ישנן נקודות דמיון בין סדום לפילגש בגבעה וישנם גם הבדלים, בכל אופן בשני המקרים באה דרישה נחרצת מצד המון הצובא על בית אחד, אל אנשי הבית, להוציא אליו איש אחד או שניים לשם עבירה שיש עמה קלון.
בסדום, בתגובה לדרישה הנ"ל, מציע לוט (בראשית יט ז-ח): וַיֹּאמַר אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ. הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי:
על דבריו אלה זכה לוט לביקורת חריפה. כך אמרו חז"ל:
ראה לוט שהיו אנשי סדום שטופין בזמה בחר בסדום להיות עושה כמעשיהן, מנין שכן הוא אומר להם לאנשי סדום הנה נא לי שתי בנות וגו' בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו ליהרג על בנותיו ועל אשתו והורג או נהרג, וזה מוסר בנותיו להתעולל בהם, א"ל הקדוש ברוך הוא חייך לעצמך את משמרן ולבסוף תינוקות של בית רבן משחקין וקורין ותהרין שתי בנות לוט מאביהן (תנחומא וירא יב).
אף הרמב"ן לא חשך את ביקורתו מלוט:
מתוך שבחו של האיש הזה באנו לידי גנותו, שהיה טורח מאד על אכסניא שלו להציל אותם מפני שבאו בצל קורתו, אבל שיפייס אנשי העיר בהפקר בנותיו אין זה כי אם רוע לב, שלא היה ענין הזמה בנשים מרוחק בעיניו, ולא היה עושה לבנותיו חמס גדול כפי דעתו: לכך אמרו רבותינו (תנחומא וירא יב) בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו על בנותיו ועל אשתו והורג או נהרג, וזה מוסר בנותיו להתעולל בהן, אמר לו הקדוש ברוך הוא לעצמך אתה משמרן.
בפילגש בגבעה, בתגובה לאותה דרישה, מציע בעל הבית (שופטים יט כג-כד): אַל אַחַי אַל תָּרֵעוּ נָא אַחֲרֵי אֲשֶׁר בָּא הָאִישׁ הַזֶּה אֶל בֵּיתִי אַל תַּעֲשׂוּ אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת: הִנֵּה בִתִּי הַבְּתוּלָה וּפִילַגְשֵׁהוּ אוֹצִיאָה נָּא אוֹתָם וְעַנּוּ אוֹתָם וַעֲשׂוּ לָהֶם הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם וְלָאִישׁ הַזֶּה לֹא תַעֲשׂוּ דְּבַר הַנְּבָלָה הַזֹּאת:
ההמשך העגום שם היה: וְלֹא אָבוּ הָאֲנָשִׁים לִשְׁמֹעַ לוֹ וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ וַיֹּצֵא אֲלֵיהֶם הַחוּץ והסוף העגום עוד יותר, ידוע.
הרמב"ן בפרשת וירא מאריך להסביר מדוע אנשי הגבעה היו פחות גרועים מאנשי סדום, ומדוע בעל הבית ואורחו (שהציעו הצעה דומה לשל לוט) היו טובים יותר מלוט.
עכ"פ די הופתעתי לראות את דברי הרלב"ג על שני המקרים.
בפירושו לבראשית כותב הרלב"ג על לוט:
התועלת העשרים הוא במדות, והוא, כי כאשר יביא ההכרח לסבול הפעולות המגונות, ראוי שיהיה נבחר מה שיש בו מעט מהᤞְנᤞת. ולזה תראה, שהיה נקל ללוט להוציא ולתת בנותיו הבתולות לאלו החטאים למלאת תאותם, להציל האנשים האלו מהפועל ההוא המגונה מאד, והוא המשכב זכור; כי משכב הנשים הוא לפי החק הטבעי, ואין כן משכב הזכרים.
ובפירושו לשופטים כותב הרלב"ג על בעל הפילגש:
התועלת העשירי הוא: להודיע כי כשיכריח הכרח להתבע לחטא המשגל האיש והאשה, מתירין האשה לזה קודם האיש, ואעפ"י שהיתה אשת איש. ולזה התיר זה האיש פילגשו להם קודם שיתיר עצמו להם.
אין צריך לומר שעל פי הלכה מעשהו של בעל הפילגש, שהציל עצמו בפילגשו, אסור בתכלית האיסור, ולכן גדלה תמיהתי, מה מקום מצא הרלב"ג להסיק את מסקנתו, הן מלוט והן ממעשה פילגש בגבעה?
