| באור פרק כב פסוק ג "אמור אליהם לדורותיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני ה'" במדרש תורת כהנים פירשו "אליהם", אלו העומדים לפני הר סיני. ויש לומר כי היה קשה למדרש מדוע נאמר "אליהם", הרי ממה נפשך, אם הכוונה לכהנים, הרי אל הכהנים התחיל לדבר, ואם לישראל התכוון, הרי לא נזכרו כאן בני ישראל, ולפי המשמעות "אליהם" מתייחס למשהו שהוזכר. לכן אומר המדרש, שדבר זה נכתב על אלו שעומדים קרוב להר סיני, מאחר ושם התאחדה השכינה עם עם ישראל, לכן, כשדיבר סתם, מובן שמתייחס אליהם. לפי זה יוצא שלא רק כהן טמא שאכל קודשים חייב כרת, אלא גם ישראל טמא כך דינו. ואם תתמה, מדוע בכל התורה מזכיר "בני ישראל" ולא מסתפק ואומר "אליהם". ויש לומר, משום חיבת ישראל מזכיר הקב"ה את שמם בכל פעם. פרק כג פסוק טו "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה" יש לדקדק, מה ראה הכתוב לומר "לכם"? יש לומר כי ספירת העומר היא בשביל עם ישראל, כדי להכין אותם למתן תורה. עם ישראל במתן תורה הם ככלה הנכנסת לחופה, לכן הקב"ה דן בהם משפט נדה, לטהרם מטומאת מצרים. לכן צווה אותם לספור שבעה שבועות, ומובן מדוע התורה אומרת "לכם", כי סיבת הספירה היא לטהר את עם ישראל. לפי זה מובן מדוע המצוה היא לספור ממחרת השבת ולא מהשבת עצמה, כי כמו בטהרת נדה שצריכה לספור שבעה ימים שלמים, וביום ט"ו ניסן עצמו היו קצת במצרים, לכן המצוה לספור ממחרת השבת. וכפי שהיה פסח מצרים, כך צווה הקב"ה לעשות בכל שנה ושנה. פרק כג פסוק כב "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אתם אני ה' אלקיכם" מה עניין מצוה זו של לקט ופאה, למועדים ולמצוות העומר? יש לומר, כי מכיוון שהיה מקום לומר, ששדה שהובא ממנה עומר תהיה פטורה מלקט שכחה ופאה, כי כבר נלקח חלק מן השדה לצורך מצוה, לכן נאמר כאן שגם שדה זו חייבת בלקט ופאה. לפי זה מובן מדוע לא הוזכרה מצוות שכחה, כי דווקא מצוות שהן שייכות לשדה עצמו ואינן תלויות באדם, כמו שכחה, היה מקום לומר שמהן פטורים. והמדרש מבאר מה עניין מצוה זו לכאן, רמז כאן הקב"ה שמי שנותן לקט שכחה ופאה מעלה עליו הכתוב כאילו מקריב קרבנות בבית המקדש. ויש לומר, כי המדרש מזכיר שכחה למרות שהיא לא כתובה בתורה, משום שלפי המדרש שכחה היא בכלל לקט ופאה. התורה לא רצתה לכתוב במפורש, כדי לרמוז לביאור הראשון שהבאנו. פרק כג פסוק כח "וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי יום כיפורים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלקיכם" התורה נותנת טעם למצוה "כל מלאכה לא תעשו - "כי יום כיפורים הוא לכפר עליכם". ויש לומר, כי הטעם הוא על דרך שאמרו חז"ל, אין אומרים פסוקים כשהכהנים מברכים את העם, וטעם לדבר אמרו "כלום יש עבד שמברכין אותו ואינו מאזין". כך גם יום הכיפורים, מכיוון שהוא יום שמכפר על עם ישראל, אי אפשר לעשות כל מלאכה, וכי יש לך אדם שהזמן מכפר עליו והוא עסוק במלאכתו? פרק כד פסוק כב "משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה כי אני ה' אלקיכם" מדוע אומר הכתוב "כגר כאזרח" ולא "הגר כאזרח"? מאחר שאז היה נשמע שמדרגת הגר קטנה ממעלת האזרח, כי את הקטן תולים בגדול, לכן אמר "כגר כאזרח", לומר ששקולים הם. | האור החיים כלשונו פרק כב פסוק ג בתורת כהנים אמרו וז"ל 'אליהם' אלו העומדים לפני הר סיני, עד כאן. הוקשה להם יתור 'אמור אליהם', אם על האמורים בסמוך שהם הכהנים, לא היה צריך לומר, שעליהם התחיל לדבר, וזה גמר המצוה שהתחיל לדבר בה, ואם על ישראל הלא לא הוזכרו בסמוך, לזה אמר על העומדים בהר סיני, כי שם נזדווגה אומה לאלקיה, וכשידבר סתם הדבר מובן שעליהם הוא אומר, וכפי זה הרי עונש זה הוא גם לישראל,
ואם תאמר אם כן למה בכל התורה מזכיר בני ישראל, בכל פרט ופרט, ולא הספיק לומר דבר אליהם, כבר אמרו ז"ל (ויק"ר ב) משל למי שהיה לו בן חביב ותמיד זכרונו בפיו, אכל בני, שתה בני, כמו כן הקדוש ברוך הוא לאהבת ישראל ערב עליו זכרונם בפיו, ובמקום שיש לדרוש דרשינן. פרק כג פסוק טו אומרו 'לכם', לצד שיצו ה' לספור שבע שבתות, ואמרו ז"ל (זוה"ק ח"ג צז.) כי לצד שהיו בטומאת מצרים ורצה ה' להזדווג לאומה זו, דן בה כמשפט נדה שדינה לספור ז' נקיים, וצוה שיספרו שבעה שבועות, ואז יהיו מוכשרים להכניסתם כלה לחופה, והגם כי שם שבע ימים וכאן שבעה שבועות, לצד הפלגת הטומאה, וגם היותה בכללות ישראל, שיער התמים דעים כי כן משפטם, ועיין מה שפירשתי בפסוק (שמות יט, א) 'בחודש השלישי לצאת וגו'' והוא מאמר הכתוב כאן 'וספרתם לכם', פירוש סיבת ספירה זו היא לסיבתכם לטהרתכם שזולת זה תיכף היה ה' נותן להם התורה. ולדרך זה ידוייק על נכון טעם ממחרת השבת ולא מיום השבת עצמו, כי כן משפט הספירה שיהיו כל הימים שלמים, ולצד שיום ט"ו בניסן שהוא יום השבת האמור כאן, מקצת היום היו עדיין בארץ מצרים, לזה יצו ה' לספור ממחרת, והגם כי זה היה בפסח מצרים, כמשפט הזה יעשה באותו פרק עצמו, מדי שנה בשנה, כי כמו כן יעשה בסוד ה' כידוע ליודעי חן. פרק כג פסוק כב מה ענין זה לכאן, ואולי שבא לחייב גם שדה שהובא ממנו העומר שחייב בלקט ופאה, שתבא הסברא לומר כיון שתחילתו נקצר לקרבן יהיה פטור מפאה וכו' תלמוד לומר. ולזה תמצא שלא הזכיר אלא לקט ופאה, שהם חובת שדה בלא סובב אמצעי, ולא הוזכר שכחה שהיא באה מצד בעל השדה. ורבותינו ז"ל בתורת כהנים אמרו שרמז ה' בזה שכל מי שנותן לקט שכחה ופאה מעלה עליו כאלו בית המקדש קיים והוא מקריב קרבנותיו לתוכו וכו' עד כאן, מה שאמר שכחה, הגם שלא הוזכר בפסוק, לצד שהוא מצוה שחייב בה כלקט ופאה כללה, והכתוב שלא כתבה להעירך שנתכוין גם כן לדרך שכתבתי. פרק כג פסוק כח 'וכל מלאכה וגו' כי יום כיפורים וגו''. נתינת טעם זה הוא, על דרך מה שאמרו בסוטה (מ.) שאין אומרים פסוקים כשהכהנים מברכין העם, והטעם אמרו וז"ל כלום יש עבד שמברכין אותו ואינו מאזין עד כאן, ולדרך זה אמר 'וכל מלאכה לא תעשו', והטעם 'כי יום כיפורים הוא', פירוש כי עיצומו של יום מכפר, ויש לך אדם שהזמן מכפר עליו והוא עסוק במלאכתו, והמשכיל על דבר עיצומו של יום לבבו יבין המכפר כי הוא האדון המאיר היום לסגל סגל דבר זה.
פרק כד פסוק כב 'כגר כאזרח', ולא אמר 'הגר כאזרח', שאז יהיה נשמע כי מדרגת גר למטה ממדרגת אזרח, שהקטן נתלה בגדול, לזה אמר 'כגר כאזרח', פירוש האזרח כגר, והגר כאזרח, ששקולים הם במשפט.
|
