שמעתי על הספר והסופרת הרבה המלצות, אבל התאכזבתי קשות. ספר כמעט חסר עלילה, קצת מרוח, הקשר בין שני החלקים -העבר וההווה- רופף ממש. ובעיקר- לשון וסגנון לא משהו.
אני עדיין בתכנון להשלים את קריאתם של ספרים נוספים שלה, ומאמינה שהיא השתבחה עם הזמן, לפחות לפי הד"שים החמים שקיבלתי.
משהו נוסף שהפריע לי- בתחילת הספר יודעים מה המצב של התאומות, ואז כאילו חוזרים אחורה בזמן כדי לספר איך זה קרה. באופן הזה נראה שההתמקדות בזמן שהן נולדו היא רק כדי לתת לנו רקע להמשך, אבל בתכל'ס הרקע הזה תופס כמעט את כל הספר. אם זה העיקר, יותר טוב היה שהיא לא הייתה מספרת מה המצב שלהן כיום כדי שיהיה לנו איזשהו מתח וציפייה לדעת מה קורה בהמשך. רוב הספר חיכיתי להבין מה היא רוצה לספר בעצם, אם אני כבר יודעת את הסוף. אז נכון שבסוף ממש פתאום יש איזה מהפך, אבל הוא לא שווה את כל ההתמרחות של שלושת רבעי מהספר.
א. נכון ב. לא בטוחה. ברגע שניטרלו את הדברים המפריעים והבינו איך לתקשר איתה, לא נשמע לי הזוי. היא הרי ילדה נורמלית. ג. קצת. אבל קשה לי לומר שבאופן מוגזם, כי התמודדויות כאלה מאוד מבגרות+יש ילדים בוגרים באופן מיוחד. ד. ידוע שפסיכולוג לא יכול לטפל בעצמו. מכירה את זה גם מהמקצוע שלי.
תסכימי איתי שאין כמעט קשר והשפעה בין העבר להווה שם. שההתקדמות של מינדי בסוף הספר מהירה באופן מוגזם, אחרי ששש שנים היא התרגלה לחיות אחרת. שבקי מתוארת מדי בוגרת לגיל שש. שנעמי הפסיכולוגית שוכחת את כל, אבל כל, לימודי הפסיכולוגיה שלה כשהיא צריכה להתמודד בעצמה.
אני התחלתי את הספר בשבת, הוא מהמם!!
