קומו נא מהמחשב, גשו לאשתכם/ ילדכם/ יהודי דתי רגיל ושפוי ושאלו אותו: "האם יש לה' גוף?" הוא יבהה בכם ויצעק "אין לו דמות הגוף ואין לו גוף!" נסו נא להתעקש ולהגיד "אני חושב שיש לה' גוף, בתורה כתוב שהוא נראה כמו בן אדם". בשלב זה הוא יתרחק מכם ארבע אמות, יפנה לילדיו ויזהיר אותם לא לדבר אתכם. (מה שיהיה קצת טראגי אם בחרתם באשתכם) כפי שמן הסתם ידוע לכל עצכ''חניק ותיק, בתנ''ך ובחז''ל הדברים ממש לא ברורים כל כך ובימי הביניים התנהל על כך פולמוס רציני. בקריאת התורה עוררו אותי כמה פסוקים, שבאורח פלא נשנים גם בהפטרה, לחשוב על כך והרי פירות הגיגי.
כפתיחה, אקשר לאתר של משה רט, שדן בנושא בסדרת מאמרים ומביע עמדה אמיצה ומקורית למדי
ועכשיו, הניתוח שלי:
כידוע, המקורות לידע שלנו על ה' הם שניים: פילוסופי ומקראי. המקור הפילוסופי שכנע את הרמב''ם שאין לה' גוף, אבל השיטה האריסטוטלית שקעה כבר לפני מאות שנים וכיום אין לפילוסופיה הרבה מה להגיד בעניין.
מה שכן ניתן להעיר הוא שההוכחה הקוסמולוגית מניחה שלכל נמצא יש ממציא, על כן חייב להיות בשרשרת הסיבות ממציא אחד שאינו כפוף לחוק זה. סביר יהיה להניח שאותו ממציא אינו כפוף לחוקי הטבע הרגילים, ועל כן קשה למדי לדמיין אותו עטוף בחומר מסוג החומר שלנו. (שעצם טבעו כפוף לחוקי קיום והפסד)יתכן אמנם שהוא בנוי מחומר שונה לחלוטין, אבל באותה מידה ניתן לקרוא לאותו חומר בכינוי האלגנטי 'רוח'. ראו גם אמונה וביטחון להחזו''א (הקטע המצונזר בפרק א) בעניין זה.
המקור המקראי:
באופן מפתיע, התנ''ך כולו נמנע מלתאר ישירות את גופו של ה'. בכל מראי הנבואה (פרט ליחזקאל שעוד נגיע אליו) מתארים הנביאים בהרחבה את לבושו של ה' , הוא יכול להיות 'הדור בלבושו' 'חמוץ בגדים' 'לבושו כשלג לבן' ואפילו 'עוטה אור כשלמה' הוא מחזיק בידו אנך, תחת רגליו לבנת ספיר, הוא ניצב על חומה, יושב על כסא רם ונשא, מתהלך בגן, רוכב על כרוב, אבל לעולם לא יעזו הנביאים לתאר את ה' עצמו. התיאור הקיצוני ביותר נמצא בדניאל האומר ש'שער ראשו כצמר נקי' גם כאן אין שום תיאור של העיקר, מה שנמצא בין השער הצמרירי לכס הרם.
ברור שההימנעות הזאת מכוונת וניקח כדוגמא מקרה בולט – מעמד הר סיני. שם מתואר שזקני ישראל עלו להר 'ויראו את א-לוהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר' הלו! זה מה שיש לך לספר לי? מה שנמצא מתחת לרגלים? מה עם הרגלים עצמן? החזה? הראש? המצח המרשים? העינים העמוקות? כלום.
אם נמשיך ונבדוק את אלילי המזרח הקדום, נגלה שאנחנו יכולים לבנות תיאור מפורט של כל אחד מהם מזנבו ועד קרניו, רק לה', להבדיל, אין שום תבנית שנוכל להעניק לו.
לעומת זאת, מרבה המקרא לתאר את ה' באופן גשמי כאמצעי לתיאור דברים אחרים, נתחיל במקרה הקיצוני ביותר – בבריאת האדם מזכירה התורה כמה פעמים שה' עשאו 'בצלמנו כדמותנו' 'זכר ונקבה בראם, בצלם א-לוהים עשה אותם' שימו לב לשתי נקודות. א. אין התורה באה לתאר את מראה ה' אלא את מראה האדם. ב. הפסוק האחרון מתאר שהן הזכר והן הנקבה נבראו בצלם ה'. מהו צלמו של ה'? זכר או נקבה? אם כן, לא ניתן כאן תיאור מדוייק של מראה ה' כי אם אזכור עמום שיש דמיון מסויים בינו לבין אדם.
תיאורים נוספים, אותם סקרנו לעיל, מזכירים את ה' כמחזיק בידיו דברים, יושב על דברים וכדומה, ומכאן נוכל לכאורה ללמוד שיש לו איברים מתאימים לכל הנ''ל, אבל מאחר והללו מגיעים תמיד במראי נבואה שמטבעם הם מטאפוריים, ומאחר והם באמת מתארים מטאפורות, קשה באמת להוכיח שכוונת הנביא להגיד יותר ממטאפורה למעשה אותו עומד ה' לעשות (החזקת האנך מסמלת מדידת עוונות ישראל, ישיבה על כסא מסמלת משפט, וגם את שגב ה', רכיבה על כרוב מסמלת את צאת ה' למלחמה, וכדו') מה שאנו כן רואים הוא שלא היתה רתיעה להמשיל את ה' כנוהג במנהגים גשמיים.
עכשיו נגיע לפרשת השבוע, כאן מפתיע אותנו משה עם ההכרזה הבאה 'לא ראיתם כל תמונה ביום דיבר ה' עמכם מתוך האש'. בפסוק זה עצמו לא נאמר אלא שבני ישראל לא ראו את גוף ה'. לא נאמר כאן שאין לו גוף, אבל את זה אומר משה כמה משפטים אחרי ההכרזה ההפוכה 'פנים בפנים דיבר ה' עמכם בהר מתוך האש'. אין לנו בררה אלא להוכיח שאכן התנ''ך משתמש במטאפורות לתיאור התגלויות ה'. נמשיך ונצליב את התיאור עם התיאור בשמות (באמת תודה, אברם, אבל לא מעניין אותי כרגע שזה מקור D וזה מקור jE, מצטער) ונגלה ששם ראו זקני ישראל את אותה לבנת ספיר מתחת רגלי ה'. מאחר וכאן הוצהר כי בני ישראל לא ראו את תמונת ה' (וכנראה שבני ישראל כוללים גם את זקניהם) עלינו להניח שאכן צדקתי וראיית הלבנה לא כללה ראיית רגלים, למרות הכתוב המפורש, לכאורה, להפך.
ואכן, על בסיס זה טענה קבוצה גדולה של ראשונים ממתנגדי הרמב''ם שלה' אין גוף או תמונה אבל כל התיאורים על סביבתו, כסאו וכדו' הם נכונים כפשוטו ממש.
התיאור הקיצוני ביותר בתורה הוא הקטע בו מבקש משה לראות את פני ה', ה' מסרב ומתיר לו לראות את ערפו. כאן יש התייחסות ישירה לאברים שונים של ה' – פנים, עורף וכף. אולם לאחר המשא ומתן, מגיע הרגע הגדול בו עומד ה' להיראות למשה. אנו עומדים דרוכים לשמוע מה ראה משה וזה מה שהוא ראה 'וירד ה' בענן, ויתיצב עמו שם, ויקרא (משה) בשם ה'. ויעבור ה' על פניו ויקרא: ה' ה' א-ל רחום וחנון וגו'. וימהר משה ויקוד ארצה.' עלינו להניח, אם כן, שהקריאה "ה' ה' " היתה לא פחות מאשר ראיית ערפו של ה'. כאן אנו מוצאים תפיסה יהודית –קבלית קלאסית, הטוענת שאיברי ה' הם לא פחות ולא יותר מאשר 'בחינות' שונות בשמותיו הקדושים. העורף מבטא, נגיד, הסתר פנים ואריכות אפיים. (אגב, שימו לב לשימושי הלשון הללו, הסתר פנים ואריכות אפיים)
(נקודה נוספת היא לשונם של משה וה' כשהם מדברים על מראה ה'. כל מה שהם מוכנים לומר הוא 'כבוד' ה', לעולם לא יאמר כאן 'הראה נא לעיני' בעוד שבדרך כלל מוזכר ה' במפורש 'וידבר ה' אל משה'. הסגנון כאן דומה לסגנון היראה בו נוקט אונקלוס בכל הזדמנות אפשרית – הוא מתרגם משפט כמו וידבר ה' אל משה 'והיה מאמר מלפני ה' אל משה'.)
הסגנון הזה דומה, אגב, לסגנון הנשנה פעמים רבות בברייתות הקבליות הקדומות 'יגדילו גילה ורנה שירה וזמרה לפני כסא כבודו של טוטרוסיא"י נבו"ב מרתצע"ן ואית דאמרי נדי"ב מתרצע"ן ה' אלקי ישראל' (היכלות רבתי, יג,ב) או 'לכך נאמר תתהדר תתרומם ותתנשא מלך מפואר תתברך ותתקדש טוטרוסיא"י ה' אלהי ישראל: שהוא נקרא טוטרוסיא"י טוטרוסי"ה טוטרותי"ה טוטרוסי"ה טוטרוסיא"ל טוטרוסי"ג טוטרוסי"ך טוטרוסי"ף טוטרוסי"ץ טוטרוסי"ש טוטרוסי"ב טוטרוסי"ן טוטרוסי"ס טוטרוסי"ע טוטרוסי"ק טוטרוס"ת צורט"ג והדריא"ל אשרויליא"י '(שם,יד,ג,ד) ושאר כיוצא בזה.
נוסיף ונציין את דברי ישעיהו 'ואל מי תדמיון א-ל? ומה דמות תערכו לו? הפסל נסך חרש, וצורף בזהב ירקענו, ורתוקות כסף צורף – היושב על חוג הארץ, ויושביה כחגבים! הנוטה כדוק שמים, וימתחם כאהל לשבת!' ישעיהו מוחה בדבר יצירת פסלים לה', והנימוק שלו הוא שפסל לא יכול להכיל את גדולתו העצומה של ה'. אין כאן אזכור ישיר של חוסר תמונה לה' אבל ניתן להמשיך את דבריו ולהניח שהיושב על חוג הארץ אינו יכול להיראות כמו משהו שאנו יכולים לדמיין.
עכשיו נגיע ליחזקאל. כאן נמצא התיאור הישיר היחיד בתנ''ך של מראה ה'. ויש לשים לב לשני דברים: א. לאורך כל המראה שלו, מקפיד יחזקאל להזכיר שכל הדברים הם 'כמראה' אופנים, 'כעין' נחושת קלל. אבל כשהוא עובר את 'הרקיע כעין הקרח הנורא' ומתחיל לתאר את כסא הכבוד ומעלה, הוא נשטף בזרם של 'כעינים'. הכסא הוא 'כמראה אבן ספיר. דמות כסא.' ומעל 'דמות' הכסא יש 'דמות, כמראה אדם'. איך נראית הדמות? מיד. 'וארא' (גם זאת הדגשה מעניינת) 'כעין חשמל. כמראה אש בית לה סביב. ממראה מתניו ולמעלה. וממראה מתניו ולמטה – ראיתי כמראה אש, ונוגה לה סביב. כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם – כן מראה הנוגה סביב.' וכאן מגיע השיא 'הוא, מראה, דמות, כבוד, ה'. (שימו לב גם ללשון 'כבוד ה') לדעתי כל ההרחקות הללו הן הגרסה המקראית למילה האהובה כביכול.
כשאנחנו מגיעים לחז''ל אנו רואים את הרתיעה שלהם מעיסוק בנושא זה – היו שאסרו בכלל ללמוד אותו וחתמו אותו בציטוט מבן סירא 'במופלא ממך אל תדרוש, ובנעלם ממך אל תחקור, במה שהורשית התבונן.' וגם המתירים עשו זאת בהסתייגויות רבות מספור.
אם לה' יש גוף, ואם הוא שלם בכל אבריו, אתם יכולים להבין מה זה כולל. רציתי לקרוא לאשכול בשם שמתייחס לנקודה זו אבל ראיתי בעיני רוחי את הזעזוע העצום שיתעורר וויתרתי.
תוקן על ידי אריאל73 ב- 02/08/2015 01:55:19
התרגלתי כל כך לקרוא לפילוסופיה של הרמב"ם אריסטוטלית שהתבלבלתי.
