המוסר העתיק (עריות וטומאה) מול המוסר החדש (זכויות החד מיניים)

בני דורנו עומדים לפעמים נבוכים למול העימות בין ההיגיון הדמוקרטי המובן כל כך, של 'חיה ותן לחיות', המתיר לעשות כל דבר שאינו מזיק לאחר, לבין ההרגשה שרווחה בעולם מזה אלפי שנים שאיסורי עריות, כמו נישואין בתוך המשפחה או המגדר, הם דבר מתועב.

- מאיפה באמת מגיע הרעיון שעריות הן דבר מתועב? האם זה נמצא קצת ברגש שלנו רק בגלל חינוך, או שיש סיבה עמוקה יותר? 

- מה התוכן של 'טומאה וטהרה'?

- למה ההרגשות שהיו פעם פשוטות לכולם, נראות לפעמים היום ארכאיות? האם זה בהכרח רוחב דעתנו מול צרות האופקים והפטריארכיה שלהם?

- למה בעבר לא היו אסכולות של 'צמחונות'?

- מה שורש הצניעות העצמית והתרבותית?

בשורות הבאות אנסה להבהיר את גישת המוסר העתיק, לאו דווקא להצדיק אותו.

שורש ובסיס הכול הוא בכך שלמוסר העתיק היה פשוט שטובו של האדם מורכב גם מהמעלה הרוחנית העצמית שלו ולא רק מ'בן אדם לאדם'. מעלה זו נמצאת ומתבטאת ככל שהאדם יותר חי, מחובר ומרגיש את החלקים הרוחניים שלו, ופחות את החלקים הגשמיים, -גופו ותאוותיו.

המוסר העתיק ראה בתאוות - כלי עבודה למטרות רוחניות. (האם כלי 'לכתחילה' או לא - זה ויכוח בין אסכולות שונות, כמו היהדות והנצרות). תאוות נשים היא כלי לבניין חיי המשפחה עם שלימות רוחנית של החיבור הרעיוני בין הגבר לאשה, והיא הוענקה לאדם בהתאם למטרה זו. נישואין בתוך המשפחה אינם משיגים את המטרה, וק"ו נישואין בתוך המגדר.
בהתאם לכך לא ניתן להם (אצל רוב בני האדם) את הכלי המשרת מטרה זו. לכן ראו בעריות 'משיכה' מלאכותית של התאוות לפינה הכי הכי גשמית שלהם, ללא שמץ של ערך רוחני.
בפרט כאשר נוצר מצב שציבור לוקח את התאוות לכיון זה (מה שקורה היום וקרה ע"פ המסורה גם בדור המבול) ראו בזה השחתה מוסרית וסטייה חמורה של מטרת וערכי האדם מן הפן הרוחני לפן הגשמי.
לכן פעם תפסו את איסור אשת איש כעוולה עצמית ולא רק הפרת הסכם והחמירו בה הרבה יותר.
זהו גם תוכן העניין של הוצאת שז"ל.

טומאה, לפי הסברו של המהר"ל, היא הפסקת חיים (או הפסקת פוטנציאל חיים וכדומה). ההסבר הזה אינו תאורטי ומנותק מהמציאות, אלא ניסיון להסביר את שורש ההרגשה של הטומאה. יש תחושה של דחיה מדברים שמבטאים קמילה של חיים, כיון שחיים הם הביטוי הגבוה לרוחניות, וקמילתם מבליטה את החלק הגשמי והגופני שלנו. (מת הוא אבי אבות. בעל קרי ונדה הם הפסקת פוטנציאל של חיים, זב הוא קלקול של מערכת ההולדה, [אגב, זב אינו מטמא באונס כי אין כאן קלקול אלא מקרה אבל בבעל קרי גם באונס יש מציאות של הפסקת פוטנציאל החיים], צרעת היא 'בשר מת' [צרעת יש בה גם אלמנטים של 'נידוי לשמים' ואין כאן המקום]).

לא ניתן להתעלם מהתחושה שיש קשר בין טומאה למושג 'גועל' שיש לאנשים מאלמנטים שונים. ידועים דברי רמב"ן בויקרא י"א ל"ז:

"וטעם ההכשר, בעבור כי לכלוך השרץ והמטמאים ידבק במאכלים בלחות, ולא כן ביבשים, ועשתה התורה הרחקה יתירה לטמא המוכשרים במים וניגבו, שלא ניתן דברינו לשיעורין. והנה גם דין ההכשר נוהג בטומאת הנבלות, והזכירו הכתוב כאן לעניין שאמרנו."

מה פשר דברי הרמב"ן?

אנחנו תופסים בדרך כלל את המושג גועל כדבר פיזי ולא רעיוני. אך באמת אין לזה שום הגדרה פיזית. גועל קורה תמיד ממשהו שיש לו קשר לעולם החי או לכל היותר הצומח - שיש לו גם חיות מסוימת, פסולת דוממים לעולם לא תעורר גועל. הדברים המגעילים ביותר הם גופות של אנשים ובעלי חיים. דברים נוספים: פסולת אדם (פסולת של חיים), שרצים שמבטאים חיים פחותים, אנשים רגישים נגעלים מכל בעה"ח שמבטאים את הגופניות שבחיים ללא רוחניותם.  

לפי זה טומאה אינה 'סמלים' אלא מצב רוחני מסוים. האדם שואף להתרחק מהדברים שנותנים לו את ההרגשה המודגשת על גופניותו, כי ככל שיתחבר אליהם רגשית, הם יחברו אותו ואת עולמו הפנימי לעולם הפיזי וירחיקו אותו מהעולם הרוחני.

במשנה במסכת עבודה זרה מבואר שגם לגוי היה פשוט פחיתותו של בעל קרי:

"שאל פרוקלוס בן פלוספוס את רבן גמליאל בעכו, שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי, אמר לו, כתוב בתורתכם, ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפדודיטי. אמר לו, אין משיבין במרחץ. וכשיצא אמר לו, .... אם נותנין לך ממון הרבה, אי אתה נכנס לעבודה זרה שלך ערום ובעל קרי ומשתין בפניה, וזו עומדת על פי הביב וכל העם משתינין לפניה.... (ע"ז פרק ג משנה ד).

מסיבה זו גם הייתה פשוטה להם הזכות לאכול בע"ח (להבדיל מלצער אותם [אפילו בדרך לבית השחיטה - סיפורו של רבי במסכת בבא מציעא דף פ"ה עמוד א']).

גם היום נשארו לא מעט שאריות מגישה זו.  אדם הזולל אבר מן החי, נחשב לגס ו-וולגרי. אשים מתורבתים נרתעים ממנו. אנשים גם חשים באינטראקציה שבין אדם עניו ושפל רוח לבין דקות מחשבתו ורוחב רגשת דעותיו הפילוסופיות והפסיכולוגיות.

במזרח הרחוק נשארו רבדים רחבים הרבה יותר של הגישה הזו. שם הם רואים ברוחניות כלי בסיסי למעלת האדם, לטענתם הם מצליחים דרך זה להגיע גם לכוחות רוחניים (בבודהיזם חיים כך למרות אתאיסטיותם).

בקיצור, המוסר העתיק נקט שטובו של בן אנוש כולל בתוכו בין אדם לחברו יחד עם מעלותיו הרוחניות והם כרוכים זה בזה בקשר בל יינתק. המוסר החדש מאמין ב"היה בהמה בהליכותיך ולך בדרכי לבך ובלבד שלא תפגע באחר".

מישהו אמר לי פעם שבעולם החדש הורידו לא תנאף מעשרת הדברות והוסיפו אליהם צעב"ח, ושזה היינו הך, אם אתה לא רואה יתרון ברוחניות האדם על פני בעלי החיים, מתחדד מאוד האיסור לצערם כיון שהוא הופך מטיעון של חוסר מוסריות לצער אותם לאיסור של חוסר זכות להיות מעליהם, עד כדי צמחונות.

אדגיש שוב: אינני בא לצדד בעד עמדה כל שהיא, אלא להבהיר את ההבדל ולבאר שיש כאן גישה עם בסיס רחב והגיון עמוק.

תוקן על ידי שלישישי ב- 10/08/2015 09:57:42