מגילת איכה הפרטית שלי (נכתב בדמעות, תשעה באב תשע"ה)

איכה ישב בדד, האיש הישר בשכלו היה כאלמן,
רבתי בישיבתו, שרתי בכוללו, נאלץ לחיות - הוא ועצמו.

בכה יבכה בלילה ודמעתו על לחיו, אין לו מנחם מכל אוהביו,
אם רק יחשוף - כל רעיו יבגדו בו, יראו בו כאוייב.

גלה יהודה מקהילתו ומהלך מחשבתו,
הוא ישב בדתי הגויים - לא מצא מנוח.
כל רודפי דת אבותיו השיגוהו - בין הספרים. 

דרכי ערשו אבלות מבלי מצוא מעודד,
כל שעריו חסומים, כישרונותיו נאנחים.
שומר מכל משמר, על משפחתו שלא תהיה נוגה, והוא מר לו.

היו חבריו לראש, ידידיו גדלו,
כי את דרך השם אהבו, ולא כפרו.
עולליו הלכו שבי למלמד ב'חידר'.

ויצא מבן-ציון כל הדרו,
לא יוכל לבטא את עצמו,
כי לא יחפוץ לקבור את אמו.

שאוף שאף לעוף לגבהיי רוממות טובו ואמת ערכיו,
אך ייפול קרקע שבור כנף, ברצותו שלא להכאיב לאביו ואחיו.

היה תוהה בחדרי חדריו,
כמה לשתף את אשת נעוריו,
ויבחר להצילה בשתיקתו, בחנק דמעתו,
שלא תתעטף גם היא ביגונו, יסוריו.

ראה אלהים, הביטה ליגונו,
יהי נא חסדך לנחמו,

השבני ה' אליך ואשובה
חדש ימיי כקדם.

תודה לכולם.

לא התכוונתי שהדיון יהפוך לאישי עליי, אלא על התופעה. לכן גם כתבתי את רוב ה'קינה' בגוף שלישי. אבל אם כבר נכנסו לזה, אכתוב מעט, בתקווה שאחרים יעשו זאת גם.

באופן אישי אני חי חיים טובים, פוריים ומועילים, חיי חברה, לימוד ועשייה, ממש לא חיים מלא מלאי סבל. קוננתי על הסבל העמוק בנקודה מהותית, אבל אני חייב לציין שהוא לא הורס לי את שטף החיים. אני מצליח לסלול את חיי במסלול שבין הטיפות של דעותיי וערכיי לאלו של דעות וערכי סביבתי.

אני מספר לאשתי את מה שטוב לה לדעת על דעותיי ולא מספר לה את מה שיזיק לה ויהרוס לה את החיים. אין לי בעיה להביא אותה לדעות שלי, אבל זה יכניס אותה למערבולת של תסביכים עם סביבתה שיצערו אותה מאוד. היא יודעת שיש לי דעות שונות בתחומים מהותיים שונים.

זהו. הגזמתי.

וכבר אמר החכם "יוסף דעת יוסף מכאוב" ובתורה והייתם כאלהים יודעי טוב ורע וגו' שעל ידי אכילה מפרי עץ הדעת נעשו חייהם רעים יותר. (ומכאן הביטוי גן עדן של שוטים שלפני שאכלו אדם וחוה בגן עדן היו בלא דעת ?)

האופי של המחשבה בניגוד למוסכמות היא (בנוסף על תועליותיה) נכות. האם יש לתופעה זו הגדרה ושם רפואי ? האם זו ניתנת לטיפול פסיכיאטרי ?

תוקן על ידי בערולאאדע ב- 29/07/2015 20:53:20

דרכו של עולם היא שבעל החשיבה העצמאית צריך להסתיר. אם הוא בעד שלטון דאעש הוא צריך להגיד את זה?! הרי יצלבו אותו. המחיר של ההסתרה של המחשבות הוא לא כל כך גדול. להפך, המחיר של הגילוי הוא הגדול. אדם חי בחברה מסוימת, וכל עוד הוא רוצה להשתייך אליה (במלוא מובן המילה; אדם יכול להיות גם אאוטסייד מוחלט אפילו אם הוא לא מנודה), הוא לא יכול להביע דעות שנחשבות לנוראיות. אם לפותח האשכול יש חברה אחרת שהוא מזדהה עם ערכיה הרי שהוא יכול לערוק אליה, ואז שייך לשאול איפה הנזק גדול יותר - בהסתרה או בגילוי. אם אין חברה כזו, הרי שרוב בני האדם צריכים חברה. מעבר לכך, אם אדם מאמין שיש צורך בחברה הרי שהוא מבין שהוא לא יכול לפגוע בה, אלא לשמור על איזון בין הניסיון לשפר אותה ולשמר אותה.

כמדומני

שלישישי,

חשבתי שאתה זה שדגל בלסיים פסוקים...

אוקי:

"כי לא מחשבותיי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאם ה' "