פירקוי דבן באבוי

א. תיאור האיש והספר בגנזי שכטר עמ' 540 בערך ואילך
אין לי כח כרגע להעתיק מויקי וכדומה רק רציתי לשתף את הציבור בכמה פרטים מעניינים ששמתי לב להם בספר זה.



1 בהשמצתו את הישראלים (זה כל הספר) על שאוכלים בלי לבדוק מסירכות (כמובן שזה היה מנהג מי שפסק - ריב"ל - כרבי שמעון שאינה טריפה עד שתינקב לבית הסמפונות) מלמד עליהם זכות (או חובה) שלהם אין תלמוד על סדר קדשים (וחולין) כלומר שכבר בזמנו היה ידוע לו שאין (כבר זמן רב) תלמוד ירושלמי על קדשים והרבה דנו בנושא ראה רמב"ם ומאירי הידועים והשיבוש בהשגות הראב"ד שכביכול היה לו ירושלמי קדשים ובפירוש ספר יצירה לרבי יהודה אל'ברצלוני כותב שאולי פעם היה (גם טהרות !!!) וזה מקור קדום שלא ראיתי שציינוהו.

2 בהשמצתו את הישראלים שמתענים בראש השנה ובשבת תשובה מציין תוך הדברים שיום שני כראשון ושגם בו אסור להתענות ושמע מינה מכאן שנהגו בני ארץ ישראל לעשות ראש השנה יומיים שאם לא - עד שגוער בהם על שמתענים בו יגהר בהם על שעושים בו מלאכה והראשונים בעל המאור ורבינו אפרים האפריקאי תלמידו -כביכול- של הרי"ף והרמב"ן ובשם רב האי גאון דנו בזה (במנהג לא רק בהלכה) וכאן יש לנו מקור קדום שנהגו קדושה.
 
תיאוריה: נראה שהמנהג שלא לתקוע כלל הר"ה שחל שבת התחיל כשעשו יומיים ר"ה שאז בהרגשה אין כאן הפסד מוחלט.

3  הוא כותב בשם רב יהודאי שאסור להפסיק באמצע תפילת י"ח בשביל קדושה (ואמן יהא ש"ר) אפילו בשתיקה ואילו רש"י בסוכה לח: כתב להיפך בשם רב יהודאי (ואחריו כתבו בשמו ושלא בשמו הרבה ראשונים כן) ומקור דברי רש"י בספר הלכות גדולות שכנראה סבר רש"י כמו עוד ראשוני אשכנז- צרפת (וסליחה על הגזענות) שספר זה חיברו רב יהודאי ובאמת (ואכמ"ל) זה של רב שמעון קיירא שהיה אחריו וספר הלכות פסוקות שי"ל לאחרונה ע"י מכון אהבת שלום הוא של רב יהודאי (ורב שמעון קיירא בה"ג העתיק ממנו הרבה ולא להפך כפי שיווכח הקורא המעיין לכאורה וזה בניגוד למכון הנ"ל שסברו שהלכות פסוקות העתיק מה"ג וציינו אותו כמקור... לאורך כל הספר). ובאמת הנושא ארוך וסבוך ותלוי בגירסת הגמרא בברכות כ: שבהלכות גדולות אינו כלפנינו ובסדר רב עמרם הוא שונה משניהם ובסידור רש"י שילב דברי שניהם ומכאן יצא מה שכתב רש"י בסוכה לח: הנ"ל לגבי קדושה והא לכאורה צריך להיות לפי האמת רק על יהא שמיה רבא מברך.
ואגב רש"י בסוכה שם כתב ש"כתב רב יהודאי גאון בה"ג" וכמובן הוא ר"ת של בהלכות גדולות (שבספר הנ"ל כתבו וכנ"ל) ובדפוסים פיענחו את הר"ת "בעל הלכות גדולות" ואין הלשון מיושב".

לא כתבתי כאן כלום לגבי עריכת הבבלי והירושלמי!
לא הבנתי איזו החלטת מועצה הייתה על המשנה הבבלי והירושלמי. לגבי המשנה, זה פשוט ספר שרבי ערך. מי החליט שהוא הספר המחייב? אף אחד. מי החליט שהבבלי מחייב? כנ"ל. היה תהליך שבסופו הם הפכו למחייבים, וגם זה לא עד הסוף.

קישור אם כי אכן הוא עומד בדעת יחיד, המקובל במחקר הוא שהירושלמי נערך גם נערך.

אתה מדבר כאן על שני נושאים שונים: החלטת המועצה והתקבלות ההחלטה בעם. החלטת מועצה היתה גם על יצירת המשנה, גם על תלמוד בבלי וגם על ירושלמי. (רי"א הלוי טוען שהירושלמי לא נערך בשל השמד, ואפילו לפיו אולי הוחלט להפסיק לכתוב אותו) התקבלות בעם יכולה להגיע, כמו שכתבת, בשתי דרכים: כל העם כפוף להחלטת המועצה והוא שומע לה מיד, או בתהליך שכולל מאבקים פנימיים וכו', ע"פ רוב מתרחשת התופעה השניה.

אני יכול להעלות שתי השערות על מצב דברים דתי: (א) הוא נוצר בתהליך; (ב) הוא נהיה פתאום (כמו שמתאר החבר בספר הכוזרי).
כך למשל אפשר לחשוב שיום אחד הוחלט שהתלמוד הבבלי מחייב, וזהו. אפשרות אחרת היא לחשוב שחכמי בבל הורו הלכה לפי דעתם וחכמי מקומות אחרים לפי דעתם, וכאשר הגיעו כל מיני ספרים (תלמוד בבלי וירושלמי) הם זכו ליחס מגוון, ובתהליך מסוים השתלט הבבלי. אפשר להעלות השערות כאלה גם לגבי התקבלות המשנה. כך גם לגבי התקבלות המקרא. אתה באשכול אחר הבעת דעה שלפיה ישבה קבוצת חכמים והחליטה מה כולל המקרא, ובזה העניין נגמר. לעומת זאת, אני הבעתי דעה שלפיה היה תהליך שאת פרטיו איננו יודעים (חוץ מכמה מחלוקות לאחר החורבן), ואנו מכירים רק את התוצר שלו..
אני חושב שהעובדות מוכיחות שהדרך הרגילה היא תהליך ולא התכנסות של מועצת שמחליטה משהו וכולם מקבלים זאת. התיאור השני להבנתי הוא נאיבי. כמובן שייתכנו יוצאים מן הכלל. אני רק כתבתי שאפשר ללמוד מענייננו לעניינים אחרים. כמובן שאי אפשר לעשות היקש היסטורי, אבל אפשר ללמוד דברים על כיצד נוצרות ומתפתחות דתות באופן כללי, ואז להניח שזה המצב גם במקרים אחרים, אלא אם תהיה ראיה חזקה שהיה משהו פתאומי.

אני לא יודע מה הוסיפה לך העדות של בן באבוי, אבל בהחלט יתכן. רק שכל זמן שאין לנו מקורות אין לנו שום דרך לטעון כך מעבר להעלאת קונספירציות, וכמ"ש ירוחם 'מה אתה עושה עם זה? נאדה'.
אגב, בן באבוי ויתר התיאורים שאחריו (אהרן בן מאיר) מייצגים את השלב האחרון בהשתלטות תלמוד בבלי על העולם היהודי. וראוי גם לציין שהתהליך ככל הידוע לנו לא היה 'אלים' פרט לסופו, בתקופת החרמות ההדדיים של רס"ג ואהרן בן מאיר.

באחד הנושאים העיקריים (או העיקרי) של ה'ספר' בהשמצתו את הישראלים שכותבים ספרי תורה על ר"ק שזה עור מעובד בסיד כלומר מה שאנחנו (ורב משה גאון..) קוראים 'קלף' ולא על ספר שמעובד בטנין - עפצים (כמו "גוויל")והוא טוען (בן באבוי) שמפני שמד הרומיים שהיו שורפים את ספרי התורה ואח"כ כשבאו המסלמים לא היה ליהודים הישראלים עורות מעובדים והחלו לקנות מהערבים ר"ק.
תיאוריה מעניינת במקום לומר פשוט יותר והפוך שלמדו מהגוים הנוצרים לעבד עיבוד סיד שהוא יותר יעיל וקל וזול וראיה לדבר שבכל מקומות ישראל שתחת המסלמים (עד היום כמעט) כתבו ספרי תורה (אבל לא תפילין....) על עור בעיבוד עפצים.בשונה ממקומות שתחת הנוצרים שכתבו על עור שעובד בעיבוד סיד (לפחות מזמן רש"י ולפני כן אין לנו הרבה מידע...). 
כנראה שגם הוא לא העיז לומר שלמדו מהגוים סתם.
ובזמנו טענו כמה חוקרים שבארץ ישראל באמת היה כן המנהג הקדום לכתוב בעיבוד סיד והרי לא נזכר (מפורש) עיבוד עפצים (וגם לא סיד...) במקורות ארצישראליים כמו משנה וברייתא. וזה סתם נסיון השתלטות של הבבליים מה שרימז לה אריאל 73 אבל כל הכתבים העתיקים (גם ספרים גם תפילין גם שאר שטרות) שנמצאו בארץ גם בקומראן ובעוד מקומות אלו שכתובים על עור של בהמה הם מעובדים בעפצים. (כנראה לא תמיד הצועקים בשם הדת משקרים ומסלפים את ההיסטוריה...)
נ.ב. ראיה נוספת להיסטוריה הנ"ל שאמרו התנאים (עירובין יג ועוד) שבכתיבה עם דיו שיש בו קנקנתום (שזה בעצם דיו אשכנזי רגיל) אינו יכול להימחות בשונה מדיו שאין בו קנקנתום (אלא שחרותו על בסיס פיח) והנתון הזה נכון רק בעיבוד עפצים ששרידי העפצים שבתוך העור (בד"כ נשאר קצת בפרט בשיטות פרימיטיביות) מתרכבים עם הקנקנתום. אבל בעיבוד סיד אין הפרש בינהם.



נ.ב. דיו אשכנזי אינו שחור באמת כשהדיו בכמות מעטה כגון שנמס בתוך מים או שנמרח על 'קלף' נראה כגוון נוטה לסגול (ואכן כבר מוזכר כן לכאורה בנדה דף כ שגוון הדיו כשחרות הענבים...) אבל דיו שעל בסיס פיח כשהוא מעט ודליל נראה אפור.

נ.ב. מי שפוסל דיו אשכנזי פוסל גם קלף אשכנזי וכן להפך ששניהם שינוי ממה שנהגו קדמונים (שניהם כבר היו כאן בימי התנאים) ואכן במשנה פסלו את שניהם "כתבה ...בקומוס (גומי ערבי) + ובקנקנתום ו(או) על הדפתרא (קלף שלנו) פסולה וכן פסלוהו הגאונים (בן באבוי הנ"ל ובהלכות גדולות ופסוקות ובכמה תשובות לגאונים והרי"ף והרמב"ם ובהל' ס"ת המיוחס לר"י הברלוני ואינו לו אבל הוא לאחד הראשונים ושם בשם כמה גאונים),
זה כמו לצבוע ציצית בגוון תכלת שבא ממקור אחר שלא עשו כן הקדמונים (קלאאילן) שפסלוהו חכמים בשם השמרנות.
ומאותה סיבה היום יש שפוסלים את ה'דיו-לנצח' שעל בסיס פיח שהוא כמנהג הישן - על בסיס השמרנות של האלף שנים האחרונות...

קישור ויקיפדיה.
הדבר החשוב באיגרת זו הוא כמובן חשיפת שלב חשוב בתהליך השתלטותו של תלמוד בבלי על העולם היהודי. מסתבר שהתהליך לא היה פשטני כמו תיאורו של הרמב"ם בהקדמתו לי"ד.