ריבוי אלוהים - מתאיזם עד אתאיזם

אשכול זה אינו מיועד דווקא למנסים לחקור את שורשי הפוליתאיזם, אלא גם לשוללים אותו מכל וכל, במטרה להציג וללבן את העובדה שיש כאן כמה שיטות לשלול, אחת רחוקה מהשנייה כרחוק אלוהים מבני האדם.

מקובל לפרש את המושג פוליתאיזם בצורה פשטנית כאמונה בריבוי אלים. אמונה זו הייתה נפוצה כידוע בעת העתיקה, ויש לה מקום גם היום בתרבויות ובדתות שונות.

אולם, האמת היא שניתן לחלק את האמונה בריבוי האלוהות לקשת שלמה של גישות, הנה כמה נבחרות: 

1. אמונה באלים כל יכולים או קרוב לזה (כמובן שכאן נוצר קונפלקיט בין האלים). המניע לשיטה זו הוא הרצון להגיע למשהו דומה למונותאיזם; ראשוני, מופשט ושלם מכל צד, כדי שנוכל להרגיש את ההגיון שבהיותו נצחי. עם זאת ברור שפילוסופיה מונותאיסטית חדה - שוללת לחלוטין את יצורי הכלאיים הללו.

2. הנוסח המקובל: האלים, הם בעלי כוח מטפיזי קיצוני, אך לא חסר גבולות. (נוסח זה מתאים לאנימיסטיים שנתנו מודעות עצמית לשמש ולגרמי שמים. - חשמל הרי אינו אל - למרת כוחו הרב, לולא נייחס לו מודעות, וזה כנראה מחייב גם בחירה חופשית מסוימת, אבל זה כבר נושא לאשכול אחר).

3. אלים הם בני אדם בעלי כוח החורג באופן מיוחד מכוחות אנושיים רגילים. הרב יהושע ענבל נוקט בגישה זו (ביהדות וחיים מודרניים פרק ד). לדעתו, הפוליתאיזם החל מגזע אנושי משובח וייחודי, מאריך ימים, גדל גוף ודעה, שעל ידי הערצת ההמונים הפך במשך הזמן לאלילי. עם שקיעת גזע זה, הפכו סיפורי האלים לאגדות ומיתולוגיות שהיו שקועות עמוק במוח ההמונים. לאחר זמן נכנסה האלילות למשבר, שקעה, ואז צמח המונותאיזם, (שהשתמר גם קודם לכן ע"י יחידים וקבוצות).לפי זה, לא היה מעבר בין פוליתאיזם למונותאיזם, אלא בין אתאיזם לתאיזם.

מובן, שאפשר לחלק את קשת השיטות בחלוקות שונות נוספות, ואין כאן אלא הצעה ראשונית על קצה המזלג לעשיית סדר בעניין ואולי אף לכנות בשמות שונים את הגישות השונות.

אפרים, לא שמעת על תערו של אוקאם?

בער,בכל מקום שכתבת ישות רוחנית נעלמה תחליף את זה באיטריה מעופפת וזה יתאים בול גם מבחינת ההוכחה וגם מבחינת ההרגשה.(אם הוריך וסביבתך היו מכניסים לך לראש מינקותך שיש איטריה כזאת אי שם.)

רב מחשבות

א. רוחני המשפיע על גשמי, מעיד על רוחני המשפיע על גשמי. למשל אם אנו יודעים שיש קשר בין גופו של אדם לנפשו, ואם לקשר זה שלצורך העניין נמשיל אותו לנפש רוחנית, אזי כמו שנפש רוחנית מעידה על קיומה האונטולוגי של ישות רוחנית, כך הקשר הנ"ל אם יש בו תחושה אלוקית, של ישות רוחנית המשפיעה על הטבע (שהרי בדרך כלל נפש האדם היא המניעה את גופו, ולא להפך*), הרי שהוא מעיד על קיומה האונטולוגי של ישות כזו. אפשר להתווכח אם זה נכון או לא, אבל יש בסיס לדעה הטוענת לקיומה של הישות. 

*כמובן שאתה יכול לטעון שהנפש היא חומרית, אלב 1. צריך להוכיח את זה. 2. גם אם כן, בדיוק כמו שהנפש חומרית התלויה בדברים שאינם נראים אלא בתנאי מעבדה, כך ייתכן שישנה ישות אלוקית "חומרית" שאינה נראית אלא בתנאי מעבדה. (למה לטעון שישנה נפש חומרית נשמע לך הגיוני, ולטעון שישנו אלוקים חומרי נשמע לך הגיוני פחות?) 3. גם אם נניח שהנפש היא חומרית, זה לא אומר שהחומר משפיע על הרוח, אלא שהנקרא בפינו "רוח" הוא סוג אחר של חומר, אבל זה לא הופך אותו ל"נחות" ביחס לחומר האחר, אלא מקסימום "נחות" ביחס למה שחשבנו בהתחלה

ב. היהדות איננה מבוססת על מעמד הר סיני. אילו היה כך, הרי שספר בראשית היה פותח במעמד הר סיני. ע"ע הרש"י הראשון. אבל היהדות מבוססת על היכרות בעצם קיומו של האל כאקסיומה ראשונית, שאין צורך כלל להוכיחה. רק לאחר שחטא האדם, בין אם ניקח את חטא אדה"ר, או חטא דור אנוש, או איזה חטא שלא יהיה - רק לאחר החטא נדרשת "הוכחה" כדי לבסס מהלך שימשיך את החיים שלפני החטא, וכמו כן ההוכחה חשובה כדי לקדם את העולם, גם אם אין חטא. אבל בחלק של "לקדם את העולם ללא חטא" - בחלק זה אין אפשרות כפירה, שהרי קיום האלוקים הוא פשוט, ורק מעיינים בסוגיה כדי להרחיבה, אבל אין סיבה וגם לא טעם לסותרה או לסתור חלק ממנה. 

ג. הכוזרי מבוסס על מעמד הר סיני. הכוזרי=היהדות? אינני בטוח. אין זה אומר שהכוזרי איננו מתאים ליהדות, אבל הוא איננו בסיס היהדות. אילו היה הכוזרי בסיס היהדות, הרי שהיה נכתב בזמן הופעת היהדות. אבל היהדות הופיעה הרבה לפניו, ובצורה אחרת. הכוזרי רק סיכם רעיונות כלליים החשובים ליהדות, כפי שנתפסו - ולפי אמונתי - שהיו ראויים להיתפס - בדורו באופן שיהיה "מעמיד" לכל תורת היהדות, ואת תפקיד זה הוא אכן ממלא בהצלחה. אבל זה לא תחליף לתנ"ך, בשום אופן. 

ד. כמובן שצריך לבדוק את הנביא, אבל אחת מההוכחות לאמיתותו של נביא, הינה - שנביא אחר יעיד עליו. ואם אתה נביא לעצמך, וכל אדם יש בו פוטנציאל - אזי אתה יכול לדעת מכח "נבואה"=אינטואיציה על אמיתותו של נביא אחר, גם מבלי לבדוק אותו בשטח. השתמשותך בביטוי "לבדוק בשטח" היא כמובן השתמשות כזו שמעיד על תפיסתך שהגשם שולט ברוח ולא להפך. תפיסה זו אפשרית, אך היא אינה מוכרחת. וכבר כתבתי על זה לעיל בכוכבית בסעיף א'.

שלישישי

ההשתחוויה היא שפת גוף, ולכן כמוה כעקימת שפתיים, דהיינו דיבור ממש. ודיבור ממש הוא דרך תקשורת, שכמוהו נעשית גם בין האדם לבין עצמו בתוך מחשבתו. (כמובן אפשר לשאול למה בכלל צריך להתפלל, אבל זו שאלה נוספת. אני חושב שכבר עניתי עליה פעם) ע"ע בדבריי ל"רב מחשבות", בסעיף א' בכוכבית.

עודד

א. אינני מבין מדוע אתה טורח לציין שפעולת העולם בסיסנו היא לפעמים אלימה. באותה מידה יכולת לציין שלפעמים היא נחמדה. 

ב. עיין מה שכתבתי לרב מחשבות בסעיף א' בכוכבית.

ג. גם אמונה בקהיליה של ישויות כגון מלאכים איננה באה בהכרח לדמותה לחברה אנושית. זוהי פרשנות בלבד. פרשנות מעניינת, אבל עדיין פרשנות.

ד. גם אם הפרשנות הנ"ל (המדוברת בסעיף ג) נכונה - עדיין יש לברר מה יצר את מה: החברה האנושית את האמונה ב"חברה" האלוקית, או האמונה בחברה האלוקית את האמונה בחברה האנושית. לך זה אולי יישמע מוזר, כי אינך מאמין שיש חברה אלוקית. אבל אם מניחים שיש כזה דבר - זה פחות מוזר. אלא מאי, להסיק מסקנות מדבר שאינך מאמין בו נשמע לך עוד יותר מוזר. אבל שוב זה תלוי בנקודת האמונה. ואינני הולך לוותר לך בנושא זה.

ה. למרות שאינני הולך לוותר לך, הרי שאגלה לך שקרוב אצלי לומר שהעולם כולו כפי שהוא נתפס על ידינו, אינו אלא כפי שהוא נתפס על ידינו. הרי אינך יודע מה קורה מחוץ לתפיסתך. לפיכך, גם בריאת העולם, איננה אלא בתוך תפיסתו של האדם הנברא בו. אילו היה בעולם איזה פרט של מציאות גשמית או רוחנית, גדולה או קטנה, קרובה או רחוקה, שהיה עד כדי כך אקראי, עד שאין לך מה לעשות איתו, הרי שהיית שוכחו מהר מאוד, או שכלל לא היית שם לב אליו. לפיכך, אם שמת לב למשהו, ואתה אף זוכרו, ואף בודק מה יש לך לעשות איתו, הרי שיש לו משמעות עבורך, גם אם משמעות אבולוציונית ככל שתהיה. משכך, הרי חזרנו לכך שיש ישות רוחנית שבראה אותך ואת אותו הפרט בעולם, וזו עצמה פעולתו של האל בעולם. לכן, אין כל דבר מוזר לחשוב שיש לאל קהיליית מלאכים. שהרי כל תפיסתנו את האל קשורה בתפיסתנו את העולם. את האל שברא עולמות והחריבן, איננו יכולים כלל לתפוס. וזו הסיבה שאמרו חז"ל לא לעסוק בזה ("מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור"). אבל ברגע שאתה מוצא עצמות של דינוזאורים, הרי שעולמך גדל, ואתה מכיר עולם נוסף. האם אתה מכיר רק דרך הגשמיות? זה בסעיף הבא.

עודד ושלישישי

ה. אני מאמין שגם עקימת שפתיים הינה מעשה רוחני. האל גזר על החומר לפעול פעולות רוחניות בדרך כלשהיא. זה דבר שאמנם אינני יודע להסביר, אבל אני מאמין שאחרי הכל יש רוח שעומדת גם מאחורי דבר זה. כאן פחות או יותר אנו מגיעים לדבר שאכן נשגב מבינתי. אבל עיקר הדבר, שעקימת שפתיים משפיעה על הרוח, זהו דבר שלא ניתן לחלוק עליו (ויש לי תיאוריה קטנה על בסיס הרעיון).

ו. אינני מאמין בסתירה בין החומר לרוח. אני מאמין שאת שניהם ברא אותו האל, וגם את ה'אין' - גם אותו ברא האל. לפיכך אין כל צורך למצוא פיתרון בנושא. השאלה מבחינתי היא לא בסתירה, אלא באיחוד - כיצד הם מתאחדים. וזו שאלה גדולה מעין זו האמורה בסעיף הקודם, ולה אין לי פיתרון. אז מה, אז בגלל זה אני נתחיל לחשוב שבעצם אין רוח בעולמנו? מי שרוצה להגיש כמו חיה מפותחת, זה בעיה שלו.

אין בעיה, אז אלוקים הוא רוח בדמות אדם, או שהפסוק בראשון הוא מקור r (רמב"מיסט) והשני מקור mr (מן ההר) מה שחשוב שעודד הביא הצהרה בומבסטית שאומרת שאף אדם בכל רחבי העולם העתיק לא הכיר את המושג רוח פרט לקבוצה קטנה של יוונים, ומעניין אותי אם הוא עבר על כל הכתבים בעולם כדי לודא את זה.

עודד, מי אמר לך שהתנ"ך לא הכיר את ההבדל בין חומר ורוח? בקהלת אנו מוצאים וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה וגם התפיסה של אלוקים כ'רוח' מופיעה במקומות שונים, כמו למשל ורוח אלוקים מרחפת על פני המים

אליקים כותב כי אילו היה מישהו חושב שקיים אל 'מטריאלי' הוא, אליקים, לא היה מסכים איתו, וכל המאמינים מדברים על אל רוחני.
שואל 'שלישי' מה הבעיה בהנחה שהאל חומרי.
ההנחה ה'טבעית' לאדם היא כי היש הוא חומרי. לא עלתה אפשרות אחרת ולכן לא התעוררה בעיה. גם האל הוא חומרי. אמנם לא עשוי מבוץ אלא ממשהו עדין ובכל זאת חומרי.

ההכרה כי קיים יש א-חומרי מופיעה אצל קבוצה קטנה של הוגים יווניים. הם עוסקים במתמטיקה ומבחינים יפה בין המחשבה המופשטת על משולש ובין הציור שלו על החול. מכאן ההבחנה בין היש והמתהווה והאיכויות השונות שלהם. המיצגים הגדולים של הקבוצה הזו הם פיתגורס אפלטון ואריסטו. התפיסה הזו יוצרת ודורשת תהום בין שני עולמות, עולם היש ועולם ההתהוות. הבעיה הגדולה של כל בעל עמדה כזו היא בעית הגישור והחיבור בין שני העולמות האלו. ומכאן נסיון ליצור מתווכים בין שני סוגי המציאות האלו. אפלטון מטיל את התפקיד על הנפש.

הסתירה הזו חריפה גם אצל בעלי הדתות, אשר קיבלו רעיונות מן המחשבה היוונית, חלקה בגלגולה אצל הוגים מוסלמים, חלקה מביזנטיון, ונדרשו להתיחס אליהם. קיימת התנגשות בין תפיסת האל כשלעצמו ובין תפיסת העולם כמנוגד לו לחלוטין, ומכאן נסיונות כבירים למצא אפשרויות של גישור בפילוסופיה הדתית.
העמדה שמביא אליקים היא העמדה הפשוטה [ללא כוונת זילזול] של בעלי הדתות, ההרגל להניח כי האל אינו חומרי אלא רוחני, ההכרה כי ספרת המציאות שלו שונה ונשגבת, ובה בעת היותו אל אישי הפועל בטבע, מבלי לעסוק בעיון הפילוסופי תאולוגי.

פלוטינוס מנסה לבטל את התהום על ידי יצירת רצף אחד ותורה של אצילות היוצרת ישויות בינים, וסופה שהיא מגיעה אל החומר ה'טהור' הדומה ל'אין'. האם הוא אכן מחבר בין ה'אחד' הנשאר מנותק עם עצמו ובין יתר העולם הנאצל ממנו? שיטה גדולה אחרת של איחוד היא זו של שפינוזה. היש הוא אחד, האלהים או הטבע. ליש הזה אין סוף תארים מהם נודעים להו שנים בלבד, התפשטות [החומר] ומחשבה. כל המתרחש הוא אופן מסויים ביש, המתרחש במקביל בכל תואר ותואר, במתאים לאותו התואר. כלומר כל התרחשות בגופי יש לה הקבלה בנפש וההפך, וכולם אינם אלא אופנים לאין סוף של האלהים או הטבע.
עודד

תמונה אחרת.
העולם סביבינו אינו דומם, הוא פעיל והרבה פעמים פעילותו אלימה. עונות השנה מתחלפות ביניהן, השמש והירח נעים במחזוריות, הים רוגש וסוער, ברקים, רעמים, רוחות וסופות מלמעלה, שטפונות של גשמים ונהרות, בצורת, הרי געש, רעשי אדמה. אם מתבוננים בטבע בכללותו הוא נראה כדבר חי, כפי שאנחנו ובעלי החיים סביבינו נתפסים כיצורים חיים. כשם שאנחנו פועלים, מפעילים את היד ומשליכים את הרומח, כך פועלת איזו אישיות חיה שם למעלה, המשליכה את הברק. אלא שהיא רבת עוצמה מאתנו. תמונה ראשונית כזו מתגלגלת גם לעיון הפילוסופי, באחת הפסגות שלו:
'עלינו לומר איפא, שעל פי ההסבר המתקבל על הדעת, נעשה העולם בדרך זו, בהשגחת האל, לחי בעל נשמה, ולפי האמת – משכיל'. [אפלטון, טימאיוס, תרג. ליבס, הוצ. שוקן, כרך ג' ע' 532].
ואם אנחנו, בעלי החיים, מאורגנים במשפחות, סביר מאד להשקיף גם על אלי הטבע כבעלי ארגון דומה. וכשם שאנו בעלי היפעלויות שונות כשל אהבה וכעס ודאגה, כך הם, אלי הטבע בעלי היפעלויות כאלו. לנו יש ראשי משפחה וראשי שבטים, גם משפחת האלים תאורגן בצורה דומה. כללו של דבר, אנחנו תופסים את הטבע כדומה לתפיסתנו את עצמנו. מאוחר יותר יראה האדם את עצמו כ'עולם קטן' הבנוי באותה מתכונת של העולם הגדול.
מונותאיזם מתפתח בשתי צורות שונות עד מאד. האחת מתחילה בשיכות לאל מסוים מבלי להכחיש קיומם של אלים אחרים. כאשר האל הזה נתפס כאדון העולם כולו הוא מייתר את כל האחרים. בה בעת מיחסים לו קהיליה שמימית משלו, למשל מידת הדין ומידת הרחמים אשר מקבלות אישיות משל עצמן, או קהיליה של מלאכים של מעלה, רוחות של מטה וקדושים אנושיים. העולם האלהי שוב מצטייר כעולם הדומה לזה האנושי, ומצוי באינטראקציה מלאה איתו.
צורה אחרת גם היא מתפתחת מן העולם המיתולוגי, אבל מקבלת צורה מחשבתית עיונית ויוצרת מונותאיזם 'חמור', נוקשה. הוא התפתח ביוון ואופיני לחשיבה המיוחדת שלהם. אם זה ה'יש' של פרמנידס, מושג ה'אחד' במתמטיקה או בנאופלטוניות, הבלתי מותנה של אפלטון והמניע הראשון של אריסטו. מונותאיזם מן הסוג הזה אינו יכול לשמש כאל על פי התפיסות הדתיות של המערב [יהדות נצרות ואיסלם] והדרישות שלהן.
נסיונות עצומים להביא לתאום בין שתי הצורות השונות האלו אופייניים היו למחשבה התאולוגית בימי הביניים. המפורסם בכך הוא תומס מאקוינו, בן המאה ה 13 שכתב חיבור מונומנטאלי בשם 'סומה תאולוגיה' [סיכום או מכלול התאולוגיה].
עודד

אני שמח שאנחנו מתקרבים לנקודה.

אהבה ואושר שניהם באותה סירה. אהבה היא תחושה פסיכולוגית, אושר הוא תחושה פסיכולוגית. המילה "מעניקה" בהקשר הזה מטעה, אהבה אינה ישות מעניקה, מדובר על מרקם תחושות הדדיות במוח/נפש האדם. 

אבל לומר שתחושה אודות משהו "רוחני" תעיד על קיום ממשי, אונטולוגי, על ישות תבונית בעלת תכונות, רצון, שומעת, מעניקה, ועד כדי אמירתך התמוהה שאם התחושה היא שהישות בוראת עצמים - אזי אכן היא באמת בוראת עצמים, באמת, נשגב ממני הקישור הזה שלך. חרגת פה מגבולות ה"רוחני מעיד על רוחני" "פסיכולוגי מעיד על פסיכולוגי" שקבעת. עשית קפיצה בלתי אפשרית.


פסיכולוגי לעולם לא יוכל להוכיח על יותר ממה שהוא. ואכן, תורת ישראל למשל, לא מסתמכת על צורת ה"בירור" הזו שלך, אלא על הוכחות מאד מאד ממשיות, "מטריאליות" בלשונך, כמו מעמד הר סיני לעיני עם שלם, נסי מצרים, ודבר ה' הבא לנביא בבירור גמור שניתן וחובה גם לבדוק אותו בשטח, ולא כתחושת לב/מוח אנושית בלבד.

תוקן על ידי רב_מחשבות ב- 17/06/2015 22:34:06

"(האם אתה מאמין שאהבה היא ישות אונטולוגית תבונית, שומעת ומעניקה, ובוראת עצמים, רק משום שאתה חש אהבה)?"

האם אתה מאמין שאהבה מעניקה אושר, רק משום שאתה חש אהבה? כן, כי אתה חש איך האהבה היא שמעניקה את האושר.

האם אתה מאמין ש"טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו", רק משום שאתה חש אהבה? כן, כי אתה חש בזה. 

עכשיו נשאר לברר האם הנפש האנושית טוענת לקיומה של אונטולוגיה כזאת ששומעת ומעניקה, כן או לא, בוראת עצמים כן או לא. ועוד הרבה שאלות. ויש לשים לב שכל אחת משאלות אלה היא שאלה בפני עצמה, ותשובה לאחת מהשאלות איננה בהכרח התשובה הנכונה עבור השאלות האחרות. 

לכן, התחושה הפסיכולוגית של האל קודם כל מוכיחה שקיימת יישות כזאת. אלא מאי? השאלה היא מהי אותה ישות. וכדי לגלות זאת, צריך דבר ראשון לברר מהי אותה תחושה של היישות. כי אם התחושה היא שהיישות בוראת עצמים - אזי ניתן להסיק שהיא בוראת עצמים. אם התחושה אומרת שהישות שומעת, אזי ניתן להסיק שהישות שומעת. אלא מאי? בזה יש חילוקי דעות. ואז צריך לברר מהיכן נובעים חילוקי הדעות. ובדיוק כמו שהתחושה שיש אלוקים היא תחושה פסיכולוגית ולא יותר, כך גם התחושה שאין אלוקים היא תחושה פסיכולוגית ולא יותר. ולכן אי אפשר לצאת מתוך נקודת הנחה ש"אין" עד שיוכח ש"יש" (כי להוכיח שאין אתה יודע רק באמצעות הוכחות מטריאליות). לכן צריך לברר לא "האם יש אלוקים", אלא האם ניתן לברר את קיומו של אלוקים. בשביל זה צריך להקים מעבדות נפשיות, שבהם מבררים האם ניתן להרגיש כן או לא, ישות העונה לתנאים מסויימים כן או לא, איזה תנאים ועד כמה וכו'. 

תשובתי לשתי תגובותיך יחד:

לא אמרתי מטריאלי, אמרתי אונטולוגי. לא אמרתי שהוא עשוי ממולקולות, אמרתי שהוא יש קיים.

כלומר, תגדיר "רוחני" איך שתרצה, אבל האל הרוחני הזה שאתה מדבר עליו מתקשר עם בני האדם, יש לו רצון, הוא ישות תבונית, שפעלה ועשתה את כל הממשות המטריאלית החושית שאנו חיים בה כולל אבנים, חיות, ואת גופנו. אז תקרא לזה אם אתה רוצה רוחני ותבין בזה מה שאתה מבין אבל הוא "יש", ועוד כזה שנוכח בחיינו כישות קיימת, לא כתחושה פסיכולוגית במוח האדם. אם אכן היתה כוונתך שהאל הוא לא יותר מתחושה פסיכולוגית כמו אהבה, באמת אין לי מה לומר על זה.

(האם אתה מאמין שאהבה היא ישות אונטולוגית תבונית, שומעת ומעניקה, ובוראת עצמים, רק משום שאתה חש אהבה)?