גזירות חז"ל

מיימוני

עקביה

התחלת בשאלה כללית על גזירות חז"ל, גזירות מהסוג שמכנים "שמא" או "אטו" בארמית. לא יעשה אדם כך וכך שמא יבוא לעשות כך וכך. ה"כך וכך" מותר מהתורה ונאסר רק מפני שאז אדם עלול לבוא לעשות את ה"כך וכך" מספר 2, שהוא כבר אסור מהתורה.

זו דרך סכמטית מאד ובאמת נכללים בה דברים רבים ושונים. למשל, האם הבלבול הוא בכך שמתחילים משהו וממשיכים למקום אחר. לא יקרא אדם לאור הנר בשבת שמא יטה את הנר (=מיכל ובו השמן) כדי שהפתילה תהיה מחוברת יותר טוב לשמן ותדלק יותר טוב, והרי זה מבעיר. אבל יש גם טעות שאם נתיר לו לעשות דבר פלוני יבוא לחשוב שעוד סוג של דברים מותרים.

במקרה הראשון זה המשך טבעי של פעולה. יש איזה עיגול שאנו חגים מסביב לפעולה האסורה וכל מה שמביא אותנו לעיגול הזה נאסר. במקרה השני יש כאן טעות קוגניטיבית. בני אדם, לפחות אלו שאינם תלמידי חכמים, יטעו בדין דווקא מפני שהם מדמים מילתא למילתא (=דבר לדבר) ויסיקו לא נכון.

הדוגמא שבחרת להקשות ממנה היא באמת מוקשה. לא רק "לכאורה". מה בין החששות לבין האיסור.

מה שחשדתי כשהייתי יותר צעיר ואני סבור היום כשהתרגלתי ללמוד גם בצורה מחקרית הוא שיש את האיסור בפני עצמו ויש את הטעמים שהוענקו לו בפרשנות האמוראים.

לגבי האיסור, כבר כתבו כאן כמה אפשרויות. לגבי הטעמים, דומה בעיני שהאמוראים התלבטו, והשתמשו במנגון ההסבר העקרוני - גזירה שמא - וחיפשו להלביש את ה"שמא" על משהו שיכול להיות. לא היה להם דבר ברור והיו להם השערות. הן לא היו מוצלחות, אבל מה לעשות. אתה חשת בקשיים האלו. הם באמת שם.

מדוע ההסבר הפשוט אינו מקובל על אמוראי בבל גם כן טעון בדיקה ואיני זוכר את הסוגיה כדי לענות. (ולא יהיה לי זמן לעיין כרגע).

זה שהסברים מסויימים נפסקו להלכה למרות שמבחינה היסטורית אפשר שהם לא המקוריים, זו בעיה עקרונית שצצה כאשר אנו עוסקים בלימוד בדרך המחקר ההיסטורי לצד לימוד הלכתי מהסוג הישיבתי המקובל בעם ישראל. יש סתירה. מה יש להעדיף וכיצד יש לפרש וכיצד יש לפסוק. ואיני בא להציע  תשובה. בינתים אין לי תשובה ברורה.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

אריאל

תלישת ראש התרנגולת מגופה אסורה לפי הירושלמי משום קוצר? אולי כן. אבל תרנגולת העומדת לאכילה מותר לשוחטה ביו"ט ללא פקפוק, מדאורייתא ומדרבנן. זו הפרדת אוכל מאוכל ואין בזה משום קוצר.

איך שיהיה, המקרה היחיד המוכר לי בו אדם ניסה להוציא ביצה מתרנגולת זה בסיפור על התרנגולת שהטילה ביצי זהב. אף אדם שראשו עומד על כתפיו אינו מנסה לתלוש ביצה מתרנגולת, ואין שום סיבה שחז"ל יגזרו משום כך. אפשר לומר שהם גזרו אטו תרנגולת המטילה ביצי זהב, אבל חוששני שזה קצת רחוק.

לצערי מקסמן טועה מכף רגל ועד ראש בהבנת הסוגיא, אבל תקף עלי יסוד עפר ואני מתעצל להסביר בפרוטרוט. 

לגבי ההסבר שגזרו על ביצה שמא מישהו יבלבל בין סוגי הפירות, חושבני שאותו אחד שעשוי לבלבל ביניהם בלאו הכי פטור מתפילה, מק"ש ומן התפילין, ולא יעבור שום איסור אם יתלוש תפוח מהעץ בשבת.   

תלישת דבר ממקור חיותו אסורה מדאורייתא לפי הירושלמי.
אם נאמר שהבבלי כירושלמי מעולה. אם לא - נוכל לפרש שחז"ל גזרו על כל פירות הנושרים שמא יבוא לתלוש את הפירות האסורים בתלישה. והסיבה להרחבה אולי כי גזירה צריכה להיות מוחלטת שאל"כ לא תתקיים כי יבלבלו בין סוגי הפירות. (ואין זה דברי הגמ' בס"ד)