ביאור עניין הפסוקים המאוחרים

באשכול הקודם 'מיהו כותב התורה? צעד ראשון בדרך לפיצוח סוד השנים עשר' הוכחתי שאין להביא ראיה מהפסוקים המאוחרים על יתר התורה ולכל היותר מתבקש לראות אותם כהגהות. כעת אני מעוניין להעלות הצעה על זהות המגיה המסתורי, תקופתו ומטרתו.
להלן האשכול הקודם:
http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?cat_id=24&topic_id=3087671&forum_id=1364


צעד שני בדרך לפיצוח סוד השנים עשר

כעת אעבור על כל הפסוקים המאוחרים ונבדוק מהי התקופה בה יכלו להיכתב. נבדוק גם מה היא מטרתו של כל אחד מהפסוקים, ומכאן נוכל להסיק על מטרתו של המגיה האלמוני, אם התקיים.
בקטע זה אצא מתוך נקודת הנחה שכל הפסוקים הללו הם אכן מאוחרים, למרות שעל כל אחד מהם ניתן להתווכח, וחלקם בודאות אינם מצביעים על איחור. כמובן שאם חלק מהפסוקים אינם מאוחרים תתבטלנה חלק ממסקנותי.
בספר בראשית יש ששה קטעים שניתן לטעון שהם מאוחרים ואלו הם:
1) וַיְהִי כִּי-הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם. ב וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. ג וַיֹּאמֶר ה' לֹא-יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. ד הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי-כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל-בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם. (פרק ו)
כאן מתוארים הנפילים כמי שהתקיימו בעבר. אם הנפילים זהים לענקים (כפי שניתן לראות אולי בסיפור המרגלים, במדבר יג,לג) הם הושמדו מארץ כנען בימי יהושע (יא,כא) בסוף כיבוש הארץ. ועדיין נותרו מהם בארצות הפלשתים. הללו נכחדו בזמן לא ידוע וסביר שיש להם קשר לילידי הרפה שהרגו גיבורי דוד (שמואל ב,כא,יח-כב) ביניהם גלית.
אם כן, הגהה זו יכלה להיכתב לפחות דור אחרי כיבוש הארץ וכנראה רק אחרי ימי דוד.
מטרת הפסוק – להבהיר את מוצא הנפילים. ולהסביר שהנפילים הידועים הם צאצאי הכלאה בין בני אלוהים לבני אדם.
פסוק זה הוא הערה חיצונית שאינה קשורה לעצם הסיפור –חטא דור המבול וענשם.
 
2) וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת-לוֹט בֶּן-אָחִיו וְאֶת-כָּל-רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן. ו וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ. ז וַיֵּרָא ה' אֶל-אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו. (פרק יב)

משמעות הכתוב היא שהכנעני היה בארץ בעבר ואינו נמצא בה כיום. הגהה זו יכלה להיכתב רק אחרי כיבוש הארץ בימי יהושע.
מטרת הפסוק – זוהי הופעתה הראשונה של כנען בסיפור אברהם. אבל הכתוב לא בא רק לספר שבכנען ישבו כנענים שהרי זה ברור משמה ומוזכר בפרק הקודם (ויהי גבול הכנעני מצידון וגו'). נראה שמטרתו להדגיש שבזמן בו הבטיח ה' את הארץ לאברהם היתה זו ביד הכנענים. כפתיחה לעניין הבטחת הארץ שעומד במרכז ספר בראשית.

3) ה וְגַם-לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת-אַבְרָם הָיָה צֹאן-וּבָקָר וְאֹהָלִים. ו וְלֹא-נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי-הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו. ז וַיְהִי-רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה-אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה-לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ. ח וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-לוֹט אַל-נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי-אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ. ט הֲלֹא כָל-הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם-הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה. י וַיִּשָּׂא-לוֹט אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת-סְדֹם וְאֶת-עֲמֹרָה כְּגַן-יְהוָה כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר. יא וַיִּבְחַר-לוֹ לוֹט אֵת כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו. יב אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ-כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד-סְדֹם. (פרק יג)
שוב, הכנעני והפריזי היו בארץ באותו זמן ואינם נמצאים בה היום. יכל להיכתב רק אחרי כיבוש הארץ בימי יהושע.
מטרת הפסוק – כבר התחבטו בזה המפרשים והנראה שבאה פרשה זו להסביר מדוע הוצא לוט מירושת ארץ כנען – כיון שנטש את אברהם ואת ארץ כנען מרצונו. (וכן נראה בקטע הבא וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו...את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה. בא להדגיש שהארץ נותרה בחזקת אברם לבדו) אם כן, הגיוני שתוספת זו נועדה להדגיש שלוט נטש את הארץ בזמן שהיתה עדיין בחזקת הכנענים ואין לו שום תביעה עליה.

4) וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד-דָּן. טו וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד-חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק. טז וַיָּשֶׁב אֵת כָּל-הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת-לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת-הַנָּשִׁים וְאֶת-הָעָם. (פרק יד)

דן נקראה בימי קדם ליש ושמה שונה רק אחרי שבני שבט דן נטשו את נחלתם באזור תל אביב, עלו צפונה, כבשו את העיר הכנענית ליש ושינו את שמה לדן. (שופטים יח,כט) זה קרה מתי שהוא לאורך תקופת השופטים. אם כן, הגהה זו יכלה להיכתב מתקופת השופטים ואילך.
מטרת הפסוק – זיהוי גיאוגרפי של מקום.
כאן יש להוסיף שפרשה זו נראית כתעודה קדומה מימי אברהם ששולבו בה הערות מאוחרות. ונראה כאן את המקור וההערות (מודגשות בצבע בהיר):
כָּל-אֵלֶּה חָבְרוּ אֶל-עֵמֶק הַשִּׂדִּים הוּא יָם הַמֶּלַח. ד שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ אֶת-כְּדָרְלָעֹמֶר וּשְׁלֹשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ. ה וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת-רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם וְאֶת-הַזּוּזִים בְּהָם וְאֵת הָאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם. ו וְאֶת-הַחֹרִי בְּהַרְרָם שֵׂעִיר עַד אֵיל פָּארָן אֲשֶׁר עַל-הַמִּדְבָּר. ז וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵשׁ וַיַּכּוּ אֶת-כָּל-שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי וְגַם אֶת-הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בְּחַצְצֹן תָּמָר. ח וַיֵּצֵא מֶלֶךְ-סְדֹם וּמֶלֶךְ עֲמֹרָה וּמֶלֶךְ אַדְמָה וּמֶלֶךְ צְבֹיִים וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִוא-צֹעַר וַיַּעַרְכוּ אִתָּם מִלְחָמָה בְּעֵמֶק הַשִּׂדִּים.
רבים מהמקומות והעמים המוזכרים כאן לא התקיימו בימי משה וההערות באות לזהות את המקום העתיק עם שמו המודרני. אמנם העירו רבים שההערות אינן מוחקות שמות אתרים עתיקים אלא מוסיפות עליהם 'הוא האתר המודרני' ולכן רצו לטעון שדן המוזכרת כאן היא אתר עתיק ואינה דן הידועה, אבל יש לשים לב שמקום נוסף מופיע ללא ציון השם העתיק והוא שדה העמלקי. (אם לא נפרש כגרינץ שעמלק קדם לעשיו) ולכן נראה לי לומר שהיו שני מגיהים: הראשון משה שהוסיף על הנוסח הקדום ולא מחק והשני המגיה האלמוני שמחק את השמות הקדומים וכתב תחתם את החדשים. מגיה זה תיקן שני מקומות: שדה העמלקי ודן. אם כדברי מובן שהוא פעל בעקבות הדרך שהראה לו משה שלימדו שיש להבהיר לקורא את שמות המקומות הרלבנטיים לתקופתו.
עוד יש להדגיש שאכן כאן חייב להיות שמדובר בהגהה על פרשה עתיקה ולא בפרשה שלמה חדשה.

5) וַיָּבֹאוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת-הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת-הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל-הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים. י וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת-יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת-בְּנוֹ. יא וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה מִן-הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. יב וַיֹּאמֶר אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ מִמֶּנִּי. יג וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת-הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ. יד וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא יְהוָה יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה.

פירוש פסוק זה הוא: מכיון שקרא אברהם למקום ה' יראה, נוהגים בימינו לומר שה' נראה בהר ה'. המקום היחיד שנקרא הר ה' בארץ ישראל הוא בית המקדש וכינוי זה מלוה אותו בתקופת בית ראשון. עד כמה שנראה, מקום המקדש נחשב כמקום קדוש רק מהזמן שבו ראה דוד את מלאך ה' עומד בגורן ארונה היבוסי בזמן מגפה, וכפי שמתאר זאת דה''י בָּעֵת הַהִיא בִּרְאוֹת דָּוִיד כִּי-עָנָהוּ יְהוָה, בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי; וַיִּזְבַּח, שָׁם. כט וּמִשְׁכַּן יְהוָה אֲשֶׁר-עָשָׂה מֹשֶׁה בַמִּדְבָּר, וּמִזְבַּח הָעוֹלָהבָּעֵת הַהִיא: בַּבָּמָה, בְּגִבְעוֹן. ל וְלֹא-יָכֹל דָּוִיד לָלֶכֶת לְפָנָיו, לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים: כִּי נִבְעַתמִפְּנֵי, חֶרֶב מַלְאַךְ יְהוָה. א וַיֹּאמֶר דָּוִיד זֶה הוּא, בֵּית יְהוָה הָאֱלֹהִים; וְזֶה-מִּזְבֵּחַ לְעֹלָה, לְיִשְׂרָאֵל. (א,כא-כב) אמנם באותה תקופה זיהו אותו עם הר המוריה, וכפי שמתאר דה''י וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה, לִבְנוֹת אֶת-בֵּית-יְהוָה בִּירוּשָׁלִַם, בְּהַר הַמּוֹרִיָּה, אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּאֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד, בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי. (ב,ג,א) אם כן, הנוהג לומר שה' נראה בהר המוריה החל רק מתקופת דוד. אם כן, ההגהה יכלה להיכתב רק אחרי ימי דוד.
מטרת הפסוק – הבהרת איטיולוגיה מקדשית (=סיפור שמבאר את הטעם לקדושת מקום)בסיפורי האבות רווחות איטיולוגיות כאלו, תמיד מתוארת התגלות של ה' שמסתיימת בבניית מזבח וקריאתו בשם ה' עם תואר כלשהו, כגון ה' נסי, ה' יראה, ה' א-ל עולם וכדו'. גם בסיפור העקדה היתה רמוזה איטיולוגיה כזאת והמגיה שזיהה את המקום עם הר ה' של תקופתו הוסיף זאת.
גם כאן יש להדגיש שזוהי ודאי הערה נוספת כי ביתר האיטיולוגיות המקבילות אין הערה כזו.

6) וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. לב וַיִּמְלֹךְ בֶּאֱדוֹם בֶּלַע בֶּן בְּעוֹר וְשֵׁם עִירוֹ דִּנְהָבָה. לג וַיָּמָת בָּלַע וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו יוֹבָב בֶּן זֶרַח מִבָּצְרָה. לד וַיָּמָת יוֹבָב וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו חֻשָׁם מֵאֶרֶץ הַתֵּימָנִי. לה וַיָּמָת חֻשָׁם וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַד בֶּן בְּדַד הַמַּכֶּה אֶת מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאָב וְשֵׁם עִירוֹ עֲוִית. לו וַיָּמָת הֲדָד וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו שַׂמְלָה מִמַּשְׂרֵקָה. לז וַיָּמָת שַׂמְלָה וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו שָׁאוּל מֵרְחֹבוֹת הַנָּהָר. לח וַיָּמָת שָׁאוּל וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו בַּעַל חָנָן בֶּן עַכְבּוֹר. לט וַיָּמָת בַּעַל חָנָן בֶּן עַכְבּוֹר וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַר וְשֵׁם עִירוֹ פָּעוּ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָב. (פרק לו)

מתואר כאן שהמלכים מלכו לפני המלך הראשון בישראל. ראשית, משמע כאן שזמנם נמשך עד דוד המלך. שנית, עצם אזכורו של מלך ישראל אינו מובן בתקופת משה בה עדיין לא היה מלך לישראל. אם כן, כל הפרשה היא לכל המוקדם מימי דוד.
מטרת הפסוק – ברור שאין לתורה עניין בהיסטוריה האדומית הקדומה, לכן סביר שפרשה זו נכתבה כדי להראות את התגשמות הנבואה על יעקב ועשיו, הקובעת כי לאום מלאום יאמץ וכי בתקופה שזה יחזק, זה יחלש. (וכפירוש הגמ' מגילה ו.) פרשה זו קשורה גם בהבטחה שניתנה ליעקב כי מלכים מחלציך יצאו , היא מבהירה כי לפני שהתגשמה נבואת המלכים של יעקב, התקיימו המלכים של עשיו.

בספר שמות יש שני קטעים, ואלו הם:
7) יג נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ. יד שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת. טו אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן. טז תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ יְהוָה עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ. יז תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְהוָה מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ. (פרק טו)
קטע זה, בסיום שירת הים, מתאר את החלק שאחרי קריעת הים, הוא מספר על מסעם של בני ישראל אל נוה הקודש, המקדש והמכון לשבתך כל אלו כינויים לבית המקדש, המתואר אצלו כבנוי כבר. כך שהגהה זו בוצעה לכל המוקדם בימי שלמה.
מצד שני יש להדגיש שהחל מפסוק טז הוא מדבר בלשון עתיד, כלומר מעבר הירדן, הכניסה לארץ וההתישבות מתוארים אצלו כעתידיים, לכן נראה שמדובר בקטע עתיק עליו נוספו התוספות המודגשות, ויתכן עוד שהתוספת הראשונה כבר היתה במקור, כיון שאינה מדברת על המקדש בלשון עבר אלא על הנסיעה למקדש בלשון עבר.
מטרת הקטע – לתאר את קריעת הים ומסע בני ישראל כאירועים המובילים להקמת המקדש.

8) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. לג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי יְהוָה לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם. לד כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן. לו וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא. (פרק טז)
הכותב מתאר את אכילת המן כנחלת העבר, הוא מצהיר שאכילתו הסתיימה עם בוא העם לארץ נושבת, קצה ארץ כנען. עבר הירדן היה ארץ נושבת ואפשר לכנותו גם קצה ארץ כנען, אבל ביהושע (ה,יב) מתואר שאכילת המן פסקה אחרי הכניסה לארץ. אם כן, לפי יהושע נכתב פסוק זה אחרי הכניסה לארץ.
מטרת הפסוק – כחלק מסדרת הערות צדדיות על המן, מתואר משך זמן הנס. הרעיון כאן הוא שכל זמן שבני ישראל הזדקקו לאוכל מהשמים נמשך הנס.
גם כאן יש לראות שזו הערת אגב מחוץ לסיפור (ואולי גם ההערה שאחריה, המתרגמת מידה שכוחה לידועה, היא מאוחרת)

בויקרא ובמדבר אין קטעים מאוחרים. בדברים יש ארבעה, שלושה מתוכם באותה פרשה (פרקים ב-ג). כשנחקור את הפרשה הזו נראה שהיא בנויה מסיפור רצוף לתוכו הוכנסו הערות שוליים, להלן הפרשה. ההערות בצבע בהיר והאנאכרוניזמים בצהוב:

9) וַנֵּפֶן וַנַּעֲבֹר דֶּרֶךְ מִדְבַּר מוֹאָב.    ט וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה. י הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים. יא רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כָּעֲנָקִים וְהַמֹּאָבִים יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים. יב וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לָהֶם.

ירושת הארץ מתוארת כאירוע שהתרחש – יכל להיכתב רק אחרי הכיבוש בימי יהושע.

יג עַתָּה קֻמוּ וְעִבְרוּ לָכֶם אֶת נַחַל זָרֶד וַנַּעֲבֹר אֶת נַחַל זָרֶד. יד וְהַיָּמִים אֲשֶׁר הָלַכְנוּ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ עַד אֲשֶׁר עָבַרְנוּ אֶת נַחַל זֶרֶד שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לָהֶם. טו וְגַם יַד יְהוָה הָיְתָה בָּם לְהֻמָּם מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה עַד תֻּמָּם. טז וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם.    יז וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר. יח אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת גְּבוּל מוֹאָב אֶת עָר. יט וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם כִּי לֹא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה. כ אֶרֶץ רְפָאִים תֵּחָשֵׁב אַף הִוא רְפָאִים יָשְׁבוּ בָהּ לְפָנִים וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים. כא עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים וַיַּשְׁמִידֵם יְהוָה מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם. כב כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִבְנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֶת הַחֹרִי מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם עַד הַיּוֹם הַזֶּה. כג וְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד עַזָּה כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתּוֹר הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם. כד קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה...

10) ח וַנִּקַּח בָּעֵת הַהִוא אֶת הָאָרֶץ מִיַּד שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִנַּחַל אַרְנֹן עַד הַר חֶרְמוֹן. ט צִידֹנִים יִקְרְאוּ לְחֶרְמוֹן שִׂרְיֹן וְהָאֱמֹרִי יִקְרְאוּ לוֹ שְׂנִיר. י כֹּל עָרֵי הַמִּישֹׁר וְכָל הַגִּלְעָד וְכָל הַבָּשָׁן עַד סַלְכָה וְאֶדְרֶעִי עָרֵי מַמְלֶכֶת עוֹג בַּבָּשָׁן. יא כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִישׁ.

מטת עוג מתוארת כראיה ארכיאולוגית לגדלו – לא היה צורך בכך לבני דורו. יכל להיכתב רק מסוף ימי יהושע.

11) יב וְאֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת יָרַשְׁנוּ בָּעֵת הַהִוא מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל נַחַל אַרְנֹן וַחֲצִי הַר הַגִּלְעָד וְעָרָיו נָתַתִּי לָרֻאוּבֵנִי וְלַגָּדִי. יג וְיֶתֶר הַגִּלְעָד וְכָל הַבָּשָׁן מַמְלֶכֶת עוֹג נָתַתִּי לַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה כֹּל חֶבֶל הָאַרְגֹּב לְכָל הַבָּשָׁן הַהוּא יִקָּרֵא אֶרֶץ רְפָאִים. יד יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לָקַח אֶת כָּל חֶבֶל אַרְגֹּב עַד גְּבוּל הַגְּשׁוּרִי וְהַמַּעֲכָתִי וַיִּקְרָא אֹתָם עַל שְׁמוֹ אֶת הַבָּשָׁן חַוֹּת יָאִיר עַד הַיּוֹם הַזֶּה. טו וּלְמָכִיר נָתַתִּי אֶת הַגִּלְעָד. טז וְלָרֻאוּבֵנִי וְלַגָּדִי נָתַתִּי מִן הַגִּלְעָד וְעַד נַחַל אַרְנֹן תּוֹךְ הַנַּחַל וּגְבֻל וְעַד יַבֹּק הַנַּחַל גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן. יז וְהָעֲרָבָה וְהַיַּרְדֵּן וּגְבֻל מִכִּנֶּרֶת וְעַד יָם הָעֲרָבָה יָם הַמֶּלַח תַּחַת אַשְׁדֹּת הַפִּסְגָּה מִזְרָחָה.
 
הנושא המרכזי של כל ההערות נראה כמו מידע היסטורי וגיאוגרפי על עבר הירדן הקדם ישראלי, אבל כבר הערנו שאין ההיסטוריה העתיקה של עמי הסביבה מעניין התורה, וכשנבדוק זאת נראה שרובן עוסקות בנושא אחד, והוא חלוקתה של ארץ הרפאים.
ביאור העניין הוא: ההבטחה המפורטת ביותר שניתנה לאברהם (בראשית טו,יח-כא) מחשבת את גבולות הארץ מנחל פרת עד נהר מצרים (תזכרו את זה להמשך, זה חשוב.) ומונה עשר ארצות השוכנות בגבולות אלו. בהן ששה מעמי כנען הידועים, הקיני הקנזי, הקדמוני והרפאים.
בפרשתנו אוסר ה' על משה לפגוע בארצות מואב ועמון ומנמק זאת בכך שלבני לוט נתתיה ירושה. על זאת פירשה ההערה כי ארצות מואב ועמון הן חלקים מתוך ארץ הרפאים המובטחת לאברהם. הוסיפה ההערה והסבירה שארץ הבשן היא חלק נוסף מארץ הרפאים שניתן לבני ישראל. להוכחה הזכירה שעוג הוא רפא טיפוסי – יש לו ממדים של רפא, וליתר ביטחון הבהירה שזהו השטח המוכר כיום כחוות יאיר. עוד הוסיפה ההערה ודנה ביתר הארצות שהובטחו לאברהם וביארה שישראל ירש את ארצו. האדומים ירשו את ארצם – שהיא כנראה אחת הארצות האמורות לעיל (ועכ''פ היא נמצאת בתוך הגבול שבין הפרת ונהר מצרים). ואם כן חולק השטח המובטח בין צאצאי אברהם.
לאחר מכן דנה ההערה בשטח הפלשתים וההסבר המתבקש לפי דרכנו הוא שההערה באה לפרש כיצד תתמודד הבטחת אברהם לרשת את כל עבר הנהר עם הברית שכרת עם הפלשתים (בראשית כא, לב) שכללה סעיף מפורש העוסק בצאצאיהם. אומרת ההערה: אותם פלשתים הושמדו וכפתורים ירשו את מקומם.
מי כתב את כל ההערה? יתכן שחלקים ממנה מקורם במשה ויתכן שכולה מאוחרת. כל החלק שמחוץ להערה חייב להיות ממשה כיון שהוא מדבר עליו בגוף ראשון.

12) וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ יְהוָה אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן. ב וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן. ג וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר. ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר. ה וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי יְהוָה. ו וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. ז וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה. ח וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה. ט וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה. י וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה פָּנִים אֶל פָּנִים. יא לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ. יב וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל.

את כל הקטע הזה לא יכל משה לכתוב כיון שהוא מתאר את מותו. וגם את מה שראה מההר לא סביר שכתב כיון שלא ירד משם למטה. ועוד שמתוארות שם נחלות השבטים, בהן גם דן שלא היה מתוכנן מראש.
מתי נכתב? אחרי כיבוש דן. בתקופה מספיק מאוחרת כדי שניתן יהיה לומר שלא קם נביא כמותו (בלשון עבר) וכדי לומר עד היום הזה על היעלמות קברו. לכל המוקדם בתקופת השופטים.
מטרת הקטע – סיום התורה ותיאור התגשמות הציוויים על מיתת משה, ראית הארץ ומינוי יהושע. ואולי גם פתיחה לספר יהושע.



לסיכום:

ראינו שתים עשרה הוספות. עשר מתוכן הן הערות שוליים מחוץ לגוף הטקסט. שש מתוכן נכתבו לכל המוקדם בימי יהושע. שתים לכל המוקדם בתקופת השופטים. שתים לכל המוקדם בתקופת דוד. שתים לכל המוקדם בתקופת שלמה.
אם כן, סביר להניח שהמגיה האלמוני חי בימי שלמה. (אין לשלול גם קיום כמה מגיהים אבל גם אין סיבה להניח את קיומם)

נושאי ההגהות:

1) רוב ההגהות עוסקות בנושא אחד: השתלשלות הבטחת הארץ לאברהם. כך, אומרת ההגהה השנייה שה' הבטיח לאברהם את הארץ בזמן שלטון הכנענים. השלישית מספרת שבאותו זמן, טרם חלות ההבטחה בפועל, ויתר לוט על זכותו בארץ כנען. התשיעית מסבירה שהוא קיבל שטח מההבטחה הרחבה יותר – עבר הנהר. התשיעית, העשירית והאחת עשרה מסבירות שעבר הנהר חולק בין צאצאי אברהם.
2) נושא משני וקרוב לזה הוא הצגת הנבואה על אדום וישראל כמתגשמת בקיום מלכיהם.
3) עוד עוסקות ההגהות בתולדות הרפאים (אם הם זהים לענקים/נפילים) החל ממוצאם בבני האלוהים ועד כיבוש ארצם בידי צאצאי אברהם.
4) הנמקת קדושת המקדש – היותו הר המוריה והצגתו כמטרת כל מסע בני ישראל.
5) ביאורים גיאוגרפיים.
6) חתימת התורה.


אם נתעלם מ5) ו6) שהם תיקונים מתבקשים מאליהם, נמצא מכנה משותף אחד לכל ההגהות, וזה עניינו:
התורה ניתנה כתכנית אב לעתיד עם ישראל. היא תכננה לו חיים מסודרים בארץ כנען אותה הוא יכבוש, יבחר מלך, ילחם עם אויביו ויכניע אותם, יקים מקדש וישלוט על עבר הנהר. כמעט כל ייעודי התורה התקיימו בדוד ושלמה. מסיבה זו רואים הנביאים את המשיח כדוד שני, ששוב ימלא את כל הייעודים.
כאשר מילא דוד, ואחריו שלמה, את תכנית התורה והיה ניתן לומר שהתורה 'התגשמה' התעורר צורך להשלים את התורה כדי להבהיר את התגשמות נבואותיה. לפיכך עוסקות כל ההגהות בנושאי הגשמת תכנית התורה ומראות כיצד התגשמה בדוד ושלמה. הן מסבירות כיצד התגשמה בפועל הבטחת עבר הנהר לחלקיו, כיצד המקום הנבחר הוא בית המקדש. וכיצד התגשמה נבואת אדום וישראל בדוד שכבש את אדום. בעניין הרפאים יתכן שיש עוד מימד והוא העובדה שדוד חיסל את אחרוני הרפאים (גלית ואחיו). יתכן שהמגיה בא להסביר שהרפאים הם עיוות קדום ומיתי ושהם ניתנו לירושה לישראל. יתכן גם שהשמדתם מסמלת את הגאולה.

נ.ב. הערת המן אינה קשורה לכל זה ואם נניח שהיא אכן הוספה מאוחרת (כי זה לא בטוח) יתכן שהמגיה הוסיף אותה בדרך אגב.
עוד נ.ב. סביר להניח שההגהות נכתבו ברוח הקודש כי קשה לדמיין מישהו נוגע בתורת ה' בלי ציווי.

תוקן על ידי אריאל73 ב- 14/04/2015 23:37:40