פחד מוות: האם לאלץ חולי סרטן לקבל טיפול קשה ומכאיב?

השאלה הזו חמורה מאד והיא בדיני נפשות. איני בא לענות עליה. איני יודע אם אפשר לענות עליה ואם זו שאלה לרב. אולי לא.

את השאלה הזו עוררו שני מעשים שהתפרסמו בבחח. העתקות ולינקים לקמן.

המעשה האחד הוא אודות נער כבן 16 (שה' יברך אותו בבריאות שלימה ואורך ימים ושנים) שברח מבית החולים כדי לא לעבור טיפול כימותרפי. האם הוא רשאי להחליט לעצמו? מה אם הוריו תומכים בהחלטתו? האם זה משנה אם הוא מסרב מפני שהוא אינו רוצה לסבול עוד או בגלל שהוא מאמין שה' ירפא אותו בלי טיפול?

כמובן, השאלה מאד תלויה בסוג הסרטן והתקדמותו, בטיפולים הקיימים, במידת הצלחתם, בסיכונים, בסיכויים.

המעשה השני הוא בחסיד (ברסלב?) שמסרב לעבור טיפול נגד סרטן, ובינתים הוא חי וקיים, שיזכה לשנים טובות ארוכות. בבחח הופיע סיפור ארוך, כנראה מועתק מהעיתון "בקהילה", ראיון עם החסיד. בינתים הכל בסדר, תודה לה'.

שיהיו בריאים כולם.

יש לי מה להעיר על כך אך זאת לאחר העתקת הסיפורים והלינקים. מקוה שהאתר שנתקע לאחרונה יהיה יותר אדיב...

החוק נגד התאבדות הוא הקיצוני ביותר ששייך נגד חופש וזכות החיים... 


הנידון האם הקטין הוא בשיפוט שלנו להכריחו לחיות (או לעשות כל שנרצה...) או ברשות עצמו 

ובחזרה לנושא, מתוך בחח. למרות הניסוח, צריך לזכור שאלו דברי הכותב בבחח, ואולי זה עיבוד של דברי הנער.

ירוחמ (וכנראה גם בעל בעמיו)

לא טענתי שהחיים שלהם קלים. הם רווי סבל, ואפילו הדמיון בורח מלחשוב על כך.

אבל האם אלו לא חיי טעם? צריך לדון מהו "טעם".

אני סבור שבמקרים כאלו יתכן (איני רוצה להציג עמדה חתוכה בנושא עדין ורגיש) שמותר לאדם להמית את עצמו. הבעיה היא כמובן שהוא אינו יכול ללא עזרה. אבל המתת חסד, כאשר אחרים מחליטים למענו, זה ענין אחר.

אם האדם עצמו כבר יכול להחשב למת לפי ההלכה, לפי השיטה שמות גזע המוח זה מוות, אז בהחלט אין סיבה לא לנתק ממכונות. אם האדם עצמו מבקש לא לחברו למכונות לאחר שלא יוכל לנשום או שגופו יפסיק לבצע פעולות חיוניות, גם זה בסדר ומותר. אבל התערבות בחיי הזולת, במקרים שבהם הוא כן חי מכוח עצמו, עם כל הסבל, זה כבר דבר אחר.

יתכן שלפנינו הלכה שמייצגת התנגשות בין שני ערכים: ההתחשבות בזולת למנוע ממנו סבל מיותר ללא תמורה לעומת איסור רציחה. לא באתי להכריע אלא להסביר את הצד שדומה שהתעלמתם ממנו.

ושוב, זה נושא אחר מזה שלשמו פתחתי את האשכול. אלו שני נושאים, שעולים דווקא עקב השיפור העצום ברמה הרפואית, כאשר אנו מסוגלים להציע טיפולים רפואיים שעשויים להציל חיים במחיר של סבל, או כאשר אנו מסוגלים למתוח את החיים ברמה כלשהי גם כאשר האדם מעצמו היה מת מזמן בעולם של פעם.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מיימוני
אתה בטוח, אתה רוצה לעשות אתי סיור?

רק הערה של משפט אחד:

אין חיים שאין בהם טעם!


לירוחמ, אולי תוכל לתת דוגמא למה אתה מתכוון? אולי למי שמחובר למכונות וחי באמצעות מכונות וזה על חשבון ממון ומשאבים אחרים? אבל אם תודעתו קיימת, מדוע שלא נראה בו אדם חי? שאלה אחרת היא מי אמור לשלם על זה.

סטייה
מה דעתכם על הארכת חיים שאין בהם טעם?

אין אפשרות חוקית לכפות טיפול כלשהו על שום אדם,
הסיפור כאן לכאורה הוא כפיה על האפוטרופוס (במקרה זה ההורים)
לאפשר טיפול לילד, ודבר זה התבצע לפני למעלה משנה על ידי צו בית משפט, שלטענת ההורים כובד במלואו.

למעשה מה שקרה הוא שבעקבות הסיפור ההוא קיים מתח תמידי בין המטפלים למטופל שטוען מצידו ליחס משפיל על בסיס קבוע מצד בית החולים.
וזה מה שגרם לו לברוח לטענת המשפחה.

ולכן השאלות הן
א. ברמה העקרונית האם אפשר לכפות טיפול לילד או לכל מי שאנחנו לא סומכים על החלטותיו, ויש לו אפוטרופוס החפץ בטובתו ולכאורה היה מקבל את אותה החלטה גם עבור עצמו.
ב. ברמה המעשית לאחר קבלת ההחלטה אכן לכפות טיפול כזה, מה עושים (או מה עושה בית המשפט) בשביל שהמאבק (רווי הדם הרע אולי) לא ישפיע לרעה על תהליך הטיפול.

http://98.131.138.124/articles/ASSIA/ASSIA7/R007073.asp

בכל החומר שהובא כאן יש הרבה נקודות לדיון.

יש נושא שהוזכר בכותרת האשכול (האם לאלץ) ויש נושא שהוזכר בהודעה האחרונה של הרב מיימוני (מה המחויבות האישית של האדם בעניין).

אוסיף רק שני נקודות:
1. בסוגיה האקטואלית ביהמ"ש הכריח את הנער לקבל טיפולים רק בגלל שהינו קטין, מתוך נקודת מוצא שאין לו את שיקול הדעת הראוי לסרב לטיפול ולאף אחד אחר אין את הזכות.

2. הרופאים פעמים רבות נצמדים מאוד לחומרים רפואיים ופחות לראש גדול ולראייה כוללת (לדוגמא, מה שלא נחקר והוכח, כאיל אינו קיים, למרות שכולם יודעים שזה נכון. הרבה פעמים הם אפילו לא לוקחים כאופציה שזה נכון).
אני מכיר סיפור של איש כבן 70 שחלה בסרטן. כל הרופאים אמרו לו שהוא חייב לקבל טיפולים, חוץ מרופא אחד זקן וחכם שאמר לו שעם הטיפולים הוא ימות הרבה יותר מהר מבלעדיהם. האיש שמע לעצתו והוא עדיין חי. כבן 90.
לכן לפעמים אדם חיצוני רואה יותר את התמונה המלאה ואת הצדדים הנוספים. זה יכול להיות גם האדם עצמו. פעמים רבות זהו גם יתרונם של יועצי הרפואה או של הרבנים שמבינים ברפואה (ראו אשכול מקביל: http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?cat_id=24&topic_id=3091357&forum_id=1364 ).

אם הגעתם לכאן, אוכל לגלות שלא קראתי את כל הכתבות האלו עד תומן. הענין שלי הוא בתופעה, הנמקותיה ומניעיה. לא בסיפורים המסויימים האלו (שיהיו בריאים).

השאלה היא זו: האם ההסתמכות על סייעתא דשמיא כדי להימנע מטיפול כואב היא ביטוי נעלה של אמונה קשה או בריחה מפני טיפולים קשים ביותר כדי להסתמך על התקוה?

אפשר לומר שהשאלה והתשובה עליה אינן משנות. אפשר לומר זאת גם אם מקבלים את הדעה שאין לכפות על הטיפול.

אכתוב את דעתי האישית: אדם צריך להביא בחשבון שהוא יעדיף לטעון שהוא מסתמך על אמונה בה' כדי לא לעבור טיפולים, ואפילו לא לבצע בדיקות שמא יתגלה משהו.

יותר נעים, פסיכולוגית, לדעתי, להסתמך על דברי הרמב"ן המפורסמים כי "מה לרופא בבית ירא ה' " מאשר לגשת לבדיקות ולגלות בעיה, או לטפל בבעיה. האם לא נוח יותר לשבת בבית ולעסוק בתורה מאשר ללכת לרופא, לבית חולים, או אפילו לעבודה?

יש כאן חשד מכוער ואם הוא נכון אז כתב אישום. נגד הבחירה של הבוחר להסתמך על אמונתו ובטחונו, ואולי גם נגד חברה שמתירה לו לעשות זאת ואפילו מעלה אותו על נס.

כתבתי כל זאת כי לדעתי, באותם מקרים שבהם יש טיפול מציל חיים, חשוב מאד להתמודד ולהתרפא. וזה רצון ה'. וכמובן, דרוש דיון רחב מאד בענינים אלו.