הבית היהודי

אחד הנושאים הסובלים מקיטישיות יתר הוא הבית היהודי. הבית היהודי שאהבה ואחוה שורים בו, הבעל והאשה נוהגים כבוד הדדי ביניהם, הילדים רואים את הדוגמא האישית וממשיכים את המסורת. ההלכה מטילה מגבלות רבות על הקשר בין בני הזוג, אולם, כידוע לכל מדריך חתנים ומדריכת כלות מתחילים, הגבלות אלו רק מועילים לשמירת הקשר ולחידוש האהבה וקידושה. ברור שהקשר בין בני הזוג אינו פיזי ותועלתני גרידא, אלא הוא קשר רוחני עמוק. יודעי חן אף מרמזים שהאיש והאשה מרמזים לספירות ומידות עליונות.

וכבר לעיל הערתי שהתכונות של הדוד והרעיה בשיר השירים הם כמעט אך ורק פיזיות.

מעניין, על מין מדברים חופשי, אך לא אוכלים ביחד כדי שלא תתגנה עליו אם היא אוכלת יותר מדי.

מכאן יובן הרמב"ם בפרושו על "אל תרבה שיחה עם האשה"

במסכת יבמות, המסכת שנראית לכאורה המוכיחה ביותר שריבוי נשים נהג בזמן המשנה, פרק ב משניות ט-י: 
המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם לא יישא את אשתו; מת הרגתיו הרגנוהו, לא יישא את אשתו. רבי יהודה אומר הרגתיו לא תינשא אשתו הרגנוהו תינשא אשתו.
החכם שאסר את האישה בנדר על בעלה הרי זה לא יישאנה. מיאנה או שחלצה בפניו יישאנה, מפני שהוא בית דין. וכולם שהיו להם נשים ומתו, מותרות להינשא להם. וכולם שנישאו לאחרים ונתאלמנו או נתגרשו, מותרות להינשא להם. וכלם מותרות לבניהם ולאחיהם.
כלומר, אדם חשוד שיגרום לאשה לצאת מבעלה כדי שיישא אותה, אבל אם היה נשוי באותה שעה ואחר כך התאלמן לא יחשדו בו שהוציא אותה מבעלה כדי לישאנה, שהרי באותה שעה היה נשוי.
מחבר המשנה אינו מעלה בדעתו את האפשרות שהוציא אותה מבעלה כדי לשאת אותה בתור אשה שנייה!
  
כיון שכל המסכת עד כאן מלאה בשתי נשים, כנראה שהתופעה היתה מצויה רק כשלאדם אין ילדים מאשתו הראשונה והוא רוצה ילדים אבל אינו רוצה לגרש את אשתו. ולכן שתי נשים היו מצויות דווקא במקרים שנפלו לייבום, דהיינו בכל המקרים שאדם נשא שתי נשים וגם השנייה לא ילדה לו כי הבעייה היתה בו.
(וכמובן היה גם מי שנשא אשה שניה וילדה לו אשתו, שאז לא גירש אותה אחרי הלידה).
(ייתכן שגם בפרשת כי תצא "כי תהיינה לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה וילדו לו בנים וכו' והיה הבן הבכור לשניאה", זה היתה המקרה המצוי של ביגמיה, שאדם נשא אשה שניה על אשת נעוריו האהובה כי לא היו לו ילדים ממנה, ורק אחרי שילדה השניה החלה הראשונה ללדת. כנראה גם נישואי אלקנה וחנה ופנינה היו כך) 

שבת קמ ע"א:

הדיון נלקח לנקודה צדדית ביחס.
אולי כדאי להחזירו לנושא המקורי.

רב מחשבות בעיקרון אתה צודק שלא כל ציטוט מהתלמוד הוא הדבר העיקרי והכלל לכל. 
אבל במקרה יש כמה אי דיוקים בדבריך.

דבר ראשון כל השולחן ערוך הזה הוא העתקת דברי הראב"ד שככל הנראה לא הושפע מהזוהר (ובכלל איני יודע מה קשר הזוהר שכל עסקו בזיווגים לכאן)
השבח לבית מונבז כפשוטו אינו על כך לא על זהירות יתירה בבדיקה (על משקל כל היד המרבה לבדוק משובחת) ומה שכתבת הוא נאמר בתור "תירוץ".
ועוד.

נוספה הבהרה ותוקנה טעות 

רב_מחשבות כתב: ה"מקור" אינו השולחן ערוך, אלא התלמוד. לצערי הרב, במקרה הזה השולחן ערוך ממש לא משקף את התלמוד. הוא לקח את "יקדש עצמו בשעת" למקום מאד רחוק וזר לתלמוד, אותו תלמוד שקובע את זכאות נשות טיילים בכל יום, כי יש בכוחם, וכמה שרק מתאפשר חייב הבעל לאשתו, אותו תלמוד שמשבח את בית מונבז ששימשו ביום כדי שלא יהיו עייפים וישמשו לחובת מצוה בלבד [בלי חיבור=זנות] ולא מתוך תשוקה לנשותיהם, אותו תלמוד שציין את הנהגת רבי אליעזר כי היתה חריגה ונדירה [ובהסכמתה המליאה של אשתו, כדמשמע בגמרא], אותו תלמוד שמפרש "ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה" על מיטה מוצעת ואשה מקושטת לתלמידי חכמים, ואת "נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה" על הדר בקילעא שאיש ואשתו ישנים שם, אותו תלמוד שפרסם את הוראות רב חסדא הידועות לבנתיה, ועוד ועוד. תראה מה מגדיר הראב"ד בשער הקדושה, פוסק ראשון, לא אחרון, מה נקרא "יקדש עצמו", מה רצוי ומה מגונה, תראה מה מפרש רש"י במקומות הנ"ל, ותחכים. אולי השולחן ערוך כתב זאת בהשפעת הזוהר, איני יודע. [כבר הסטייפלער עמד על הדברים, וזעק חמס נגד מי שלקח את דברי השולחן ערוך האלו כפשוטם, לא בהקשרם כמכלול, בלי עיון במקורם, וכהוראה להמון עם]. הגר"א למשל מסביר שהכוונה לאפוקי בני ט' מידות, דהיינו בדיוק מה שכתבתי מקודם. שתהיה זו אישות, ולא זנות עם מי שבמקרה היא גם אשתו. השוואה פשוטה בין המקומות השונים שכתוב "מה יעשה אדם ויזכה לבנים תלמידי חכמים" תוכיח את צדקת דבריו. אתה רוצה, תדון על השולחן ערוך למה כתב מה שכתב, אבל כשאתה בא עם שאלות על מימרות תלמודיות כמו למה אמרה תורה נדה לשבעה, תשווה אותן למימרות תלמודיות אחרות. לא לדברי אחרונים.

אברם
האם תאמר זאת גם על דיני בורר בשבת?