| נשלח ב-1/3/2015 08:27 |
 |
| |
צטוטים אקדמיים של חוקרי מחשבת ישראל המעידים על בורות מוחלטת
ראש וראשון לכולם - רחל אליאור יהדות חופשית 25 (2007) http://www.hofesh.org.il/articles/tanach/prophets.html
חולדה הנביאה המיוחסת בת ירושלים ...... הופכת בדברי חז"ל לצאצאית של רחב הזונה
{דרך אגב, ביחד עם ירמיהו ועוד כמה, אבל זה לא העיקר אלא ההמשך המפתיע -}
..... ומסורת אחרת מטילה ספק בעצם התנבאותה "וכי חולדה נביאה היא?" (פסחים ט).
תוקן על ידי אנונימי00 ב- 01/03/2015 08:36:23
|
|
|
|
| נשלח ב-16/7/2016 23:33 |
|
| |
ממש לא ברור שיש כאן דין עקרוני של שומע כעונה
|
|
|
|
| נשלח ב-16/7/2016 23:29 |
|
| |
הדין של שומע כעונה מופיע כבר במשנה ''מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו (את ההלל) - עונה אחריהן מה שהן אומרין, ותבא לו מאירה. אם היה גדול מקרא אותו - עונה אחריו הללויה''(סוכה לח.)לגבי א. לכן הבאתי בפירוש מדבריו 'כל גבר'. לבד מכך שלא סביר לחשוב שכל אשה ידעה לקרוא. ב. כדלעיל.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/7/2016 23:17 |
|
| |
אתה רוצה לפרש את התוספתא שלא כפשוטה, וזאת על ידי דין ממקום אחר שייתכן שהוא מאוחר יותר, ואז מאשים את מי שמפרש אותה כפשוטה בבורות מוחלטת?! אתמהה!
אינני אומר שבר אילן צודק כשהוא מפרש כפשוטה, אבל קשה לי לראות איזו האשמה אפשר להעלות כנגדו.
הראיה שלך ממגילה היא כבר שאלה לעניין, אבל וויכוחים וראיות זה דבר שונה מאוד מהאשמות בבורות. אני מניח שהוא יענה אחד משניים: א. אה"נ. ב. הדין בגמ' הוא מאוחר יותר אחרי שכבר נקבע ששומע כעונה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/7/2016 23:10 |
|
| |
מהדין שהכל חייבין בקריאת מגילה א''א ללמוד שהם חייבים לקרוא בעצמם שהרי שומע כעונה. ולדבריו, הרי גם נשים חייבות בקריאת מגילה (מגילה ד.). גם הן ידעו לקרוא?
|
|
|
|
| נשלח ב-16/7/2016 22:52 |
|
| |
אריאל
מה ראית כאן?
|
|
|
|
| נשלח ב-16/7/2016 22:11 |
|
| |
פרופ' מאיר בר אילן:
''בתקופה זו חל בחברה היהודית שיפור בידיעת הקרוא והכתוב, עם הגידול במספָּר ההולכים לבית הספר, ושיפור זה נתן את אותותיו בחברה שהפכה להיות סמוכה יותר על האות הכתובה (חברה ליטראטית). דוגמה מובהקת לכך יש לראות גם בדרישת חברה זו מחבריה (תוספתא מגלה ב,ז מהד' ליברמן עמ' 349): 'הכל חייבין בקריאת מגלה', היינו שיהיה כל אחד מהגברים בעל יכולת קריאה,דרישה שאין לה דוגמה במקרא''
מתוך: נישואין ושאלות יסוד אחרות בחברה היהודית בעת העתיקה, קתדרה 121 (תשס''ז) עמ' 23-52, מובא באתר שלו
|
|
|
|
| נשלח ב-6/3/2015 16:51 |
|
| |
עודד וולאנד
אני מסכים כי על סמך טעות של חוקר אי אפשר לפסול את כל עבודתו, ועל סמך בורות ושטחיות של חוקר אי אפשר לפסול את כלל החוקרים.
אם החוקרים אינם עומדים בביקורת - המחקר, המתודולוגיה, מה הם אשמים?
אמנם הסיפא של דבריך, לדעתי נכונה. ואסביר:
ניקח לדוגמא סוגיה תלמודית. התלמיד חכם עשוי לפרש אותה לפי הנחות יסוד מאוחרות ולכן להתעלם מן ה"פשט ההיסטורי" שלה.
יש לזה דוגמאות כבר אצל חז"ל, שמשנים פרשנות פשוטה של סוגיה לפרשנות שמעניקה לה משמעות חדשה.
דוגמא לדבר היא מאמרו של רב
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עב עמוד א
אמר רב: הבא במחתרת ונטל כלים ויצא - פטור. מאי טעמא - בדמים קננהו.
אמר רבא: מסתברא מילתיה דרב בששיבר, דליתנהו, אבל נטל - לא.
והאלקים! אמר רב אפילו נטל.
הא קמן (=הרי לפנינו) שתוך כמה דורות מערער האמורא הגדול רבא על מאמרו של האמורא (בעל סמכות של תנא לעתים) רב כדי לפרש מחדש את מאמרו.
אמנם ניתן לטעון שתפקידו של התלמיד חכם הוא להגיע להלכה הנכונה וכלים פרשניים הם חלק מן הציוד שלו. ויש להאריך עוד כי זה נושא חשוב ביותר.
והחוקר? החוקר גם כן עלול לגשת לסיפורים עם הנחות יסוד שגורמות לו לקפוץ למסקנות, כלומר מה שנראה כקפיצה בעיני מי שאינו שותף לאותן הנחות.
בביקורת המקרא היתה אסכולה שסברה שכל סיפור מקראי שמסתיים בקריאת שם לאיזה מקום הוא המצאה מאוחרת, שבאה להצדיק את השם, אבל זה רק סיפור יפה.
בדומה לכך, יש גישה מינימליסטית אצל חוקרי תלמוד, הטוענים שסיפורים המופיעים, בעיקר בבבלי, אינם היסטוריים (כלומר הם לא אמיתיים אלא כנראה מומצאים). לדוגמא, הסיפור על מינוי הלל לראש הסנהדרין, אם אני זוכר נכון, מוצג - ממש כלאחר יד - כלא אמיתי.
איני אומר שאין הבדלים למשל בין גרסאות בבלי לירושלמי, מה שמעיד כי חלו שינויים בגרסאות. אבל אם יש לנו סיפור ללא שינוי מקביל, למה לדחותו אם לא מחמת חוסר אמון אפריורי (=מראש).
הפורום הזה קם, בין השאר, על מנת להציע מקום לדיון בו לא מתעלמים מסתירות וקושיות ופרכות על המקורות שלנו, אבל גם לא שוללים את נאמנותם של המקורות על סמך הנחות יסוד של החוקר/ת.
אם אחזור לדוגמא הבלתי מוצלחת של כשלונה של אליאור, אם אסתמך על מה שכתבו כאן, המאמר שלה נועד להמחיש כי חז"ל זלזלו ביכולת הנבואה של נשים. יש לשאול: האם זו הנחה מראש או מסקנה שנובעת מעיון בסוגיות? כמדומה שמתנגדיה הביאו את הטעות שלה בגמרא כסימן לכל גישתה במאמר זה (לפחות).
מה זה אומר לגבי כולנו? שאנו צריכים לעמול קשה כדי לדייק, לא לכפות את הנחות היסוד שלנו על הטקסטים, ולמצער להודיע שאנו ניגשים לטקסט עם הנחות יסוד כאלו ומקוים להראות שהטקסטים מסתברים מאד עם הקריאה הזו ולכן אולי זו ראיה.
מי שיכתוב בצורה כזו - אני בטוח שיהיו אלו דברי טעם. וגם אם יטעה, עדיין יהיה מה לעיין בדברים ויהיה ראוי לכל הפחות להתאמץ לסתור אותם. מה שאין כאן בכתיבה שעושה רושם של כפית הפרשנות - מכל סוג - בבחינת "זו דעתי וקבלו אותה".
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-6/3/2015 15:23 |
|
| |
נניח לרגע כי רחל אליאור פישלה בגדול. לא הבינה את הנקרא, לא ערכה השוואת פרושים והתיחסויות וכתבה מאמר של שטות. מעשה שכזה ראוי לביקורת חריפה מאד. מצפים מאדם בעל תפקיד המעניק הכרה בסמכות מחקרית, שידע לקרא ולהבין היטב, שיהיה בקיא במקורות, ושידע לכתוב מאמר מנומק העומד בפני ביקורת. האם כישלון חריף בתוך רצף עבודות טובות הופך את החוקר להתגלמות ה'בורות המוחלטת'?
אני חושש שיש כאן אמירה אחרת המבקשת לטעון כי שם, במוסדות האקדמאים, החוקרים אינם מסוגלים לקרא כראוי, לרדת לעומקם של דברים. הם בורים בהכרח. כי שם חסרה האמת המוחלטת הנתונה בודאות. שם חסרה איזו 'רוח קודש' המשרה סמכות ומוסרת את המפתח לתיבת האמת, וחסרה, כמובן, האמונה הנכונה, אשר רק היא מאפשרת קריאה ולימוד, ושתיהן אפשריות רק במוסדות לימוד מסוימים, ורק בדרכי הלימוד הנהוגות בהם.
עודד
|
|
|
|
| נשלח ב-6/3/2015 08:24 |
|
| |
| אברם_העברי כתב: |  | | .נא לשנות את שם האשכול. נכון - מכותרת פומפוזית ויומרנית המנוסחת בלשון רבים גורפת, למשהו כמו: "ציטוט שכוח-אל של אליאור שמצאתי פעם באיזשהו אתר ובעצם אין לי הרבה חוץ מזה".... |
|
דווקא לא, כבר מצאתי כמה ציטוטים מעניינים [המובאים בפורום אוצר החכמה] כמו תיקון 'אמה טרקסין' ל'אמה קרקשין' על ידי גרשם שלום, או 'שייף עייל ושייף נפיק' שנהפך ל 'שיילי עייל ושיילי נפיק [=שאלה יוצאת ושאלה נכנסת]' במאמרו של חוקר חסידות.
אבל באמת החטאתי את המטרה בגלל 2 דברים
1. שכן כאן מדובר על קלות דעת וזה מה שיותר חשוב.
2. שכן חכמי הפורום עשו עימי מה שעשו עמך לגבי האשכול 'צטוטים אקדמיים מופלאים שלא לומר מופרכים'.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/3/2015 08:05 |
|
| |
| אנונימי00 כתב: | | .
נא לשנות את שם האשכול. |
|
נכון - מכותרת פומפוזית ויומרנית המנוסחת בלשון רבים גורפת, למשהו כמו: "ציטוט שכוח-אל של אליאור שמצאתי פעם באיזשהו אתר ובעצם אין לי הרבה חוץ מזה"....
|
|
|
|
| נשלח ב-6/3/2015 07:52 |
|
| |
| מואדיב כתב: | | .
נו, הטעות של ה"ה אליאור, לא מביכה יותר מהטעות של הרבנים שבטוחים שבן יהודה קבע ריבה בגלל "מאי ריבה - מיני מרקחת", ועי"ש.
ולטובת כל בוגרי החיידר שכך למדו בינקותם - אין משפט כזה בשום מקום, לא בתלמודים, לא במדרשים, וכל כולו אינו אלא הלצה מודרנית.
|
|
למען האינטליגנציה באיזה רבנים מדובר?
ולגופן של דברים, לא הבנתי את הקשר בין אמונה באגדה אורבנית המעידה על חוסר בקיאות מלאה בש"ס, לבין ציטוט מטופש הבא מקריאה שטחית חצופה וקלת דעת.
אכן כן השתכנעתי, קשה להגדיר את הציטוט כבורות שכן מדובר בדבר שתינוק דלא חכים ולא טיפש לא יטעה בו, מדובר בקלות דעת.
נא לשנות את שם האשכול.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/3/2015 16:37 |
|
| |
בעלבעמיו,
מדוע בתקופת בית שני קבלת ומסירת השמועה נעשתה ע"י זוגות ולא ע"י נביא אחד כבתקופת בית ראשון?
מדוע הלל ושמאי נחלקו רק בארבע הלכות ואילו תלמידיהם בית שמאי ובית הלל בהלכות רבות?
|
|
|
|
| נשלח ב-4/3/2015 15:53 |
|
| |
מ
תוכל בבקשה להדגים?
|
|
|
|
| נשלח ב-4/3/2015 15:13 |
|
| |
בעלבעמיו,
כוונת המהר"ל לטעויות קבועות במושכלות ועל-כן אין נביאים מאז חורבן בית ראשון.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/3/2015 12:26 |
|
| |
ומקבילתה בירושלמי, שהוא פחות ברור מתוקף היותו ירושלמי:
רבי יסא בשם ר' חנינה: מטגנה ואח"כ אופה אותה. רבי אחא בשם ר' חנינה: אופה אותה ואח"כ מטגנה. תופיני - תאפנה נא. רבי אומר: תאפנה נאה. רבי דוסא אומר: תאפנה ריבה. אתיין אילין פלגוותא כהינין פלגוותא, מ"ד תאפנה נאה כמ"ד אופה ואח"כ מטגנה, ומ"ד תאפנה נא כמ"ד מטגנה ואח"כ אופה.
ולכאורה הוכחתו צע"ג כי הוא טוען שמ"ד רבה יכול ללכת כחד מ"ד רק אם נאמר שרבה משמעו ריבה. אבל הן בירושלמי והן בבבלי לא נאמר שהוא אוחז כחד מ"ד.
תוקן על ידי אריאל73 ב- 04/03/2015 12:37:45
|
|
|
|
|
