הזהות הדתית וזהויות נוספות - עימות או סינתזה

לכל אדם יש כמה כובעים, או אם נרצה, כמה זהויות. אדם הוא קודם כל אדם, ולעניינינו גם בן הלאום היהודי, וגם מאמין ודתי, וגם בעל לאשתו (או אשה לבעלה), וגם אב או אם לילדיו, וגם בן או בת להוריו, ואח לאחיו, וגם חבר של בני אדם אחרים, וגם שכן לשכניו וכו' וכו'.

תלמיד נידונך הוא אחר והוא איך הדת מחייבת (אם כך הוא) וזה ראוי לדון בו אבל אינו נוגע למה שנידון כאן שכתבתי שמושגים לא דתיים וודאי לא מחייבים

זו ממש אכזריות דתית קלאסית, לדון עם אפרים-בן באופן לוגי ועניני, למה אתם עושים לו את זה??
תלמדו מהסובלנות וההכלה החילונית, איך למשל בידיעות ובהארץ ובהבימה מקבלים ומכילים את ביבי, נוהגים בו בכל כך הרבה הבנה ואובייקטיביות, אז מה אם יש לו אידיאולוגיה שונה? ובמיוחד בשרה נתניהו, אז מה אם היא התחתנה עם מישהו שיש לו אידיאולוגיה שונה? בשביל זה צריכים להשפיל אותה ולשפוך את דמה (כמו שעושים החרדים)??

בערו
אתה עדיין צריך להסביר מדוע הערך הדתי שונה מערך אחר. לא די לומר שזה מדומיין וזה לא. לשם התחלה רק תסביר מה מחייב אדם לקיים את הערך הדתי (יראת העונש אינה ערך). אחרי שתסביר זאת אולי נוכל לראות במה הערך הזה שונה

מוסר טבעי אינו אידאולוגיה.לא כל חילוני קם בבוקר ומנופף בדגל של אידאולוגיה שמחייבת אותו למשהו כי אם הוא לא יעשה כך וכך אחרי מותו הוא ישרף בגהינום. זה יחודי לדת. 

המוסר לעומת זאת הוא הסכמה תלוית תרבות. בתרבות המערבית שאנו חיים בה יש עקרונות מוסריים שמקובלים בחברה ולא אמנה אותם עכשו. הם נוצרו כדי לשמור על חברה מתוקנת. דרך ארץ קדמה לתורה. 

באשר לאכזריות הורים -לא דיברתי על היהדות אלא על הדת החרדית .וזה כמובן לא אותו הדבר.
ובאשר לציווי:
דוגמה :איפה מצאת ביהדות החרדית ציווי על חבישת שטריימל? אין ציווי כזה במקורותינו אבל מי שלא חובש שטריימל בחוגים מסוימים נחשב לסוטה מן הדרך. כך גם בדת החרדית-אין מצווה של זריקת ילדים לרחוב אבל זה מה שהורים רבים עושים כשהבן יוצא בשאלה. ולא אחזור שוב על הסיבות לצעד מעוות כזה.

אפרים, עוד פעם: אידיאולוגיה מחייבת דברים. אם כדי להינצל מגיהינום, אם כדי להביא גאולה לפועלים המדוכאים, אם כדי לעשות נחת רוח לבורא, אם כדי להציל את ההומניות מאויביה.
חוסר אידיאולוגיה לא מחייב כלום. אם כוונתך בחילוני ל'אדם חסר אידיאולוגיה' הוא אכן לא יעשה שום דבר, רע או טוב, בגלל האידיאולוגיה הלא קיימת שלו.
בזמן שאתה מהרהר בזה, אשמח אם תספר לי איפה היהדות, או אפילו היהדות החרדית, מצוה על הורים לזרוק את ילדיהם החילונים לרחוב.

ויקרא רבה (מרגליות) פרשת מצורע פרשה יט

' ר' שמואל בר אמי דברי תורה צריכין השחרה, פרנסה מנ', מי יכין לערב צידו, כך אם אין אדם נעשה אכזרי על גופו ועל בניו ועל בני ביתו כעורב הזה אינו זוכה ללמוד תורה.

ההבדל המהותי שבין הדת החרדית לבין החילוניות הוא שהחילוניות לא מצווה על נתיניה להיות אכזריים. חילוני שבוחר להיות אכזרי זה בחירה אישית גרועה  שלו עצמו. החילוני בוחר להיות אכזרי לא בגלל שהוא מפחד מגיהנום אחרי המוות . לעומת זאת אותם ההורים מהדת החרדית המתנהגים באכזריות כלפי בניהם עושים זאת לא בגלל בחירה אישית אלא בגלל שהדת החרדית מצווה עליהם  להיות אכזריים כי אחרת אוי להם מיום הדין. 

בער
הזו תשובה?

בער
למה אהבת ה היא ערך מוסבר יותר ממוסר או אהבת חכמה?
אם אין הבדל מנין הקביעה שרק הדת הינה ערך?

מה מביא להבדל בין שתי הגישות שתיארתי לעיל (עימות או סינתזה)?
נראה לי שזה תלוי ביחס של הדת כלפי האדם (או האדם כלפי הדת) ומה היא באה לעשות.
הגישה שסבורה שהזהות הדתית אמורה לשלוט על הזהויות האחרות, היא גישה פשטנית שטוענת שמכיון שהזהות הדתית מייצגת את רצון ה', אין מקום לערכים או זהויות אחרות להתעמת איתה. יש בזה מימד של היגיון בריא.
הגישה ההפוכה רואה את הדת כאופן שניתן בידי האדם כדי לעשות איתו תיקון של המציאות. מעין הסכם או ברית של אלוקים עם האדם. בברית יש שני צדדים, אלוקים ואדם, כאשר האדם הוא - קודם היכנסו לברית - בעל זהות משלו. הדת אמורה להביא לידי תיקון את כל המכלול של האדם ושל המציאות, ולא לבטל אותו.
משל למה הדבר דומה, אם אני מביא למישהו דלי צבע לבן ואומר לו "תעשה את הבית הזה לבן". הוא יכול להבין אותי בשתי צורות. אפשר להרוס את הבית, לפנות את ההריסות ואז לעשות במקום הבית משטח לבן. אפשר להבין שאני מתכוון שישאיר את הבית אבל יעשה אותו לבן, כלומר יסייד אותו.
הגישה של הסינתזה אומרת שהאדם והמציאות הם הבית והדת היא הצבע. הדת אמורה לצבוע את האישיות ולא למחוק אותה. היא אמורה לעשות אותי בעל נכון, אבא נכון, חבר נכון, שכן נכון וכו'. היא לא אמורה לבטל אותי - שאפסיק להיות בעל, אבא, חבר, שכן וכדו' -  ולהשאיר אותי עם זהות דתית בלבד.

תוקן על ידי חזקואמץ ב- 16/04/2015 12:37:39

אכן, ורובספייר הוא דוגמה לאכזריות. דומני שגם הקומוניזם בסה"כ רצה לעשות טוב לבני האדם, ובניגוד לנאציזם אין ביסודו עקרונות שליליים.
כתבתי לאפרים בסעיף ב', העוסק בפגמים המתודולוגיים של ההבחנות שלו, שהוא יכול לטעון טענה כזו, אבל כבר בסעיף א' עמדתי על הסתירה התמידית הטמונה ב'קדושת הסובלנות'. כל אידאולוגיה שאינה קוראת לאי הגנה עצמית יכולה להביא לאלימות.

יש, אני חושב שהמהפכה הצרפתית ונגררותיה היו דוגמה לרצח בשם הומניזם.