זכות הציבור לדעת?

1. מאיפה, למען השם, הביאו את ה"זכות" הזו?! לכל היותר אפשר לומר שבמקרים מסוימים יש תועלת לידיעת הציבור.

2. מה פתאום ה"זכות" הזו דוחה את הזכויות הפשוטות והאלמנטריות של חזקת חפות אמיתית (שלא מתמצית בהוספת מילת הקסם: "לכאורה").

3. איך, למען השם, בשם הזכות הזו - אנשים מאבדים כל צלם אנוש; רומסים, מקיזים את הדם, מוצצים אתו, ומחלקים ל'חברה'?!
או - במילים של אריק א. ע"ה: "אז איך אתה ישן בלילה עיתונאי קטן שלי, איך אתה נרדם, על מה אתה חולם בלילה אחרי שפיכת הדם"?!

תוקן על ידי כמדומני ב- 07/07/2015 01:58:08

ישנם ערכים וישנם זכויות וחובות הנגזרות מערכים אלו ולמענם.
המדינה אינה ערך, גם חנות מכולת, גם דירת מגורים אינן ערך. היותנו יצור חי, אדם, מקנה לנו כבוד חירות וערך. מכאן נובעות זכויות וחובות. זכויות לקיום, לחופש, לביטחון, להגנה, לפרנסה, לתנאי חיים נאותים, לחינוך, בריאות, תרבות ועוד. כיוון שאנחנו חיים בחברה, יש לנו מכלול זכויות פוליטיות, בצידן גם חובות. על כל אחד להכיר במעמדו של האחר כיצור חי, בעל ערך כבוד וחרות. ומכאן חובות התנהגות כלפי כל אחד אחר. החובות מטילות אחריות, והפרתן מטילה אשמה. אדם החי לבדו במדבר אינו נושא זכויות וחובות, ובאמת, אינו יכול לומר לחיה טורפת 'התרחקי, אני בעל ערך'.

אם אחד שותף בעלים של חנות מכולת, והמכולת מכרה מזון מקולקל אשר פגע באחד הלקוחות, אותו אחד נושא באחריות ובאשמה. לכן יש לו גם זכות וגם חובה לקבל מידע מלא על כל הנעשה בעסק שלי. עליו לדעת אם איזה שותף מנסה למכור מוצר מקולקל ולפגוע בלקוח וגם בעסק ובמוניטין שלו.
חייהם הפרטיים של השותפים הם ענינם שלהם, אין לחדור לד' אמותיהם. בכל זאת, לשותפים יש עניין לדעת אם האחראי על הכספים נוהג להמר. האם האחרי על הסחורה אינו בעל עסק מתחרה אחר, בעל אינטרסים נוגדים. האם מורשי החתימה לא יעשו קנונייה ויחסלו לפתע את העסק. חנות מכולת אינה ערך, אבל היא, כאמצעי, מבטאת את זכויות וחובות כל שותף והוא בעל ערך.

חשוב להזכיר כי היות האדם יצור בעל כבוד, ערך וזכויות, אינה באה לידי ביטוי בהיותו בודד במדבר. שם קיים החופש בלבד במגבלות תנאי הטבע. כבוד, ערך וזכויות אינם ברורים מאליהם בחברה. עליהם נערכו קרבות רעיוניים ומעשיים רוויי דם ותלאות.
מצד שני, משום הכח הרב המצוי בגופי השלטון ובגופים אינטרסנטיים אחרים בעלי עוצמה רבה, מידע הוא מוצר בעל ערך וכח, המשרת גופים אלו ועלול לפגוע באדם הרגיל, בכבודו ובחירותו, לפעמים פגיעה חריפה או אף אנושה. לכן הבקורת של 'כמדומני' כנגד התופעה הזו מוצדקת וראויה מאד. מקומה של אותה בקורת נתן לה משום אותם ערכים, זכויות, חובות ואחריות עליהם דברנו למעלה.
עודד

תוקן על ידי 932woland ב- 10/07/2015 14:40:35

סליחה על הקפיצה
איך תיראה חברה ללא עיתונות נושכנית?
איך הפוליטיקאים  יחגגו?

עודד
אכן המדינה היא שותפות, אבל שותפות תועלתנית וממילא הכל נידון במשקפי התועלת

עודד

בוא ננסה להבין רגע מהי "זכות".

הלא בתפישה הדמוקרטית יש זכות לעשות כל דבר שאינו מזיק לאחר. וודאי שלא לזה הכוונה ולא זו הרגשת האנשים שמדברים על 'זכויות' מיוחדות - זכות לשמירה על הפרטיות, זכות לחופש דת ושוויון, זכות הקניין ודומיהם.

מהות המושג של זכויות כאלו (וכן הביטוי שלהם) הוא בכך שהם ערך אמיתי הגובר לעתים על ערכים הפחותים מהם. דוגמא: זכות לשמירה על הפרטיות - למרות שלמען מיגור פשע אולטימטיבי היה ראוי להתקין מצלמות בכל תא שירותים. זכות הקניין - מול ערכים קומוניסטיים. זכות לחופש דת - מול ערכים של השלטת האתאיזם ככלי לקידום העולם.

מנקודה זו באה שאלתי - 'זכות הציבור לדעת'? למה? נכון, שבמקרים רבים יש בכך תועלת, ואז יש לשקול אותה אל מול הנזק, אבל אין כאן ערך של זכות.

לנקודה זו גם באה תשובתם של חלק מהחברים: במקרים שמדובר באנשים פוליטיים - ציבוריים, ניתן לומר שכל כניסתם לשדה הפעילות הפוליטית, הרי היא כהסכמה לחשיפה הציבורית המתחייבת, ומכאן הזכות.

זו אכן אמירה סבירה בייחס לאנשים פוליטיים - ציבוריים וכדו', שבחרו בדרך של השפעה מרכזית.

אין לאף אחד זכות להכריח אותי להסכים לחיות בחברה שמבוססת על זכות מידע, אם אין בה ערך אמיתי.

לפנינו שתי שאלות. האחת, הראשית, היא 'זכות הציבור לדעת'. השניה היא שאלה אתית, עד לאן מגיעה הזכות הזו, ואיך היא מתבצעת. אני משער כי זה עיקר הדבר החשוב ל'כמדומני'. תלונתו: 'בשם הזכות הזו - אנשים מאבדים כל צלם אנוש; רומסים, מקיזים את הדם...' היא נכוחה. התנהגות זו ביטוי של המאבק החריף לשלטון, לשררה, לעוצמה. מיימוני מציין את כלל הזהב. נחוץ איזון, נדרשת מידה נכונה, נדרשת בגרות. ואיתן נדרש ריסון תאוות השלטון והכח, והחדרת ההכרה כי התפקיד הציבורי מיועד לשרת, לא לשרור.

בעניין השאלת הזכות, שואל 'כמדומני' בתימהון: 'מאיפה, למען השם, הביאו את ה"זכות" הזו?! לכל היותר אפשר לומר שבמקרים מסוימים יש תועלת לידיעת הציבור'.
מתוך תמיהתו נראה לי כי כלל אינו מבין את העניין. באמת, לא רק זכות לדעת קיימת כאן, אלא גם חובה מוסרית לדעת.

את המדינה אני מבין כחברה אשר כל אחד מצבור האזרחים הוא בעל – שותף שלה, והיא דבר ועניין השייך בשווה לכל אחד מצבור האזרחים. זה הפרוש המילולי של המילה 'רס-פובליקה', או בקיצור 'רפובליקה'. כיוון שאני וכל קורא אחר, אנחנו שותף בעלים, יש לנו זכות טבעית, גם משפטית, לדעת את עניני המדינה הזו. זאת ועוד, שהמדינה אינה סתם חברה עיסקית. היא מכוננת את קיומו, חרותו, שלומו, ביטחונו, כלכלתו, משפטו ויתר תנאי חייו של כל אזרח שותף. אותו אזרח גם נקרא לעתים להקריב את חייו למען קיומה של הרפובליקה שלו. הזכות לדעת היא רק אחת במניין הזכויות. לכל אזרח גם זכות להתבטא בחופשיות, לנסות להשפיע, להפגין, למחות, לפעול למען האינטרסים שלו ושל אחרים, לבחור ולהיבחר. או, בהכללה, כל אזרח הוא בעל זכות מלאה לחיים פוליטיים. אזרח הוא יצור פוליטי. [מקורה של המילה ב'פוליס' – עיר מדינה ביוון. ראוי לציין כאן דבר שיש בו, אולי, כדי להסביר את תמיהתו של 'כמדומני'. 'אזרח' ו'רפובליקה' אינם מצויים במחשבה היהודית העתיקה גם לא ברוב העמים העתיקים. הם שייכים לעולם המחשבה והמעשה היווני והרומי, ומשם חזרו להשפיע מימי הביניים ואילך. מחוץ לשתי תרבויות אלו קיימים, על פי רוב, נתינים ושליטים].

מתוך הזכות קמה חובה אתית. האזרח – השותף נושא באחריות לכל עניני המדינה. דבר שאינו ראוי בה והוא אינו מוחה על כך, תופס ומדביק אותו. אם נעשה עוול או פשע נדרש, תיקון ופיצוי. דרישה זו אינה רק מצד התועלת שלא יקרה לאחד מעשה העוול שקרה לאחר, אלא גם מהצד המוסרי, כי בשתיקתו הוא נתפס ונדבק באשמת העוול שנעשה לאחר.
עודד

נראה לי שהועלתה כאן הנמקה לחשיפה כלפי סוגים מאד מסויימים של נושאי תפקידים. צריך לחשוב ולהגדיר מי נכלל בזה. מי מן הפוליטיקאים, המנהיגים, ה"בכירים", כל מי שנושא תפקיד רשמי, צריך להיות חשוף לפירסום. ולאילו פירסומים?

יש גבול לכל צורך בפירסום. כפי שצריך לדעת את אופיו של מי שמועמד לאיזה תפקיד, כך צריך לזכור שגם לו יש חיים פרטיים.גם לראש הממשלה. זה אומר שצריך איזון. נראה שניתן למצוא למצוא הגדרות יותר ברורות לגבי התחומים שצריכים להיות נחשפים לבין אלו שלא. (כמובן, תמיד יהיה שטח אפור).

ההנמקה להצדקת הפירסום אודות פוליטיקאים וכיו"ב נראית לי בכך שאפשר לטעון שהם קיבלו על עצמם את החשיפות ברגע שבחרו בדרך ובקריירה. לבחירותינו יש מחיר, וזה המחיר של השתתפות במה שאפשר לקרוא "המשחק הפוליטי".

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

אני שואל להיפך. המוציא מחבירו עליו הראיה.

יש מידע בעולם. העולם שייך לכולנו. מהיכן הזכות להסתיר ממני וממך מידע?

מנהל תקין שייך גם באנשים אנונימיים - כגון במשפטים.

אריאל
כל מה שכתבת אינו אלא על מנהל דמוקרטי - בעיקר אנשי שלטון ואולי גם אנשי מפתח אחרים. בכל מקרה לא על אנשים אנונימיים.

1. זכות הציבור לדעת היא מאבני היסוד של כל דמוקרטיה. ע"מ שהציבור יוכל לקבוע את רצונו עליו לקבל את הנתונים המשפיעים על רצונו. ומדינה שבה אף אדם לא מתעניין בפוליטיקה (וק"ו כשאין מידע פוליטי) אינה באמת דמוקרטית - העם אינו שולט באמת במתרחש. עכשיו ניתן לדרג את רמת הצורך של הציבור לדעת לפי רמת ההשפעה, בשלב ראשון נתונים הקשורים בניהול המדינה שבלעדיהם לא תיתכן כמעט דמוקרטיה. בשלב שני נתונים הקשורים בדמותם של המנהלים שחשובים כדי שהציבור יוכל לדעת האם לתת בהם אמון. בשלב שלישי נתונים טכניים יותר כמו בעיות רפואיות.
2. פרט לכך, זכות הציבור לדעת היא מאבני היסוד של מנהל תקין. שחיתות מתקשה להתקיים כששבעה מיליון אנשים קוראים עליה בבוקר, ותוכל להשוות את רמת השחיתות בימי מפא"י העליזים מול רמת השחיתות בימינו. לכן גם משפטים צריכים להיות גלויים ככל הניתן.
3. כמובן שיש לשקלל את הזכות הזו מול זכויות אחרות.

כמדומני 

יש כאן שתי נושאים

 1 זכות הידיעה האם זה עיקרון נכון לכשעצמו זה היה הנושא שפתח את האשכול ועל זה עניתי שהזכות מוקנית מכח הטבע כמו הזכות לקבץ הון ועוד.

נושא 2 הוא כשזה מתנגש עם ערך אחר כגון זכות הפרטיות (שגם היא מוקנית מאותה סיבה) או כל ערך אחר באיזה מידה ניתן לה זכות קדימה וזה אי אפשר להגדיר בקצרה. 
כמו הזכות לקבץ ממון שנדחית מפני זכות הקניין.

3  הסיבה שלא מתייחסים (מספיק) לנזק נפשי שיותר קשה להגדירו ולכן גם כאשר הוא וודאי קיים לא שמים לב אליו (שלא כדין. כדבריך).