ישי ישראל
כמדומה שטרם ברכתיך כיאות על הצטרפותך. ברוך הבא!
ואני מסכים מאד עם החילוק שהצעת לאייזין.
זוגיות נוצרת בצורות שונות. לפעמים מתוך נישואין שמתוך הסכמה ושידוך. לפעמים מתוך תחושת אהבה. האופן הראשון אופייני לציבור שלנו החרדי. האופן השני אופייני לציבור שבו החיים פתוחים יותר ויש קשרים שנוצרים מעצמם בין בני זוג.
אבל זוגיות לא תמיד מחזיקה מעצמה. במיוחד אם בני הזוג בוחרים להם כיוונים שונים, כפי שיכול לקרות מבחירות של מקצוע, לימודים, עיסוקים, או התנגשות של טעמים שלעולם לא יהיו משותפים לגמרי. לפיכך, כפי שזוגיות יכולה להתחזק, היא יכולה להחלש.
אפשר שבציבור החרדי יש פחות הזדמנויות להחלשת זוגיות, ועל כל פנים סגנון החיים - עד היום - היה שונה מספיק ולכן איפשר הידוק של הזוגיות. יתכן גם שיש תחושת מחוייבות ששומרת על הזוגיות. מעל לכל, כאשר יש אי הסכמות בין בני זוג, באופן בלתי נמנע, יש דרכים לפתרון.
אחד הדברים הראשונים שישאל מומחה לשלום בית שמוזעק לעזור לזוג במשבר הוא: האם יש להם רב. האם יש להם דמות סמכותית שאיתו הם מתייעצים. (לא טענתי שכל הרבנים או כל מי שמוכרים ככאלו הם באמת חכמים או צודקים, אבל זה סביר שהם אמורים להבין בתחום או שלא יפנו אליהם כל כך). כאשר יש מערכת חיצונית להסדרת אי הסכמות, הן פוחתות, וקל יותר לשמור על הזוגיות ולמנוע עימותים שמחלישים אותה.
כמו כן, בשנים האחרונות דומה שיש פחות רתיעה מפרידה. תרבותית, נראה שהתפיסה גם אצלנו וגם באומות העולם היתה שהילדים יגדלו, ימצאו זיווג, יתחתנו, וזה האופן שבו ראוי לנהל חיים. ככל שמתרבים מקרי פירוד, כך נחלשת המחוייבות גם אצל אלו שנשארים נשואים. זו בחירה, זו לא חובה. זה יכול לקרות, זה לא חייב להיות. על סמך גישות כאלו, מסתבר שקל יותר לנתק קשרים, או שהם מתנתקים כמעט מעצמם אם לא מטפחים אותם.
הווה אומר שהסיבה לפירוד מהיר יותר אינה חולשת הקשר הראשוני אלא אי שמירה עליו והעדר מחוייבות לשמירה עליו.
 |
|
|
