זה מה שחוויתי אתמול.חרדת נטישה מהסוג החזק ביותר. סוף אירוע משפחתי בעיר לא מוכרת עבורי. רכב משפחתי חנוי ברחוב מרוחק -את מקומו שכחתי. האירוע היה מרגש...הסוף היה רע.רע ביותר עבורי... התעכבתי מעט.הלכתי לשירותים וכשאני חוזרת אני מתבשרת שמשפחתי התקדמה הלאה... ראיתי אותם מתרחקים ואני רציתי להיפרד מקרובי משפחתי...נימוס אחרי הכל...כמה דקות.כולם התפזרו ואני רצה אחרי הצללים באחת הסמטאות איבדתי אותם... אני צועדת בחושך 10/20 דק' ולא יודעת מה לעשות. הם לא מתקשרים.לא מחפשים אותי.הכעס החל לבעבע בתוכי.ככה לא אכפת להם ממני. אני מתקשרת לאבא-תא קולי. אמא-לא עונה.גם האחות-לא.גם האח-לא.הגיסה-לא.אף אחד פתאום לא זמין. והסוללה שלי עומדת להיגמר.והכעס והמחשבות מבעבעות בתוכי כמו חיה "בטח הם נסעו ושכחו אותי...כמו 101כלבים הבית הזה...ככה זה שמביאים הרבה ילדים"..."אוחח אני אראה להם מזה..." מתיישבת בתחנה ומרגישה כמו הומלסית...זוג בנות במכנסיים-עושות הליכה מביטות בי בתמיהה ולי בא להיבלע... הרחוב שקט.רק אני וזבוב טורדן שהחליט להציק לי דווקא עכשיו. פתאום אני מוצאת את עצמי מדברת לעצמי "למה הם לא עונים לי?יאמגעילים" התחלתי לבכות כמו ילדה קטנה...וזכרונות מהילדות מתחילים להציף אותי...ילדה קטנה שנאבדת בפארק ונאספת אחרי שעות חרדה ע"י שכנה טובה...אוף.מזה קשור עכשיו?!עכשיו אני גדולה.עצמאית.אבל לא.הרגשתי ממש אבודה.אין תחבורה.עיר תקועה בדרום.לכסף אין ערך שאת בעיר דוממת בחצות.לחזור במונית זה אפילו לא אופציה עבורי.פחד אלוקים. עוד מעט הסוללה נגמרת וגם אם ירצו לא ימצאו אותי... "מה אשן בתחנה הזו עד הבוקר?" הרגשתי כ"כ מטופשת עם העקבים "הומלסית על עקבים" גיחכתי לעצמי. מנגבת את הדמעות ונזכרת שיש לי לפחות את אלוקים.התפללתי אליו. ב"ה הצלצול הגואל הגיע מקרובת משפחה שגרה בעיר.בקשתי ממנה ישר את הכתובת.אם הפלאפון יתנתק לפחות שיהיה לי כתובת למצוא. היא שלחה אלי מישו שיאסוף אותי...ומה אני מגלה? את הורי בבית שלהם.לא נסעו.הפלאפון של אמי-היה בתיק ולא שמה לב לצילצולים.הפלאפון של אחותי-היה על שקט (ואכלתי אותה על זה בלי מלח...) והם חשבו שאני נמצאת וכל אחד חשב שאני במקום אחר...ואף אחד לא ידע את החוויה שחוויתי באמצע לילה סגרירי. כעסתי עליהם.הם הסבירו.אני נרגעתי בסוף.... אבל למדתי שתמיד אפשר להרגיש "ילדה אבודה" וכמה שמחשבות שליליות משפיעות עלינו למרות שהתמונה לגמרי אחרת ממה שחשבנו...
שלכם חייכנית (=
תוקן על ידי חייכנית770 ב- 01/06/2015 14:25:12
נשלח ב-10/6/2015 07:48
בטח שהיא פותרת, השאלה איזה. מה שאת מתארת זה בעיות סביבתיות(משפחה, פחדי שידוכים) אז זה אמור להפתר. כמו שאצלי. להיפך, בעיה רגשית/בין אישית לא אמורה להפתר..
נשלח ב-9/6/2015 18:05
חייכנית770 כתבה:
בסד
שטויעס,מוזר לי תמיד אמרו שחתונה לא פותרת בעיות אלא מעצימה אותן...
שטויעס,מוזר לי תמיד אמרו שחתונה לא פותרת בעיות אלא מעצימה אותן...
נשלח ב-9/6/2015 09:19
עצוב לי לקרא את ההודעה הפותחת , ממש התחברתי לתחושות שלך. אם את חשה ככה כנראה שיש בזה משהו. כתבתי לך כבר באשכול אחר, אני חושבת שאצלך אחרי החתונה הרבה בעיות שהיו סביבתיות או טראומות שידוכים יפטרו.ככה גם אצלי אחרי החתונה. אני פשוט מרגישה אחרת, נקיה, חלקה.
נשלח ב-7/6/2015 15:34
לא פעם הרגש משתולל ואנחנו אמורים לזהות אותו, הקטע שלפעמים אנחנו צריכים שקט כדי להרגע, לפעמים משהו תקוע ומסרב להשתחרר , החיים מורכבים המה
...
נראה כבר...
