמפשיט את דמותו העילאית הוא אופן הליכתו ולא עצם הסרט,